ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ירושת הבעל-בבא בתרא קיא:

ע"י: הרב מומי פאלוך

זהו סיכום נוסף של הרב פאלוך העוסק בסוגיות שנלמדו בזמן קיץ תשס"ח בישיבה.הפרק הנדון הוא פרק שמיני בבא בתרא והנושא הוא הלכות נחלות, ובאופן ספציפי-ירושת הבעל ומעמדה


מקורות:


ספרי ; ספר"ז 318, בבלי ב"ב קיא:, ירושלמי ב"ב ח,ה, משנה כתובות פ"ט,א , בבלי כתובות פד.


בכורות ח,י ;  נב/ב, תוספתא בכורות ו,ה


גאונים:


שערי צדק ד,ד,ג [אוצה"ג כתובות 257]; הרכבי 308;שערי צדק ד,ג,ז (משום איבה) ; אוצה"ג לקוטי ר"ח עמ' 61 סי קמח (דרבנן),


 


רמב"ם נחלות א,ח; שמיטה ויובלות פי"א, כו, אישות יב,ט ( ע"ע א"ת עמ' תנו, הע"ש 54), שו"ת רשב"א  ח"ב סי' רכא, שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' סו ; ח"ג סי' שכב, מהרשד"ם אהע"ז קכ"ה (רוב הפוסקים דאו')


תו' רא"ש כתובות (דרבנן)  ; ע"ע פסקי רא"ש ב"ב ריש פ"ח ועי' ק"נ


 


אנציקלופדיה תלמודית, ירושת הבעל, ש אסף,התקנות והמנהגים השונים בירושת הבעל את אשתו,  מדעי היהדות ג תרפ"ו, ידידיה כהן שנתון, ידידיה כהן, תקנות חז"ל ביחוסי ממון בין בני זוג, י' ריבלין, ירושה וצוואה במשפט העברי פ"ה, ש' אברמסון, על תקנת טוליטולה, ציון ס, תשנ"ה, א' שוויקה, הפולמוס על תקנת טוליטולה , הנ"ל


 


דאורייתא ודרבנן


סהמ"צ שורש שני ; השגות הרמב"ן, תשובת הרמב"ם, ד' הנשקה סיני מז, תשמ"ג ; הנ"ל,מושג האומה אצל הרמב"ם והרמב"ן, שנתון, יח-יט,  הנ"ל, ליסוד תפיסת ההלכה של הרמב"ם, שנתון, כ, מ' הלברטל, ספר המצוות , תרביץ  נט ;הנ"ל ,  על דרך האמת,  הרב מ' אברהם, צהר , יב, טו, ש' קסירר, מסיני ללשכת הגזית


מהר"ל באר הגולה, סוף באר שלישי


 


פתיחה


סוגייתינו עוסקת במקורות ירושת הבעל את אשתו. בחז"ל מצאנו מס' דרשות שונות המעגנות את דין ירושת הבעל במקראות. עם זאת בתלמוד עצמו מצאנו, במס' מקומות, עמדות הטוענות שירושת הבעל את אשתו היא מדרבנן בלבד. העולה על כולם היא עמדתו של הרמב"ם שקבע נחרצות שירושת הבעל היא מדברי סופרים. כיצד יש להבין מחלוקת זו? נסקור בקצרה את הדרשות השונות בחז"ל ואת ההתייחסויות של האמוראים לדרשות אלו (ע"ע בהרחבה א"ת עמ' תנב-תנד). לאחר מכן נפנה לעיסוק רחב בשאלת מקומם של דרשות חז"ל ומעמדם לעומת מעמד תורה שבכתב. בשאלה מפורסמת זו נחלקו הרמב"ם והרמב"ן והם יעמדו בבסיס הדיון שלנו.


 


שארו זו אשתו


הדרשה הראשונה המופיעה בתלמוד בסוגיה זו היא דרשת שארו זו אשתו. דרשה זו מתעמתת עם העמדה האחרת הסוברת ששארו זה האב. שאלה גדולה ומעניינת היא מי הוא שארו הקרוב של האדם האם מערכת היחסים הביולוגית-טיבעית או מערכת היחסים הבחירית ? קשר דם או אהבה?


