ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על בנים ועל עבדים

ע"י: עקיבא ביגמן

הבחנתו של הפייטן בין הבנים לעבדים דורשת בירור: מה פשר הבחנה זו? במה זוכים הבנים לחמלה מתבקשת ואוטומטית שכזו? על כך במאמר הבא



על בנים ועל עבדים - שתי תפיסות של ר"ה ויוה"כ


 


בפיוט
'היום הרת עולם' מוצגים שני דגמים של עמידה לפני ה' למשפט - בנים ועבדים:


אם
כבנים רחמנו כרחם אב על בנים,


אם
כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחוננו ותוציא כאור משפטנו


בעוד
שהעבדים זקוקים למידה לא מבוטלת של תחנונים בכדי להצליח במשפט, הרי שהבנים זכאים
לכך באופן שנדמה כמובן מאליו בדומה לרחמי האב.


הבחנתו
של הפייטן בין הבנים לעבדים דורשת בירור: מה פשר הבחנה זו? במה זוכים הבנים לחמלה
מתבקשת ואוטומטית שכזו?


נראה כי
שורש הדבר נעוץ בהבדל בין טיב היחסים של האב ובניו לעומת טיב היחסים של המעביד
ועבדיו. יחסי אדון-עבד מושתתים על מיזוג ואיזון בין אינטרסים סותרים של שני
הצדדים: האינטרס המרכזי של המעביד הוא ביצוע העבודה מתוך שיקולי יעילות וניצול
מרבי של עבדיו (ואפילו במסגרת החקיקה המודרנית); ואילו האינטרס של כל עובד הוא
להרוויח את מחייתו תוך השקעת מאמץ מינימאלית ככל הניתן. ובמידה ומדובר בעבד, כפי
שמתואר בפיוט, הרי שהאינטרס של העבד מצטמצם להתחמקות מעבודה והימנעות מסנקציות
וענישה. יחסי אדון-עבד מתאפיינים במערכת של עונשים והטבות שתפקידם לשכנע את העבד
כי לטובת האינטרס האישי שלו עליו לעשות כמצוות האדון. במסגרת יחסים אלו מטרתה
הכללית של העבודה היא דאגתו הבלעדית של האדון, ואין ציפייה מהעבד לשום מידה של
הזדהות ושיתוף במטרה זו.


לעומת
זאת, יחסי אב ובן מושתתים על יסודות של שותפות אינטרסים מרבית. הבן שותף באופן מלא
למפעליו של האב, ואף יזכה בבא העת לרשת אותו ולזכות תחתיו בנכסים. מכיוון שכך,
יחסי האב והבן מאופיינים בשיתוף פעולה, ללא שימוש בעונשים או הטבות כל עיקר.
הזדהותו המלאה של הבן עם מטרותיו ארוכות הטווח של אביו הן המניעות אותו לפעולה והן
המבטיחות את נאמנותו ומסירותו למען המטרה.


לאר
זאת, נבין את ההבדל התהומי בין תגובת האב למחדלי בנו לבין תגובת האדון למחדלי
עבדיו. בעבור האדון לעבדים, חוסר שביעות רצון מתפוקתם ועבודתם של עבדיו הנה סיבה
לסיים את ההתקשרות עימהם, לנתק את עצמו מהמחויבות כלפיהם ולמנוע מהם כל טובה והטבה
שהיא. ההצדקה היחידה לחייו של העבד היא בשרתו את האדון, ובמידה ומתרשל הוא בכך,
ניטלת ממנו הצדקה זו. במקרה שכזה, אין לו לעבד אלא לתלות את עיניו לאדון, ולהתחנן
שיחון אותו ויוציא כאור משפטו אף שאינו זכאי לכך כלל.


לעומת
זאת, האב שבנו סרח עודנו קשור אליו בעבותות גורל וייעוד משותפים. האב אינו יכול
ואף אינו רוצה לסלק מעליו את הבן המתרשל, שכן מימוש האינטרס של האב תלוי בבן זה
ברצונו ושלא ברצונו. תחת ענישה וניתוק מצפה האב מבנו לשיפור ושינוי, שכן מודע הוא
לכך שהבן כואב בעצמו את כישלונותיו, שהרי בהיכשלו פגע הוא בציפיותיו ודרישותיו
מעצמו. האב מרחם על הבנים, שכן יודע הוא את מרת נפשם ואת גודל אכזבתם העצמית, ואין
לו אלא לסייע להם בתיקון דרכיהם ובמימוש מטרותיהם המשותפות.


