ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

נטילת לולב בתורה ובמחשבת חז"ל

ע"י: הרב מומי פאלוך

מה עניינה של מצוות נטילת ארבעת המינים? שגורה בפינו התשובה הידועה שמקבילה בין ארבעת המינים והקבוצות בעם ישראל. עפי"ז נטילת הלולב מסמלת את האחדות באומה. זהו ודאי עומק פשוטו של מקרא, אך מהו פשוטו של מקרא? מדוע מינים אלו ומדוע בחג סוכות?על כך במאמר הבא


מקורות: ויקרא כג,שמות כג,לד,זכריה יד,ויקרא רבה (מרגליות) עמ' תרצה,תרצט, פסדר"כ קפט, משנה תענית ב,א (גמרא ב עמ' ב), ראש השנה א,א, סוכה ג,ט, ר"י נגן ארבעת המינים כקרבן, דעת



מה עניינה של מצוות נטילת ארבעת המינים? שגורה בפינו התשובה הידועה שמקבילה בין ארבעת המינים והקבוצות בעם ישראל: בעלי ריח, בעלי טעם וכו'. עפי"ז נטילת הלולב מסמלת את האחדות באומה. זהו ודאי עומק פשוטו של מקרא, אך מהו פשוטו של מקרא? מהו הנימוק והמטרה בנטילת המינים עפ"י התורה בפשוטה? מדוע מינים אלו ומדוע בחג סוכות? (כן לענין התפיסה בחז"ל שארבעת המינים מקבילים לגופו של האדם)


 


ארבעת המינים במקרא והלוח הכפול


חובת הנטילה מצויה בפרשת אמור בלבד. בפרשה זו מפרטת התורה את המועדות כולם ובסופם בפרוט כפול את חג הסוכות. הפרוט הכפול של חג הסוכות מביאנו אל ההבחנה בין הלוח השמשי והירחי. מועדי ישראל נושאים אופי כפול: חגים חקלאיים מחד וחגים היסטוריים מאידך. חג האסיף הקציר והאביב מציינים את הזמנים בהם החקלאי מבטא את הודאתו לקב"ה בעליה לרגל ברגעי השיא של השנה החקלאית שלו. חגים אלו קשורים בקשר עמוק לא"י לעונות השנה ולשמחת היחיד (או המשפחה).


מנגד, ישנה מערכת חגים שונה הקשורה ליציאת מצרים: פסח, מצות וסוכות (שבועות הוא העצרת של הפסח. ואכמ"ל במשמעות חג מתן תורה). חגים אלו נחגגים בתאריכים מדויקים (חמשה עשר יום לחודש השביעי או הראשון ), המציינים ארועים היסטוריים בעלי משמעות מכוננת לאומה הישראלית (יציאת מצרים הליכה במדבר ומתן תורה) ולשם כך יש צורך בלוח ירחי (המאפשר ציון של יום בחודש). תאריכים אלו מתקדשים בקדושת המאורעות והופכים להיות מקראי קודש=ימים הקרואים לקדושה (עיין בראשונים שם). עיקר המבטא של ימי קדושה אלו הוא הקרבת הקרבנות כפי שהדבר בא לידי ביטוי בצורה בולטת בפרשת פנחס: "מקרא קודש...והקרבתם". החגים החקלאים לעומתם נקראים בתורה שבתונים בהם החקלאי שובת ממלאכתו ומתפנה לעלות לרגל להודות לה' ולשאוב מים חיים ממעיני הישועה. החגים ההיסטורים קשורים בקשר מהותי לעם ישראל כולו ולא רק ליחיד . נוסף לכך חגים אלו מציינים את קורות האומה הישראלית ואת דרכי ההשגחה האלוהית עליה.


ציר הזמן החקלאי הוא מעגלי ואילו ציר הזמן ההיסטורי לינארי הנע מהגלות אל הגאולה .


התורה מצווה (שמות כג, שמות לד) לקשור את הלוחות : "שמור את חג המצות ... למועד חודש האביב".


המעגל השמשי חייב להיות מותאם לזה ההיסטורי ולהפך .


התורה בפרשת אמור מפרידה באופן מובהק בין שני המימדים של חג הסוכות ואח"כ קובעת את חובת העיבור (=הסינכרון): "אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי" כלו' בתאריכי חג הסוכות זכר ליציאת מצרים, "באספכם את תבואת הארץ" מועד זה הוא גם תקופת האסיף, "וחגותם חג לה' שבעה ימים ... ביום הראשון שבתון..".


 מה שהיה בחג הסוכות "מקרא קודש" הופך להיות עתה "שבתון" בשל האסיף שבו. ובחג האסיף יש ליטול ארבעת מינים.


בהקשר שלנו ניתן להבין את משמעות חיבור הלוחות באופן הבא: האסיף הוא תקופת שיא כלכלית וחשש הגאוה בו גדולה עד מאוד. החובה לחוג את חג הסוכות המבטא את ההשגחה האלוהית במדבר בהיותינו חסרי כל (רשב"ם), מנטרלת את יסוד הגאוה ושכרון הכח האפשרי. חיבור זה קושר את ההווה עם העתיד ואת הרוח עם החומר באופן מופלא.