זהו הצעד הראשון. בשלב הבא שואל המדרש: "יכול הוא יורש אותה? ת"ל וירש אותה הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו?"


המדרש חורק בזרימתו. מהו בסופו של דבר המקור לכך שהבעל יורש את אשתו. האם שארו או וירש אותה? שאלה זו מתחדדת על רקע המובאה המקבילה של המדרש שהובאה בתום הדיון אודות ירושת האב. הגמ' שם שואלת על הדעה שסוברת שאב יורש את בנו מהפסוק והעברתם ולא מהפסוק שארו (זה האב), מה ייעשה מ"ד זה עם הפסוק "שארו"? תשובת הגמ' היא שמ"ד זה שייך לגורסים ש: "שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו". עפ"י מדרש זה מקורו של  דין ירושת הבעל הוא מהמילים שארו?! מדרש זה אינו עולה בקנה אחד עם המובאה של המדרש בסוגיין (קיא:) שם משמע שעיקר הדרשה מבוססת על המילים וירש?


נראה ששתי המובאות הללו אינן אלא ציטוט חלקי של דרשתו המיוחדת של רבי עקיבא כפי שמופיעה בהמשך הסוגייה וכן בספריי: "וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא. ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחר ממשפחת וגו' בהסבת הבעל הכתוב מדבר ואומר וכו".


 


רבי עקיבא


לפנינו מחלוקת נקודתית בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל במקורה של ההלכה שהבעל יורש את אשתו. מחלוקת זו חושפת את תפיסת העולם המדרשית השונה בין שני בתי המדרש. רבי עקיבא דורש את הכתובים כמין חומר . מפריד מילים ומרכיב, גורע מוסיף ודורש. שיטתו במדרש התורה הנסמכת על עקרונות רוחניים מיוחדים המקנים תוקף של קדושה לכל אות ואות, מאפשרת לו לחצות ולחלוק את הפסוקים ולהעמידם מחדש ובאור מיוחד. חשוב לציין שרבי עקיבא יוצר מן הפסוקים הרכב חדש שיש לו משמעות אוטונומית. אין הוא עוסק במעשה כישוף אלא ביצירה. התוצאה המתקבלת לאחר הניתוח המדרשי הוא צמד המילים וירש אותה. מכח הוראה זו נוצרת הלכה שהבעל יורש את אשתו.


במקביל לדרשה שדרשה ששארו זה האב היתה עמדה הסוברת ששארו זו אשתו. יתכן עד מאוד שמכח דרשה זו אף נקבעה הלכה שהאשה יורשת את בעלה כאשר אין בנים בנות וכו'. כך או כך סגנון דרשה זה המוצא את האשה מבין קרובי המשפחה הנוגעים לשאלת הירושה מקרבת אותנו לדרשתו של רבי עקיבא שגם הוא עסק באשה כשייכת לעולם הירושה - הבעל יורש את אשתו. נראה הוא שבשלב כלשהו הוצמדו הדרשות זו לזו אף שאינם נובעות זו מזו ולא נצרכות זו לזו. התוצאה שהתקבלה הופיעה בריש הסוגיה שלנו שפרסה את הדרשה החדשה במלואה: "שארו זה אשתו מלמד שהבל יורש את אשתו. יכול אף היא תירשנו תלמוד לומר וירש אותה הוא יורש אותה והיא אינה יורשת אותו". עפ"י הדרשה המאוחדת עיקרם של המילים וירש אותה אינו בא ללמדנו את החידוש שהבעל יורש את אשתו, אלא שהאשה אינה יורשת את הבעל. נראה שהמובאה בסוגיית אב יורש את בנו אינה אלא קיצורה של הדרשה המאוחדת שארו זה אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו.