העבד
והבן בפיוט התקיעות מהווים אפוא דוגמא לשתי חוויות דתיות שונות. חווית העבד היא
חוויה של ציות וכניעה לצו הא-לוהי ללא הזדהות אישית עם מטרותיו ומניעיו. עובד ה'
העבד נתפס כאדם שעולמו החומרי והשפל שואף במצבו הטבעי לעשות היפך מדבר ה', ורק
הפחד המתמיד מפני כעסו של האדון מסוגל למנוע את האדם מם החטא המתבקש.


מנגד,
חווית הבן היא חוויה של הזדהות ושיתוף פעולה עם דבר ה', מתוך קבלת עול מלכות שמים
מרצון ובשמחה. עובד ה' הבן מרגיש כי מטרתה של התורה ושאיפותיה הן מטרותיו
ושאיפותיו, ורואה עצמו משרת ואף שותף נאמן של הקב"ה כביכול במאמציו לתקן עולם
במלכות ש-די. יראת החטא של עובד ה' הבן היא יראה מפני כישלון אישי ומלווה במידה רבה
של אכזבה ותסכול אישיים ביותר.


דומה כי
יש בשתי חוויות דתיות אלו פתח להבנת טיבה של תקופת אלול, ובעיקר את מועדי
עשי"ת.


יום
ההמלכה ויום הדין


לראש
השנה ישנם שני צדדים השזורים זה בזה בתפילות החג, מנהגיו ובהלכותיו. הצד הראשון,
הדומיננטי ביותר בתפילתם של הז"ל, הוא ראייתו של ראש השנה כיום המלכת ה'.
הלשד המרכזי של תפילות העמידה וחלק מהפיוטים סובבים מגמה זו ומציינים יום זה כיום
בו ה' מומלך על ידי עמו על הארץ, יום שיש בו יותר מרמז לחזון מלכות ה' האוטופי -
'וידע כל פעול כי אתה פעלתו'. מאידך, יום זה הוא יום המשפט הנורא, בו כל בני העולם
עוברים לפניו כבני מרון ועומדים למשפט על מעשיהם - אם לשבט ואם לחסד. הפיוט 'נתנה
תוקף' מתאר משפט זה באופן חי ביותר, ומדגיש במידה רבה את שבריריות חייו של האדם
ואת תלותו המוחלטת ברצון ה' הגוזר את גזר דינו.


דומה כי
שני מרכיבים אלו של יום ה' השנתי אינם אלא שני ביטויים שונים של חוויית הופעת ה'
בפני כל אחד מהטיפוסים שתיארנו. כאשר מופיע ה' לפני עובד ה' מהסוג ה'בן' הרי
שחווייתו המרכזית היא החזון הגדול של מלכות ה' והשותפות שיש לאדם בהופעתה בעולם.
כאשר מופיע ה 'אב' בפני ה 'בן' יש כאן גילוי גדול ומרומם של צפייה הדדית ותקוות
הצלחה משותפת. חוויית יום ה' של הבן כולה חוויה של המלכה והתמסרות רצונית ומלאה.


לעומת
זאת, כאשר מופיע ה' לפני עובד ה' מסוג ה 'עבד' הרי שהחוויה המרכזית היא חוויה של
דין ומשפט נוקב: האדון מופיע לבחון את מעשי עבדיו, לערוך את חשבונו ולהכריע את
עתידו האישי של כל אחד ואחד לשנה הבאה. זוהי חוויה קשה ונוראה, המלווה בחששות רבים
ובאימה.


