ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שבירת הברית

ע"י: עקיבא ביגמן

הרב עקיבא ביגמן מצביע על קשר בין אופי ההתמודדות בשאלת שמירת הברית בגיל הנעורים לבין טיבה של החוויה והזהות הדתית המתפתחת בגיל זה


סאגת 'שמירת הברית' והחוויה הדתית הדיס-הרמונית


במקורות שונים נתפסת חוויית שמירת המצוות כחוויה המשתלבת יפה בנפשו של האדם באופן הרמוני. התורה אינה דורשת לעקור לחלוטין כוח מכוחות הנפש, אלא לעצבם בלבד, וככזו אין היא מתנגדת לעולמו הפנימי של האדם.


חז"ל מסבירים כי כל מה שאסר הקב"ה בעולמו התיר לנו דבר דומה כנגדו; ואף הנחה בסיסית בגמרא היא שהקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו, ואיננו דורש מהם לבצע את הבלתי אפשרי.


כללו של דבר, אדם השואף להתמסר לקיום מצוות ה' אמור לחוות חוויה בסיסית של הרמוניה, באשר ישנה התאמה מסוימת בין דרישות התורה למבנה הנפשי והגופני של האדם. אף שפעמים רבות נאלץ האדם לעקוד את עצמו ולוותר על היקר לו למען שמירת המצוות, בכל מאודו ובכל נפשו, הרי שאלו הם מצבי קיצון נדירים. חוויה המצוות המרכזית אינה חווית אונס ומחנק, אלא השתלבות והתאמה.


בכדי שתתפתח אצל האדם זהות דתית הרמונית שכזו, יש לצפות לכך שבשעה שזהותו מתגבשת יחווה הוא את שני הצדדים של הברית הא-לוהית. מחד, החובה לסגת, להתגבר ולוותר כאשר מדובר באיסור; ומאידך, למצוא את מקום ההיתר בו יוכל לממש את אותם הכוחות שהוגבלו באיסור.


במידה וזו תהיה חווייתו הבסיסית, הדרישה לקיום המצוות תתקבל בנפשו כדרישה הגיונית ונורמאלית, שעולה בקנה אחד עם עולמו הפנימי המתפתח. ומאידך - במידה וחווייתו הבסיסית תהיה של ביטול ועיקור כוח מכוחות הנפש, יקשה על האדם לחוש הרמוניה עם עולם המצוות ודרישות ההלכה, ואף עשוי הוא לפתח רגשות קשים של תסכול, מרירות ואכזבה.


על כן, ככל שחווית המחנק נוגעת לתחומים מרכזיים ומשמעותיים יותר בנפש המתבגר, כך יקשה עליו לחוות חוויה הרמונית בקיום המצוות.


אחד מהכוחות המרכזיים בנפשו של האדם הוא הכוח המיני. הפריה והרבייה הנה אחת מהברכות שברך הקב"ה את האדם הראשון ואת נוח, ומני אז מהווה היא תעודתו הבסיסית של המין האנושי. גם הפסיכולוגיה המודרנית זיהתה את הכוח המניע רב העוצמה שטמון בכוח המיני, ויש אף שהרחיקו לכת עד כדי זיהוי כל כוחות היצירה שבאדם עם כוחות המין. בגיל ההתבגרות כוח זה מתגבר בנפש הנער, ומטלטל את עולמו בעוצמה רבה, עד כי ניתן לומר כי רבים מתהליכי ההתבגרות וגיבוש הזהות נוגעים לגילוי הכוח המיני באופנים שונים. מסיבות אלו, יש מקום להניח כי המתבגר עשוי לזהות את עצמו ואת עולמו עם החלקים המיניים שבו, כך שניסיונות לכבוש ולבטל כוחות אלו ייתפסו בעיניו כלא פחות מניסיון לביטול או להכחשה של זהותו העצמית כולה.


על כן, כאשר נבוא לדון בהתפתחות הזהות הדתית סביב מאבקי היצר ומלחמות הברית, נמצא כי אנו דנים באחת הזירות המשפיעות ביותר בגיבוש זהותו של האדם. האופן בו יחווה המתבגר את דרישות התורה כלפיו ביחס לכוחות המין שבו, עשוי להיות גורם מכריע בעיצוב זהותו הדתית ובקביעת טיב החוויה שביסודה.

גיל הנישואין ומאבקי הברית


כפי שהעלינו לעיל, התפתחותה של זהות דתית הרמונית תלויה במידה רבה בתחושה שהתורה ומצוותיה משתלבים יפה בנפש האדם ואינן מבקשות, באופן עקרוני, לכבוש ולבטל את עולמו.


חשיפה הרמונית ליצר המיני ולאיסורי התורה שסביבו תיתכן אפוא רק במציאות בה בד בבד עם גילוי כוחות אלו בנפש נפתחת בפני האדם האפשרות לממשם בהיתר במסגרת ההלכה. מציאות כזו הייתה בנמצא בעולם בו גיל הנישואין היה מוקדם יחסית, והיה סמוך להתפתחותו המינית של הנער. כך, היה הנער נתון למערכת הלכתית שיש בה כדי הרמוניה עם נפשו: אמנם ההלכה אוסרת עליו אופנים שונים של ביטוי לכוחו המיני, אך באותה מידה מציעה היא לפניו מגוון רחב של ביטויים חיוביים ורצויים לכך.