רבי עקיבא - לבד מן האופי המדרשי המיוחד שמרכיב מילים ומשמעויות לפננינו גם טרמינים מיוחדים לרבי עקיבא. יכול תלמוד לומר וכו'


 


רבי ישמעאל


רבי ישמעאל כדרכו אינו מוצא בתורה אלא את מה שקיים בה באופן פשוט וראשוני.  הוא אינו מדייק ממילה זו או מפסוק זה. רבי ישמעאל לומד על ירושת הבעל מתוך הנחות היסוד של הפרשה. במסגרת הדיון עם בנו צלפחד עלתה הבעיה שעם נישואיהן של בנות צלפחד שירשו את אביהן, הנחלות עלולות לעבור לשבטים אחרים. התורה מציינת לפתרון הבעיה בדרך מקורית ופשוטה. יחד עם זאת החשש שמובא בדברי בני השבט מבטאים את קיומה של מסורת ברורה שהבעל יורש את אשתו. ללא קיומה של מסורת משפטית זו לא היה מתעורר החשש שהנחלות תעבורנה. פשוטו של מקרא הוא מדרשו ומקורה של ההלכה.


 


רבי יהודה בין בתרא - ק"ו (ספר"ז)


מקור שלישי לדין ירושת הבעל מצוי בדברי רבי יהודה בין בתירא : " ומה אם אמו שאינו זכאי במעשי ידיה הרי הוא יורשה אשתו שהוא זכאי במעשי ידיה אינו דין שיירשנה..."


 


דאורייתא או דרבנן


מדברי רשב"ג במסכת כתובות עולה בברור שמעמדה של ירושת הבעל את אשתו הוא מדאו' ולכן לא ניתן להתנות על הלכה זו (= מתנה על מה שכתוב בתורה).  במקורות השונים דלעיל מצינו את הדרשות המבססות את מקורה של ירושת הבעל מדאו'. עמדה זו מופיעה גם באופן פשוט ורגיל בדברי התלמוד בבכורות ובעוד מס' מקומות.


עם זאת במס' מקומות מצינו דעות הסוברות שירושת הבעל דרבנן. אחת הדעות הידועות היא דעתו של רב כפי שפורשה בבבלי כתובות. רב פסק שהלכה כרשב"ג שלא ניתן להתנות על ירושת הבעל אך לא מטעמו. הגמ' מבררת מה משמעות דבריו ומציעה מס' אפשרויות. מסקנתה היא שלדעת רב לא ניתן להתנות על ירושת הבעל (כרשב"ג) אך לא מטעמו (ירושה דאו'), אלא מן הטעם שירושה מדרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם. זו כאמור אחת הדעות הרציניות שירושת הבעל דרבנן.


יש להעיר שבירו' הובאה דעתו של רב שפסק כרשב"ג ואולם בפרשנות שונה. עפ"י הסבר הירו' לדעת רב לא ניתן להתנות על הירושה משום ש:" בסוף הוא זכה". כלו' מאחר והבעל זוכה בנכסי אשתו רק לאחר מיתה לא ניתן להתנות בחיים. פרשנות זו לא נצרכת לדיון האם הירושה דאו' או לא.


בקרב דברי הראשונים מצינו דעות חלוקות. רובם של הראשונים סוברים שירושת הבעל היא מדאו' (עיין בסקירה של י' כהן) כמובא בתשובות מהרשד"ם. עם זאת בדברי חלק מן הגאונים (וכן ברמב"ם בו נעסוק בהמשך) מצינו דעות אחרות. בדברי הגאונים מצינו מפורושת את הנימוק "משום איבה" שנושא אופי דרבנן וכן מצינו מפורשות בדברי הר"ח שטען שירושת הבעל דרבנן.


האם פוסקים אלו סברו שהלכה כאחת הדעות בהסבר דברי רב נגד רוב עמדות התנאים וסתם התלמוד? אתמהה.


 


רמב"ם


המפליא מבין הדעות כולן היא דעתו של הרמב"ם. בריש הלכות נחלות פסק הרמב"ם שירושת הבעל היא מדברי סופרים. מה כוונתו של הרמב"ם האם אכן סבר שאין מקור בתורה לירושת הבעל?