לכפילות במהותו של ראש השנה
מספר השלכות הלכתיות. כידוע, נחלקו הראשונים בברכת השופר לדעת הרמב"ם יש לברך
'לשמוע קול שופר'[1];
ואילו לדעת ר"ת מברכים 'על תקיעת שופר'.[2]
המחלוקת בברכה, אינה אלא מחלוקת בהגדרת עיקרה של המצווה - הרמב"ם סבור שעיקר
המצווה הוא בשמיעת השופר של כל אחד ואחד בישראל,[3]
ואילו ר"ת סבור כי עיקרה הוא בתקיעה בלבד. שורש המחלוקת נוגע כמובן למהותה
ומטרתה של מצוות השופר. הרמב"ם סבור כי מטרתה היא לעורר את הלבבות: 'אע"פ
שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו
מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה',[4]
כפי שניסח היטב בעל ספר החינוך:


לפי
שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על יד מעורר, כדרך בני אדם בעת המלחמה
יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה למלחמה, וגם כן ביום ראש השנה שהוא היום הנועד
מקדם לדון בו כל באי עולם [...] על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו
מאדון הרחמים [...] וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו (מצווה תה).


לעומת
זאת, סבור ר"ת כי מטרת התקיעה היא לכבודו של ה' ולהמלכתו, כפי שמובא בשם
רס"ג: 


הענין
הראשון מפני שהיום היתה תחלת הבריאה שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו וכן
עושין המלכים בתחלת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע
בכ"מ התחלת מלכותם. וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא ליום זה (אבודרהם, תפלת
ר"ה).


מטרת
התקיעות, וממילא ברכתן הנם פועל יוצא ישיר של תפיסתו העקרונית של היום: אם כבנים,
כיום המלכת ה' הנהדר; ואם כעבדים, כיום הדין הנורא.


עניין
נוסף קשור לצורתו של השופר. נחלקו תנאים בדבר צורתו הגיאומטרית של השופר. לדעת
ת"ק שופר של ר"ה צריך להיות פשוט; ולדעת ר' יהודה עליו להיות כפוף.
בגמרא[5]
ביארו מחלוקת זו כדיון בטיב החוויה שבבסיס יום זה:


במאי
קמיפלגי? מר סבר: בראש השנה - כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי... ומר סבר: בראש
השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי.


ר'
יהודה סבור כי חווייתו הבסיסית של היום הנה כפיפות והכנעה, בשל אופיו של הדין
הגורלי ואווירת החשש המתמיד השורה על האדם בזמן זה. לעומת זאת, ת"ק סבור כי
החוויה הבסיסית הנה חוויה של פשיטות דעת - מעין מצב רגשי ניטראלי ואולי אף שמח
ואופטימי. לדידו ר"ה הוא יום המלכת ה', יום של אופטימיות ושמחה.


להבחנה
זו אף השלכה על תענית בר"ה. בשולחן ערוך נפסק כי אע"פ שאין להתענות
בר"ה, יש מקומות שמסורת בידם כי מי שרגיל בכך אין לו לשנות ממנהגו.[6]
לפי דברינו, שאלת העינוי בר"ה תלויה בטיב החוויה של גילוי ה' - הבנים,
השותפים במעמד הגדול של המלכת ה', רואים יום זה כיום-טוב שאין להתענות בו. לעומת
זאת, העבדים, העומדים בדין לפני אדונם, רואים יום זה כיום קשה שיש בהחלט מקום
להתענות בו.


לסיכום,
ר"ה של ה'בנים' הוא יום המלכת ה'. תקיעת השופר הנה חלק מטקס ההמלכה, חווייתו
הנה שמחה ואופטימיות מיסודה, ואין להתענות בו כלל. לעומת זאת, ר"ה של ה
'עבדים' הוא יום הדין הנורא, כאשר תקיעת השופר מעורר לתחנונים ותשובה. חווייתו
הבסיסית הנה חשש ו 'כפיפות דעת', ויש מקום להתיר בו תענית.


 


חג
התשובה או יום הרחמים?


כפי
האמור, כפרתן של הבנים הנה מובנת מאליה, ואילו זו של העבדים זקוקה לתחינה רבה.
דומה שיש בהבחנה זו לשפוך אור על הבנתו של יום הכיפורים. ההבנה הרגילה היא שיום
הכיפורים מוביל לכפרה בשל המעשים המיוחדים הנעשים ביום זה - החל בתעניתו ותפילתו
של היחיד, וכלה בסדר העבודה בבית המקדש ובכניסתו של הכה"ג לבית קדשי הקדשים.
לפי הבנה זו, יום הכיפורים הוא יום שיא של עשייה ותשובה וכפרתו תלויה באופן בלעדי
במעשיו של האדם ביום זה. ואולם במקורות שונים נראה כי ליום הכיפורים צדדים אחרים.
וכן מובא בגמרא:[7]


רבי
אומר: על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יום הכיפורים מכפר.


