ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

´תורה לשמה´-להלכה ולמעשה

ע"י: עקיבא ביגמן

המאמר עוסק בשאלת חובת תלמוד תורה. נפתח בבחינת מספר גישות הגותיות העוסקות במושג ´תורה לשמה´ ובמהותה של מצוות תלמוד-תורה. לאחר מכן נבחן את היחס בין הצהרות הגותיות אלו לבין האופנים השונים בהם התנהל לימוד התורה בפועל במוסדות ובתנועות שונות, בהתבסס על המחקר ההסטורי הרב שנעשה בתחום זה

  


רקע: פולמוס לימוד הגמרא בישיבות התיכוניות


בשנת תשס"א פרסם הרב ליכטנשטיין מאמר תחת הכותרת 'הוראת הגמרא בישיבות התיכוניות' (שנה בשנה, היכל שלמה, ירושלים תשס"א), בו הוא מציע לבצע שינוי מהפכני בתכניות הלימודים בתושב"ע הנוהגות. לדעתו, לימוד התלמוד הינו לימוד קשה ותובעני שאינו שווה לכל נפש, וכי הנסיון להעניק לכל תלמידי החמ"ד חינוך תלמודי בטעות יסודו. לפיכך, טוען הרב, יש לחדול מן המאמצים לחנך את כלל התלמידים בחינוך תלמודי-ישיבתי, הראוי להישאר נחלתה הבלעדית של אליטה למדנית מצומצמת, ותחת זאת יש לאמץ חומרי למידה עממיים ההולמים יותר את יכולתיהם של רוב התלמידים במוסדותינו. הצעתו המעשית כוללת ספרי הלכה נטולי דיונים ופלפולים כדוגמת המשנה, משנה תורה וספרי פסק שונים.


בעקבות דברים אלו כתב הרב יהודה ברנדס  תגובה חריפה ביותר ('הצופה' סיוון תשס"א). בתגובתו תוקף הרב ברנדס את טענתו של הרב ליכטנשטיין במספר מישורים, כאשר טענתו המרכזית היא כי מסקנתו של הרב ליכטנשטיין, המוותרת על לימוד התלמוד הרחב, נובעת מתוך תפיסת עולמו הליטאית המובהקת. תפיסה הרואה את מהות לימוד התורה באופן כזה שאינו מאפשר קיום ולגיטימציה למגוון רחב של דרכי הוראה ולמידה השונות מהנוהג המסורתי בעולם הישיבות. לדידם של הליטאים, אין מקום כלל ללימוד תלמודי שאיננו מגיע לרמת הניתוח והסברה הראויה. וממילא, לומד שאיננו מסוגל לכך יכלה את זמנו לריק בעיסוק עקר בתלמוד, וראוי לו שיפנה לאפיקים שונים בתלמוד תורה.


ובלשונו של הרב ברנדס:


טענת היסוד שאני מבקש לטעון היא שלו גילו הבריסקאים קצת יותר סבלנות פתיחות ואפילו הערכה, ללימוד גמרא בדרך שונה משלה, יכולים היו להכיר בפתרונות אחרים ללימוד גמרא, שחלקם קיימים ומצליחים בישיבות גבוהות, חרדיות וציוניות, חלקם מבוצעים בהצלחה בישיבות תיכוניות ובתיכונים בחטיבות הביניים וביסודיים.


על כן מציע הרב ברנדס לאמץ מגוון רחב של דרכי לימוד אלטרנטיביות לעיון הליטאי, הנוהגות במידה זו או אחרת של הצלחה במוסדות תורניים שונים:


במקומות מסויימים ראו ברכה בכך שהעבירו את מרכז הכובד ללימודי בקיאות, במקומות אחרים יצרו מוטיבציה על ידי הגדשת הפן החוויתי רגשי, יש מוסדות שסברו שגישה מדעית-מחקרית תתאים להלך נפשם של התלמידים, והרבה נעשה בתחום העבודה המיטודית של הוראה מוקפדת ומסודרת, מרמת תרגום המילה הבודדת ועד אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. גם טכניקות חדשות מעוררות עניין השימוש במאגרי מידע ובדפי עבודה ובחוברות הנחיה מסודרות. גם תכניות שמעוררות מוטיבציה: מפעלי לימוד דף יומי, מבצעים של מבחנים מקיפים, קישור מיוחד בין התלמידים לרמי"ם שבוע ישיבה או סמינר ייעודי.


מחלוקת זו ככל מחלוקת טומנת בחובה ויכוח רעיוני מעמיק שיסודו בתפיסת העולם התורנית של הכותבים, ומוקדו במושג הרווח 'תורה לשמה', המופיע בהקשרים שונים במאמרים אלו. תפיסתם הפילוסופית של הכותבים את מהותה ועניינה של מצוות תלמוד תורה עומדת ביסוד דבריהם, ומהווה נימוק גלוי ונסתר לטיעונים השונים.


חשיבותו של דיון זה לענייננו היא היותו ביטוי מרתק ליחס בין משנתו הפילוסופית של המחנך, לבין דרכי הוראתו שבפועל, נושא בו נעסוק במאמר זה.


במהלך הדברים נבקש להתחקות אחר היחס בין תפיסות הגותיות שונות בדבר מהותה ותכליתה של מצוות תלמוד תורה, לבין דרכי הלימוד והחינוך שבפועל. תוך כך נבקש להתבונן בשתי סוגיות מעשיות:


  1. דרכי הלימוד: תחת כותרת זו נכללים חומרי הלמידה, שיטות הניתוח, מטרותיו המוצהרות של הלימוד ותחומים נוספים הנוגעים לתחום 'תכנית הלימודים' בישיבה.

  2. דרכי החינוך: בתחום זה נדון ביחס אל התלמיד ועולמו הפנימי, בתפיסת המשמעת במהלך לימוד התורה ובמידת ההקשבה של המחנך לנטיותיו האשיות של תלמידיו.


נפתח בבחינת מספר גישות הגותיות העוסקות במושג 'תורה לשמה' ובמהותה של מצוות תלמוד-תורה. לאחר מכן נבחן את היחס בין הצהרות הגותיות אלו לבין האופנים השונים בהם התנהל לימוד התורה בפועל במוסדות ובתנועות שונות, בהתבסס על המחקר ההסטורי הרב שנעשה בתחום זה.[1]


מאמר זה מבקש לתרום לקורא בכך שיאפשר לתפוס את שיטות הלימוד השונות כתלויות בהקשר רעיוני מסויים, כך שעבודתו של הלומד והמלמד תקיף מכלול רחב יותר של מרכיבים מלבד חומרי הלימוד שלפניו. באופן זה, הלימוד היומיומי יואר במידת-מה באספקלריא רחבה יותר המאפשרת התאמה של חומרים ואמירות מכל תחומי הדעת כחלק מעבודת החינוך הלמדני.

לקריאת המאמר המלא


[1]  יש לציין במיוחד לספרו של פרופ' מרדכי ברויאר המנוח 'אוהל תורה - הישיבה תבניתה ותולדותיה' שמהווה מאסף לכל המחנות בתחום זה.




 

 

 

בית המדרש