נראה שמוקד המח' שונה ועוסק במעמד הדרשות שהובאו בדברי התנאים. במילים אחרות הרמב"ם קיבל כמות שהן את דרשות התנאים. יחד עם זאת, לדעתו, דרשות אלו לא מקנות ל"תוצאה" ההלכתית מעמד של דאורייתא, אלא מעמד של דברי סופרים שהוא מעמד מיוחד בדעת הרמב"ם. נחדד את הדברים לקמן.


 


אופי דרשות התנאים


כפי שהובהר לעיל בדברי התנאים ישנם שלוש דרכים שונות לעגן את מקור דין ירושת הבעל מדאו'. ר"ע, ר' ישמעאל ורבי יהודה בין בתירא.


רבי ישמעאל טוען שניתן להבין מתוך "דאגת" המקרא להסבת הנחלה ע"י ירושת בנות צלפחד, שכל בעל יורש את אשתו וממילא תסוב הנחלה לנחלת השבטים נושאי בנות צלפחד. המקרא מניח מציאות זו אך לא מצווה עליה.


רבי עקיבא הוא התנא היחיד שמוצא בדברי התורה באופן של הוראה וציווי את המקור לירושת הבעל. ואולם רבי עקיבא עושה זאת בדרכו המיוחדת שלו : "וירש אותה" מלמד שהבעל יורש את אשתו. דרשה זו מבוססת על חלוקת הפסוק ובנייתו מחדש לכלל הוראה מפורשת שבעל יורש את האשה.


כפי שנראה לקמן דרשות מעין אלו שאינן מפורשות בהוראות התורה באופן פשוט עומדות במעמד שונה מהוראות המצויות באופן פשוט ומפורש בתורה.


לדעת ריב"ב ירושת הבעל מדאו' אינה מעוגנת בפסוקים אלא בק"ו.


יש להעיר בהערת אגב שדברי ריב"ב שונים מדברי ר"ע ור"י לא רק בדרך אל המסקנה ( ק"ו או דרשה), אלא גם באופי השונה שהם מקנים למעמד הירושה של הבעל. לדעת ר' עקיבא שארו זו אשתו. הבעל יורש את אשתו משום שהיא נחשבת שארו. לדעת ר' ישמעאל מדובר על ירושת הנחלה של האשה. ריב"ב לעומתם אינו עוסק בנחלה, ולא במערכת שיקולים של שאר וקירבה, אלא בנכסים. הבעל יורש את אשתו כחלק ממערכת תקנות ממון בין בני זוג, ובשיקולים ממוניים! הבעל אינו נכנס תחת אשתו משום שהיא שארו אלא זוכה בנכסיה כחלק מהאחריות הממונית במשק הבית. או בתמורה לחובה אחרת שלו.


 


מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן


לדעת הרמב"ם בשורש השני ישנן מס' קטגוריות לחלוקת דברי חז"ל. ישנם דרשות של חז"ל שהם פרושים פשוטים של המקראות. הללו בעלי מעמד דאו'. ישנם תקנות וגזרות שהם מדברי חכמים בלבד. ישנו מעמד ביניים של דרשות חכמים הנסמכות על הפסוקים אך מפיקות מהם מעבר למה שמצוי בהם באופן פשוט. היחסים המתקבלים הם כשל ענפים ושורשים. לדעת הרמב"ם מעמדם של אלו האחרונים הוא דברי סופרים. אין לומר שאינם מהתורה ואולם מעמדם שונה מדבר ה' המפורש בתורה. אחת הראיות להבחנה בין האמור בתורה מפורש ובין דבר ה' המובלע או נמסר לנביאיו וחכמיו, הוא מעמד הלכה לשמשה מסיני. ודאי הוא שהלכות אלו נאמרו מפי הגבורה ואולם לא נחקקו בתורת הנצח, ולכן  מעמדה של הלכה למשה מסיני נחות מדיני דאורייתא. המתקבל מכל אלו הוא ביצור והעצמת מעמדה של התורה הכתובה שנמסרה לדורות. רק מה שנכתב בתורה כהוראה מפורשת  הוא מדאורייתא והוא מתייחד במעמד הגבוה והנצחי של דבר ה' לעמו .  הנשקה מכנה זאת  - חוקת העם. ההתגלויות האחרות של דבר ה' באופנים השונים אינם נושאים אופי מיוחד זה של תורת ה' לעמו לנצחו ולכן מעמדם נחות.