מקור זה
מתאר את יוה"כ כיום של כפרה פסיבית במידה רבה, שאינה נשענת על תשובה ולא על
שום מעשה כלל - 'עיצומו של יום מכפר'.[8]


נראה כי
שני צדדים אלו של כפרת יוה"כ מבטאים את שני טיפוסי הכפרה המאפיינים את הבנים
והעבדים: הבנים כפרתם פסיבית, שכן מובנית היא ומוכרחת; ואילו העבדים כפרתם אקטיבית
ורבת תחנונים, שכן נובעת היא ממידת החסד ואין היא מובנת מאליה כלל.


כפילות
זו של מהות היום, מונחת עוד בתיאורי המקרא את יום הכיפורים ועבודתו.[9]


יום
הכיפורים מוזכר בתורה במספר מקומות,[10] אך רק
בשניים מתוכם מוזכרים מצוות היום ודיניו והם בעיצומה של פרשיית כניסת הכהן אל
הקודש (ויקרא פרק טז), וכחלק מפרשות המועדים (ויקרא פרק כג).


מניתוח
ההבדלים בין שני המקורות ניתן להסיק כי המקור בפרק טז מבטא את בחינתו האקטיבית של
יום הכיפורים, ואילו המקור בפרק כג מבטא את הצדדים הפסיביים של היום.


פרשיית
יוה"כ שבפרק טז שזורה בפרשיית הכניסה אל הקודש של הכה"ג, ומתארת היא את
סדר העבודה המורכב המתלווה למעשה זה. סדר העבודה כולו הינו תמצית הכפרה האקטיבית -
מעשי הכהן וסדר הקרבנות הם המכפרים על העם. גם מהבחינה הלשונית ניתן לזהות בפרשה
זו הדגשה של צדדיו הפעלים של היום: הביטוי 'חוקת עולם' מוסב כאן על מצוות התענית
(פסוק לא), שהיא מצוות עשה ביסודה;[11]
הפסוק 'כי ביום הזה יכפר' מוזכר גם הוא בסמוך למצוות התענית, ומדגיש כי התענית היא
אחד מגורמי הכפרה; ואף תוצאתו הסופית של היום אינה רק כפרה ומניעת העונש, אלא
הטהרה שהיא יצירה מחודשת נוספת.[12]


פרשיית
יוה"כ שבפרק כג פותחת בכותרת המצהירה על תפקידו ואופיו המיוחד של היום כ 'יום
כיפורים'[13],
דבר המעיד על תוכן מסוים שיש ליום זה ולתאריך זה עצמו. הפרשה אינה מזכירה כלל את
סדר העבודה ואת כניסת הכה"ג לקודש, ומשתמע מכך שהכפרה בפרשה זו אינה תלויה
במעשים אלו.


מבחינה
לשונית ניתן להצביע על היבטים שונים המגלים כי הכפרה בפרשייה זו אינה תלויית-מעשה:
הביטוי 'חוקת עולם' מתייחס לאיסור המלאכה, שהוא ציווי פסיבי;[14]
פסוק הסיבה 'כי יום כיפורים הוא' מתייחס אף הוא לאיסור המלאכה;[15]
ביטוי נוסף הבלעדי לפרשה זו הוא 'עצם היום הזה' המופיע מספר פעמים בפרשה. ביטוי
זה  מדגיש כי ישנה חשיבות ליום עצמו. הכפרה
בפרשה זו אפוא, אינה תלויה במעשה זה או אחר של האדם, אלא באה היא מאליה. כל שנדרש
מהאדם הוא לשבות בעצמו הן ממלאכה והן מאכילה ושתיה, בכדי לאפשר לעיצומו של היום
לפעול את פעולתו ללא מפריע.[16]


יוה"כ
של הבנים, שכפרתם מובטחת ומתבקשת, בא לידי ביטוי בפרשיית פרק כג, בכפרתו הפסיבית
של עיצומו של היום; ואילו יוה"כ של העבדים, שכפרתם תלויה לחלוטין במעשיהם, בא
לידי ביטוי בפרשיית פרק טז שכפרתו מושגת על ידי עמל ועשייה רבה.