אולם, במציאות החברתית והביולוגית בה אנו חיים, בה מחד גיל ההתפתחות המינית מוקדם יותר מן העבר (מסיבות הקשורות ככל הנראה בתזונה) ומאידך גיל הנישואין מתאחר מסיבות שונות, נוצר לעיתים פרק זמן של יותר מעשור בו חווייתו הדתית של האדם היא דיס-הרמונית במידה רבה - שאיפתו לשמור על חוקי התורה מחייבת אותו לכבוש ולהתנגד לכוח מרכזי בנפשו. עשור זה, הוא גם עשור ההתבגרות, בו האדם עומד על דעתו ומפתח את זהותו האישית והדתית. חוויה דיס-הרמונית חזקה, בתחום משמעותי כיצר המין, בתקופת גיבוש הזהות האישית יש והיא מובילה לגיבוש זהות דתית דיס-הרמונית כוללת.


תפיסה דתית דיס-הרמונית זו תופסת את הא-ל כאיום, נורא ומרוחק, ואת דרישותיו כעקדה אישית בהיותן מתנגדות לעולמו הפנימי של האדם. לגבי האדם הדיס-הרמוני המצוות אינן משתלבות תמיד יפה בנפשו ובחייו - פעמים רבות ימצא כי המצווה דוחקת את מקומו האישי, ושמירת המצוות תהווה לגביו חוויה מאיימת וכובשת.

שלשה טיפוסים של דיס-הרמוניה דתית


ניתן להצביע על שלשה ביטויים טיפוסיים של זהות דתית דיס-הרמונית.


א. המצטדק


הטיפוס הראשון מכריע את המתח הנורא בין עולמו לדרישות התורה (על פי תפיסתו) בכך שהוא בוחר לוותר על עולמו הפרטי. כשהטיפוס המצטדק מקבל עליו עול מצוות ומלכות שמים, אין מדובר בבחירה לקיים את המצוות ברמה המעשית בלבד, אלא בהחלטה גורלית לדחוק את חוויותיו הפנימיות האוטנטיות בכדי לפנות מקום לחוויה הדתית כפי שנתפסת היא בעיניו. הוא נענה ברצון לביטול היש האישי שלו. לגבי דידו אין מקום לדיכוטומיה רוחנית, ומנוי וגמור עמו לבחור בצד הטוב ולגבור על כוחות האופל שבנפשו.


לא רק זו, אלא כאשר ייתן טיפוס זה מקום לתחושות אנושיות ולחוויות חולין כלשהן, לעולם יהיה הדבר מלווה במערכת הצדקות ואפולוגטיקה מסועפת: חוויות החולין משרתות הן את הקודש ה'אמיתי'; מנוחה ורענון יוצדקו כאילוץ אנושי בלתי נמנע.


ההצטדקות מאפשרת לטיפוס זה להתייחס במידה מוגבלת לעולמו האנושי מבלי להיקלע לדיסונאנס הגותי ולקרע רגשי.


 


א. 'מומר לתאבון'


גם טיפוס זה מניח כנקודת מוצא כי לא תיתכן דיכוטומיה רוחנית, וסתירה בין עולמו לא-ל נתפסת כבלתי קבילה.


אלא שבניגוד לקודמו מכריע טיפוס זה כי עולמו האישי משמעותי יותר עבורו מאשר תביעותיה של התורה, ובעיניו לא תיתכן מחויבות מעשית לקיום מצוות ללא הזדהות נפשית עמוקה על עולמו של נותן התורה. על כן האפשרות היחידה הפתוחה עבורו היא עזיבת הדת, וקבלת עולמו האנושי כחזות הכל.


 


ב. המתעמת


בטיפוס זה מתחברים מאפיינים מספר המוכרים כבר מהשניים הקודמים, אך בניגוד לאלו שבחרו לבטל את הסתירה בנפשם על ידי ביטול אחד מהיסודות המרכיבים אותה, מבקש זה האחרון לחוות סתירה זו במלא עצמתה.


עבורו, הסתירה והמתח שבין עולמו לא-ל אינה אלא תמצית החוויה הדתית: הא-ל הנגלה אל האדם הוא אכן א-ל גדול ונורא, אשר המפגש עמו מהווה סתירה מיניה וביה לכל עולמו של האדם. אולם עם זאת, עולמו האנושי האישי אינו נתפס בעיניו כמושא לביטול ודחייה: אותו הא-ל עצמו שהתגלותו 'אש אוכלה' ברא את עולם האדם, והא-ל מסיבות שונות בראו כסותר את הא-לוקות. לדידו של המתעמת חוויית הסתירה היא חלק מובנה ובלתי נפרד מעצם בריאתו של העולם והאדם.


קבלת עול מלכות שמים עבור המתעמת נוגעת לעצם המחויבות לשמירת המצוות המעשיות בלבד. הכניעה לדבר ה' אינה בביטול היש ובדחיקת עולמו, אלא בקיום מצוות התורה למרות המתח הנפשי שמתלווה לכך לעיתים.


 


 


 

 

 

בית המדרש