הרמב"ן חולק. לדעתו אין להבדיל בין סוגי ההתגלות השונים. הלכה למשה מסיני או דרשות חכמים או דברי נביאים כולם חלק מהתגלות כללית ובעלי מעמד שווה. נראה שאחד ממוקדי המחלוקת המרכזיים הוא שאלת מקור קדושתה של התורה ותוקף מעמדה. האם תוקפה וקדושתה מעצם היותה חוק והוראה או בהיותה גילוי רצון ה'. חוק או רצון. עפ"י המובן השני הרי שהחוק הוא רק פן אחד ולא יחידי של התגלות רצון ה' וניתן להשיג את רצונו בדרכים שונות ונוספות כמו התגלות מפורשת או דרשה הנסמכת על דבריו ומחלצת מתוכם את האמור בו.


הלברטל מבחין בין שני סוגי כללים. כללי היסק לעומת כללי פרשנות. כללי הסק מוציאים מסקנות נוספות מן הטקסט מעבר למה שנכתב בו. לעומתם כללי פרשנות נועדו לפענח את האמור בטקסט עצמו. לדעת הרמב"ם דרשות חז"ל הם כללי הסיק והרי הם כענפים היוצאים מן השורש. לדעת הרמב"ן דרשות חז"ל הרי הם ככללי פרשנות. האם לא "ידע" הרמב"ן שהדרשות מסיקות יותר מן האמור בטקסט באופן מפורש?


הרב מ' אברהם מחדד הבחנות אלו באמצעות שימוש במערכת מושגים מן הלוגיקה הפורמלית:אנלוגיה - דימוי פרט לפרט. אינדוקציה - היסק מפרט לכלל. דדוקציה - היסק מכלל לפרט.


הקשר בין הכללים הללו הוא מעגלי. על דדקוציה בנויה על אנלוגיה ואינדוקציה ולהפך. אנלוגיה = אינדוקציה+דדוקציה לדעת הרמב"ם דרשות חז"ל הם אנלוגיות בלבד. לאמור לימוד מפרט לפרט אחר חדש ושונה. לדעת הרמב"ן לאחר מהלך זה של דימוי עניין לעניין והרחבת המושגים מתבררת הכוונה המקורית של הנאמר. הנלמד החדש מובן כאילו היה כתוב בו מלכתחילה והוא הפרשנות הפשוטה. האנלוגיה הפכה לדדוקציה לימדה אותנו את הקשרים השונים הקיימים במקרא באופן סמוי. לאמור כל דרשה מניחה באופן סמוי קשרים רחבים יותר. לדוג' את ה' א-לוהיך תירא לרבות ת"ח. דרשה זו חושפת את המונח הרחב של יראת ה'. יראת ה' כוללת את כל מה שהוא נשגב וכדו' ובינהים את הקב"ה וכן את ת"ח.  הרמב"ם חולק על הנחות אלו.


ניתן להבחין במס' נקודות מחלוקת שונות בין הרמב"ם והרמב"ן:


קב"ה - חוק או רצון. האם התגלותו העיקרית היא בחוק לדורות או ברצון.


אורייתא - שפת אנוש או שפת סימנים. האם פשוטם של המקראות אינם אלא סימנים המקפלים בחובם משמעויות נוספות נסתרות.ישראל - יוצרים או חושפים. האם דברי חכמים הם יצירה (אנושית) חדשה הנסמכת על דבר ה' או שמא גילוי רצונו.


 


רמב"ם  - דברי סופרים


נחזור לעמדתו של הרמב"ם. מדוע קבע הרמב"ם שירושת הבעל היא מדברי סופרים? האין די במקורות שהובאו בחז"ל בכדי להראות שמקורה של ירושת הבעל היא מדאו'?