 


ארבעת המינים ביכורים לה'?


עד עתה הונח הקשר בין ארבעת המינים ובין חג האסיף. נעמיק במשמעות הדברים. מדוע עלינו להביא בעת האסיף דוקא מינים אלו? הלולב והאתרוג מזכירים לנו פרות וקושרים אותנו לכאורה לחגים חקלאיים נוספים בהם אנו מביאים את פרותינו לבהמ"ק. כך בקרבן העומר ובשתי הלחם (בכורי צבור שהם חובה) וכך במצוות ביכורים (ביכורי יחיד). השוואה זו מחדדת את השאלה ששאלנו לעיל: מדוע דוקא מינים אלו? בקרבן שתי הלחם, שהוא ביכורי צבור, מובאת התבואה עליה עמלנו במהלך כל השנה עד עתה, ואילו בארבעת המינים לא מובא  לא מין תבואה ויותר מכך גם לא מובא דוקא מן התבואה עליה עמלנו. הערבה וההדס באים מצומח פרא  שהאדם אינו מגדל וממילא אין בו שום מימד של ביכורים לה'. מתוך ההדס והערבה נלמד על הלולב שגם הוא, שלא כתמר, איננו מבטא גידול חקלאי.


יותר מכך, הביכורים מובאים בראשית הקציר (או הקטיף) ועניינם להודות לה' על ראשית התבואה (או חגה של א"י בביכורי יחיד) ואילו מועד הבאת המינים הוא דוקא בסופה של התקופה?!


 


חג האסיף וראשית השנה


הנביא זכריה (יד,טז-יז) מציין את קרות הגויים לאחר בוא יום ה': "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסכות . והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלם להשתחות....ולא עליהם יהיה הגשם".


מן הדברים הללו עולה באופן ברור שחג הסכות נוסף להיותו זכר ליציאת מצרים או חג אסיף כאמור בתורה, מהווה מועד מרכזי השייך לימי ראשית ואחרית השנה. בחג זה עולים לירושלים בכדי להתפלל על המים של השנה הבאה. המשנה במסכת ראש השנה (א,ב) מציינת את הדברים באופן פשוט "בחג נדונים על המים". חג האסיף איננו עוד חג במסגרת החגים החקלאיים, חג סוכות מקבל משמעות חשובה עד מאוד הנובעת ממקומו בתקופת ראשית השנה ואחריתה. כאמור בדברי התורה עצמה (שמות כב). "וחג האסיף בצאת השנה..". חג האסיף משמש (גם) כראש השנה החקלאי שבו מודים על הברכה שניתנה במים ובתבואה בשנה הקודמת ומבקשים על השנה החדשה שתתברך גם היא בברכת ה' במים לכלל הצומח.  עפ"י רעיון זה אנו נוטלים את ארבעת המינים, לא כהודאה על ההצלחה בתבואה שלפנינו, אלא משום שהם מהווים את הנציגים של כלל הצומח בהר(הדס) במדבר(לולב) בנחל (ערבה) ובפרדס(אתרוג). באמצעות נטילת אלו אנו מודים ושמחים בברכת ה' שבבריאה כולה כפי שמתבטאת בברכת המים שבצומח הזה. מינים אלו אינם בהכרח התבואה עליה עמלנו ואינם מהווים את פרי השקעתנו בהכרח, אלא את נציגי הצומח האוניברסלי.


(יש להעיר שמשמעותו הכפולה של החג: שייך למערכת שלושת הרגלים ולמערכת חגי תשרי, באה לידי ביטוי באופן מובהק  בפרשת פנחס במס' הקרבנות (הכפול) שבחג ובעיקר באילים ובכבשים)


 


ארבעת המינים בחז"ל


בחז"ל אנו מוצאים ביטויים מפורשים למשמעות נטילת ארבעת המינים הכרוכה בימי הדין וראשית השנה


נציג שלושה מדרשים מכיוונים שונים.


1."יעלז שדי וכל אשר בו זה העולם שנאמ' ויהי בהיותם בשדה.


וכל אשר בו אלו הבריות כד"א לה' הארץ ומלואה


אז ירננו כל עצי היער אמר ר' אחא היער וכל עצי היער , היער אלו אילנו שעושין פירות , וכל עצי היער אלו אילנות שאין עושין פירות (מרמז לארבעת המינים ששנים מהם עושין פירות ושנים מהם אין עושין פריות (מנחות כז/א))


לפני מי? לפני ה' למה? כי בא, בראש השנה וביו"כ מה לעשות? לשפוט את הארץ ישפוט תבל בצדק ועמים באמונתו.