לתענית
יוה"כ עצמה ניתנו הסברים שונים אצל הראשונים, המשקפים את מהותו הכפולה של
היום. לפי בעל החינוך, מטרת התענית היא להסיר מעל האדם מניעות ועכבות שונים
שעשויים למנוע מכפרתו של יוה"כ לחול עליו: 'למען תהיה ראויה ונכונה לקבל
כפרתה, ולא ימנענה מסך התאוות' (מצווה רעח). לעומת זאת היראים מסביר כי מטרת
התענית היא להביא לידי כפרה באופן פעיל: 'עינוי יום הכפורים. ויראת מאלהיך ותענה
נפשך למצא כופר...' (סימן תכ [קיח]).


 


סיכום


למדנו
אפוא, כי החוויה הדתית הבסיסית של האדם, אם כבנים אם כעבדים, משפיעה השפעה רבה את
תפיסת מועדי ה' של החודש השביעי - ר"ה ויוה"כ. ה'בנים' יראו בר"ה
ומצוותיו יום המלכת ה', שיש בו מימד של יו"ט; וביום כיפור יראו את יום הכפרה
הפסיבי שנובע מעצם היות הבנים שותפים מלאים בחזון התגלות ה' המלא. לעומת זאת
ה'עבדים' יראו בר"ה יום דין ואימה, שאף יש בו מימד של תענית; ואת יום כיפור
יראו כיום בו ניתנת הזדמנות נוספת לאדם להתחנן ולפעול למען המתקת גזר דינו.




[1] הלכות שופר ג, י.


[2] רא"ש, מסכת ראש השנה ד, י.


[3] ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ק"ע: 'המצוה
היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי'. וראה גם בשו"ת הרמב"ם סימן
קמב.


[4] הלכות תשובה ג, ד.


[5] ר"ה כו, ב.


[6] סעיף א: אוכלים ושותים ושמחים ואין מתענין בראש השנה [...] סעיף
ב: יש מקומות שקבלה בידם שכל מי שרגיל להתענות בר"ה ומשנה רגילותו ואינו
מתענה, אינו משלים שנתו. סימן תקצז.


7. יומא עה ע"ב.


8.  ראה גם
בכריתות כה, ב ביחס בין כפרת השעירים לכפרת היום.


[9]  הדברים להלן הנם תמצות של מאמר שפרסמתי במקום
אחר: 'חג התשובה או יום הרחמים?', פתיחתא ה, הוצאה פנימית של ישיבת ההסדר פתח
תקווה, תשסה.


7. ויקרא טז, כט;
ויקרא כג, כו; במדבר כט, ז.


[11]  ראה רמב"ם הלכות
שביתת עשור א, ד: ' מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה
שנאמר "תענו את נפשתיכם".


8. לטהרה מול הכפרה משמעות רבה. בעוד שכפרה בלבד מהווה בעצם רק
סילוק של העונש ותשלום החוב כלפי הקב"ה, הטהרה משמעותה שינוי נפשי ויצירה
מחודשת בנפש האדם. עיין ב"על התשובה" לגרי"ד סולובייצ'יק עמוד 15,
במאמר "כפרה וטהרה".


[13]  'אך בעשור לחודש השביעי
הזה יום כיפורים הוא...' ויקרא כג, כז.


[14]  כל מלאכה לא תעשו, חקת
עולם
לדרתיכם בכל משבתיכם. ויקרא כג, לא.


[15]  וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפורים
הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם. כג, כח.


[16]  התבוננות זו על מהותו של יום הכיפורים, מפורשת
בדברי ספר החינוך על מצוות עבודת יום הכיפורים: 'מתחילת בריאת העולם ייעדו וקידשו
לכך, ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום לכפרה נתקדש היום וקיבל כח הזכות מאיתו
יתעלה עד שהוא מסיע בכפרה. וזהו שאמרו זכרונם לברכה בהרבה מקומות ויום הכיפורים
מכפר, כלומר שיש כח ליום כיפורים בעצמו לכפר בעברות קלות'. (ספר החינוך מצווה קפד)

 

 

בית המדרש