כפי שהוכח מדעת הרמב"ם באשר למעמד דברי סופרים, ניתן להציע שהרמב"ם לא פסק כדעת רב בכתובות שירושה היא מדרבנן, והדרשות השונות הם המקורות לירושת הבעל. ואולם בשל היותם דרשות בלבד לא הוגדרו במעמד דאורייתא אלא במעמד דברי סופרים שפרושו דרש חכמים על סמך הכתובים .


דבריו של הרמב"ם אודות מעמד הדרשות כדברי סופרים, מתאימים עד מאוד לדרשת רבי עקיבא  - ירש אותה. דרשה זו אכן חושפת בדרכים יצירתיות, משמעויות נוספות מתוך הכתוב. אך מה באשר לדברי רבי ישמעאל? לכאורה רבי ישמעאל סומך את דעתו על דברי הכתוב עצמו בחששם של ראשי השבט שהנחלה תסוב לשבט אחר?


 ניתן להעיר על כך לאור דבריו של ש' אסף. לדעת אסף המציאות המשפטית שבעל ירש את אשתו היתה נחלת  עם ישראל בטרם ניתנה תורה  ויותר מכך היתה מקובלת כפי הנראה גם במשפט העמים בעת העתיקה. התורה אימצה מנהג ומשפט זה תוך שינוי נקודות נוספות למשל ירושת הבת, ואולם לא מצינו שהתורה חזרה והורתה על משפט זה. במילים אחרות, ירושת הבעל בתורה מופיעה כסיפור דברים או הנחת יסוד ברקע דין ירושת הבת אך לא כהוראה מפורשת. אשר על כן לא נכלל דין זה במעמד חוק הקהל שתוקפו דאורייתא.


נחזור להצעה הראשונה לפרש את דברי הרמב"ם שירושת הבעל מדברי סופרים מבוססת על עמדתו הכללית באשר למעמד דרשות חז"ל, או במילים אחרות הרמב"ם פסק כדרשתו של רבי עקיבא המבוטאת בעמדות תנאיות נוספות שירושת הבעל אינה תקנת חכמים בלבד.


ואולם, עיון בדברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל מציג תמונה אחרת ושלימה בדבריו. מדבריו שם, נראה שאין מנוס מלטעון שהרמב"ם אכן פסק כפרשנות הגמרא את דברי רב במס' כתובות . ואלו דבריו:


"אע"פ שירושת הבעל מדבריהם, עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה". יתכן וניתן להתווכח אודות המושג דבריהם האם הכוונה לדברי סופרים= דרשת חכמים (הנסמכים על הפסוקים) או שהכוונה לתקנת חכמים ולא סופרים. ואולם דבריו בהמשך "חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה", חופשים את המקור לדבריו: הסוגיה בכתובות שמבארת מדוע פסק רב כרשב"ג שלא ניתן להתנות על ירושת הבעל. שם ביארה הגמ' שרב פסק כרשב"ג ולא מטעמו. לדעת רשב"ג ירושת הבעל מדאו' ולכן לא ניתן להתנות עליה. לעומת זאת לדעת רב ירושת הבעל אינה מדאו אלא מדרבנן ובכ"ז לא ניתן להתנות כי חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. דבריו של הרמב"ם א"כ מבארים שלדעתו מעמדה של ירושת הבעל אינה מדאורייתא, ומעמדה זה הוא נחות ויש לעשות לו חיזוק כמו של תורה.  יתכן לומר שבסיכום הכולל נותרנו בעמדתנו שמקורותיו של הרמב"ם לדין ירושת הבעל הן הדרשות ובעיקר דרשתו של רבי עקיבא. יחד עם זאת פסק הרמב"ם כדברי רב בכתובות עפ"י פרשנות הגמ' שם שמעמד הירושה הוא מדברי סופרים (דרבנן בלשון התלמוד), ועם זאת יש לעשות חיזוק לדבריהם.

 

 

בית המדרש