מכאן ואילך מה עלינו לעשות? אנו נוטלין אתרוג הדס ולולב וערבה ומקלסין לפני הקב"ה .ולקחתם לכם ביום הראשון."(ויקרא רבה עמ' תרצט)


מדרש זה מכניס לתוך הקשר כרונולגי את המזמור בתהילים. עפ"י המדרש המזמור איננו עוסק רק בתקופה עתידה בה יבוא ה' לשפוט את הארץ, המזמור עוסק בימי הדין של כל שנה ושנה. הפלא במדרש הוא שבתקופה זו שה' בא לשפוט את הארץ,  האנושות והבריאה כולה מרננים ועולזים. ימי רינה אלו הם ימי ראש השנה ויו"כ. עפ"י המדרש, סוכות הוא המשך הרינה של אותם הימים, אלא שעתה הדבר נעשה באופן אקטיווי ע"י האדם. עד עתה הבריאה והאנושות ריננו לקב"ה באופן פסיווי ונפרד, עתה לוקח האדם מדגם מן הצומח כולו וממשיך את הרינון והעליזות מחמת בא יום ה'.


החידוש בדברי המדרש הוא השמחה הגדולה של ימי הדין בהם האנושות והיצירה כולה זוכים ליחס אישי. שמחה זו באה לידי ביטוי בכל מערכת חגי תשרי החל מראש השנה וכלה בסוכות. נטילת ארבעת המינים עפ"י הקשר זה היא השמחה של האנושות ביצירה האלוהית בעת בא ה' לשפוט הארץ ולדון אותם לחיים ולברכה.


 


2.נעימות בימינך נצח


מהו נעימות בימינך נצח?א"ר אבין זה לולב כמי שהוא נוצח ונוטל ביין, משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נצוח, אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא, כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בר"ה ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן ביידן אנן ידעין דישראל אינון נצוחייא, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון." (שם עמ' תרצ"ה)


עפ"י מדרש זה ישנו מתח בין ר"ה יו"כ וסוכות. ימי הסוכות הם ימים של אחרי הדין של הפגת המתח והשמחה בנצחון הדין. במדרש זה לא מופיע יסוד השמחה של האנושות ושל הצומח, אלא רק מרכיב השמחה וההקלה של נצחון המשפט בסוכות. נצחון זה בא לידי ביטוי בנטילת ארבעת המינים.


 


3.המשנה במסכת תענית מציינת את מח' ר"א ור"י ביחס למועד הזכרת הגשם. לדעת ר"א מזכירים גבורות גשמים ביו"ט ראשון של חג ולדעת ר' יהושע ביו"ט אחרון של חג. הגמ' (ב/ב) מבארת את טעמו של ר"א :"מאימתי מזכירין גבורות גשמים ר"א אומר משעת נטילת לולב ור"י אומר משעת הנחתו. א"ר אליעזר הואיל וארבעת מינין אלו אינן באים אלא לרצות על המים וכשם שארבעת המינים הללו אי אפשר בהם בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא מים..".


לדעת ר"א מזכירים גבורות גשמים ביו"ט ראשון משום שזהו מועד נטילת לולב הגדל על המים שכל מהותו ועניינו הוא ריצוי על המים. עפ"י דבריו מובהק הקשר שבין נטילת ארבעת המינים ושאלת הגשמים הוא מובהק, בעת פתיחת השנה החקלאית וימי החורף הקרבים.


עמדה זו באה לידי ביטוי באופן נוסף בשאלת העיתוי בתפילה של  נטילת הלולב. המשנה בפרק ג' (ג,ט) מציינת למח' תנאים בשאלה היכן היו מנענעים. המוסכם בדעות התנאים הוא שיש לנענע את הלולב בעת אמירת ההלל ולא "סתם" ביו"ט ראשון (בבוקר או במהלך היום כמשתמע בהמשך המשנה):


 "היכן היו מנענעים? בהודו לה' תחילה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא דברי בית הלל וב"ש אומרים אף באנא ה' הצליחה נא".


עיתוי נטילת הלולב בעת אמירת פסוקי ההודאה והבקשה מבטאים בצורה מפורשת את המשמעות הכפולה של הנטילה שיש בה מן ההודאה על ברכת ה' שבמים ובצומח בשנה החולפת ותחינה ובקשה לקראת שנת הצומח הבאה בכלל הבריאה.


אם נסכם את מגמת המדרשים דלעיל נמצא שבכולם מוצאים אנו את חג הסוכות ואת נטילת ארבעת המינים משתלבים במערכת רחבה יותר מאשר חג האסיף  - מערכת חגי תשרי הם ימי ראשית שנה ואחריתה הנושאים נופך מרומם של ימי דין משפט ובקשה. עפ"י חלק מהמקורות ימים אלו הם ימי  סיכום ושמחה על העבר ועפ"י חלק מן המקורות הימים הם ימי בקשה על העתיד .


שילוב של המרכיבים כולם מצוי במדרש יפה (פסדר"כ קפט.) המתמודד עם השאלה מדוע בחג סוכות מציינת התורה את חובת השמחה יותר מכל חג אחר.


"... אבל בחג לפי שנטלו הנפשות דימוס שלהם ביו"כ כמו שכתוב כי ביום הזה יכפר עליכם ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים לפיכך כתיב שם שלוש שמחות."


 


 

 

 

בית המדרש