ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם יש סוף לתלמוד תורה?

ע"י: עקיבא ביגמן

מקובלים אנו לחשוב כי מצוות תלמוד תורה היא מצווה תמידית שאין חיובה פוקע מעל האדם אף לרגע. מצווה זו מיוחדת היא שכן היא חסרת גדר - בכל זמן נתון מחויב הוא האדם בתלמוד תורה, חובה היוצרת כתמונת ראי איסור - ביטול תורה. במאמר זה נבחנת חשיבה זו


מקובלים אנו לחשוב כי מצוות תלמוד תורה היא מצווה תמידית שאין חיובה פוקע מעל האדם אף לרגע. מצווה זו מיוחדת היא שכן היא חסרת גדר - בכל זמן נתון מחויב הוא האדם בתלמוד תורה, חובה היוצרת כתמונת ראי איסור - ביטול תורה.


מאחר שכן, רגילים אנו לתפוס כי למצווה זו אין סוף - וכי אין אפשרות למצות את קיום מצווה זו. הגע עצמך - בכל המצוות שבתורה ניתן להצביע על רגע קיום המצווה, נקודה בה האדם 'יוצא ידי חובה' במצוותו. ואילו מצוות תלמוד תורה נטולת מיצוי, וכמעט שנאמר שאין אפשרות לצאת ידי חובת הלימוד מלבד ברגע המיתה, ובהנחה שזמננו עלי אדמות נוצל כראוי.


ובלשון הרמב"ם -


עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח. (הל' ת"ת פ"א ה"י)


אלא, שלאור תפיסה זו תמוהה ביותר ברייתא המופיעה בקידושין כט ב:


ת"ר: ללמוד תורה ולישא אשה - ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה, ואם א"א לו בלא אשה - ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה.


הברייתא מכריעה שעל האדם ללמוד תורה לפני שנושא אשה. רק לאחר שיסיים ללמוד תורה ישא אשה ויקים את ביתו.


וכי כיצד ניתן 'לסיים' ללמוד תורה? מתי נוכל להגדיר כי מצוות הלימוד מוצתה?


על כרחינו נראה כי תמונת הדברים מורכבת יותר. ונראה לומר שישנם שני חיובים שונים במצוות תלמוד תורה, בעלי מטרה שונה וממילא מאפיינים דיניים שונים.


מטרה אחת של מצוות תלמוד תורה הוא ידיעת ההלכה. כל אדם מישראל מצווה הוא לעסוק בתורה וללמוד אותה כתנאי הכרחי לניהול חיים של שמירת מצוות בסיסית. לימוד זה נתפס כהשכלתו הבסיסית ההכרחית של כל אחד, כאשר יש לדחות התפתחויות מסויימות בחיי הפרט עד להשלמתו של שלב זה.


אדם השואף לממש מטרה זו בלימודו יעסוק בעיקר בעניינים הלכתיים מעשיים כאשר לנגד עיניו עומדת התועלת הפרקטית הנובעת מלימוד זה.


אשר על כן, לימוד התורה מצד זה הוא לימוד מוגדר ומובנה, בעל התחלה, אמצע וסוף. לתלמוד תורה מצד זה תכנית לימודים ברורה, אשר ניתן לפרוס אותה על פני שנים מספר, ולאחר מכן להעניק לבוגריה תעודת 'שומר מצוות מוסמך' ולשחרר אותם להמשך חייהם המאושרים.


מצד זה מובן הפסק המופיע בברייתא שיש ללמוד תורה ולאחר מכן לישא אשה - רק לאחר שסיים הנער את חוק לימודיו ההלכתיים מסוגל הוא לקבל על עצמו אחריות חייו ולהקים את ביתו.


לעומת זאת מצוות תלמוד תורה כוללת בתוכה בחינה נוספת: התקשרות לשלשלת מסירת התורה מדור לדור. האדם מצווה לעסוק בדברי תורה באופן תמידי ללא הפסק, כאשר בלימודו מצטרף הוא לשלשלת הדורות וקובע את מקומו כחוליה הבאה. הלימוד מבחינה זו נתפס כתכלית בפני עצמה, ולא כ'מכשיר מצווה' לעניין אחר.  


המבקש לממש מטרה זו של תלמוד תורה מקדיש את זמנו הפנוי ואת מרצו להפוך בה ולהפוך בה, לצלול אל תוך עולמה הרוחני והמשפטי, ולהתקשר לתפיסת העולם המתבטאת בין קפליה. לא בלבד שלימוד זה חסר מבניות וחסר סדר אלא גם משולל הוא ממושגים של אמת ושקר, נכון ולא נכון - כל לימוד ועמל בתורה נתפס כערך עצמי, ואפילו יתברר כטעות חמורה  - 'דילוגו עלי אהבה'.


מצוות הלימוד הנידונה איננה מצווה מן המניין, אלא תרבות חיים היא - יהיה מקצועו ועיסוקו של היהודי בחייו אשר יהיה - עולמו התרבותי והרוחני מעוצב על ידי מצווה מיוחדת זו - במושגי התורה יהפוך בדעתו, בשפת התורה תתנהל מחשבתו ועל פי ערכיה יקבל את הכרעות חייו.


על בחינה זו של תלמוד תורה נסובים דברי הרמב"ם בפרק א:


כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. (הל' ת"ת פ"א הל' ח)


עתה, אבקש להדגים עקרונות אלו תוך עיון בסוגית מקור החיוב בתלמוד תורה:


ללמדו תורה. מנלן? דכתיב: ולמדתם אותם את בניכם. והיכא דלא אגמריה אבוה - מיחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב: ולמדתם. (קידושין כט, ב)


מסקנתה של הסוגיה היא שחיוב תלמוד תורה חל גם על האב וגם על הבן. אך מתוך עיון בפסוקים נראה כי מדובר בשתי מצוות שונות המוטלות על כל אחד.


חיוב האב ללמד את בנו נלמד מהפסוק 'ולמדתם אותם את בניכם' הלקוח מפרשיית קריאת שמע. תוכנה של פרשייה זו מתאים לתיאור של הבחינה האחרונה במצוות ת"ת -


'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך, ושיננתם לבניך ודיברת בם בשיבתך בביתך ולבכתך בדרך ובשכבך ובקומך.'


הרי שמדובר כאן על לימוד תורה כערך, כאשר המטרה היא הפנמה והזדהות - 'על לבבך', והעיסוק בה מתמיד ומתמשך בכל מקום - בבית, בדרך, בשכיבה ובקימה. 


לעומת זאת, חובת האדם ללמד את עצמו נלמדת מהפסוק 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם' (דברים ה, א).


פסוק זה מקשר בין חיוב הלימוד לבין קיום המצוות בפועל - מטרתו של הלימוד כאן הוא קיום המצוות ויש להבינו כך 'ולמדתם אותם בכדי שתשמרו לעשותם'.


המצווה המתוארת כאן היא אמצעי ולא תכלית, מצווה המתאימה לבחינה הראשונה בלימוד התורה - כהכנה לקיום המצוות.


העולה מניתוח זה הוא כי על האדם עצמו מוטלת האחריות לשמור את מצוות ה' ובמסגרת זו עליו ללמוד את פרטי הדינים וההלכות השונות.


לעומת זאת, חיבור האדם לשלשלת מסירת התושב"ע, יצירת ההזדהות והדבקות בתורה היא משימה המוטלת על כתפיו של האב. האב משמש בהקשר זה כנציגו של הדור הקודם הנושא באחריות על המשך מסירת התורה לדורות הבאים, המתבטא בחובת האב ללמד את בנו.


שנזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות.


 

 

 

בית המדרש