ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עניין אישי בפרשת נח

ע"י: הרב שי פירון

זהו מאמר מתוך ספר חדש, "ענין אישי בפרשה". בספר,מנסה הרב שי, באמצעות מפגש עם פסוקי התורה, המדרש והמפרשים, לשאוב כלים להבנת החיים האישיים והציבוריים


וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה...וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר:צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ...וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ.


דלת התיבה נפתחת.מה חשב נח, בשעה שהניח את ידו על כפות המנעול?!איזה עולם זכר?את מי ציפה לפגוש?


 


הנה הם באים ימים של שקט
אחרי הרעש הגדול והנורא
אפשר לנוח קצת על המרפסת
ולאסוף את שברי הסערה

הנה הם באים ימים של שקט
כבר שכחתי איך שהם נראים
אפשר עכשיו לפתוח את הדלת
לשלוח אל הרוח ציפורים

הנה הם באים ימים של שקט
נצא אל החלון לראות
אם כלו כבר המים
אולי כבר יש באופק אדמה
זוגות זוגות
נצא זוגות זוגות
נביט אל השמיים
נחכה ביחד ליונה.

הנה הם באים ימים של שקט
אחרי שכבר איבדנו את הכל
תשב איתי עכשיו על המרפסת
תבכה איתי ביחד על אתמול

הנה הם באים ימים של שקט
שנינו כאן ביחד על ההר
המים כבר ירדו ויש כבר קשת
אפשר לקום, סוף העולם עבר. (ירדן בר כוכבא)


 


סבא וסבתא יוצאים מן התיבה


דמותו של נח מסעירה אותי בכל פעם מחדש. "וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ[i]". לאחר שש מאות שנה, כל היקום חרב. כל האנושות, כל מה שנבנה בעמל רב, כל התרבות האנושית, הטבע המופלא, הכל חרב. 'אין' אחד גדול. הסערות החיצוניות טלטלו את התיבה ממקום למקום, "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם[ii]".  


והנה, מצטווה נח: "צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּך". לא פעם, ניסיתי ללוות את נח ברגעים הראשונים שלאחר פתיחת דלת התיבה. ברגע אחד הוא מגלה שהוא נמצא במקום זר, לא מוכר, "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט[iii]". מסביבו מים רבים, והרס מוחלט. העולם נעלם באחת.


מה הוא חש?! כיצד הוא הגיב כשראה שהכל חרב?! מה היתה התחושה שליוותה אותו בצעדיו הראשונים על פני האדמה?! האם הוא חש שהאדמה 'יציבה'?!  בעיקר, מטרידה אותי השאלה: מהיכן שואבים כוחות לבניה מחודשת של העולם?!


 


סבא יעקב וסבתא רחל, חיו בימי המבול. באחת, חרב העולם שהכירו. מאות שנים של קהילות מפוארות, מאות שנים של יהדות, של חסידות, של השכלה, נמחו מעל פני האדמה. סבא נשא אישה בימים שלפני המלחמה הנוראית ההיא. סבתא, נישאה גם היא לאיש טוב לב. יחד הם בנו משפחות  החיות את חייהן בנחת ובשלווה. אחיו של סבא נשא לאישה את סבתא. הם היו שני אחים הנשואים לשתי אחיות. לסבא נולדו ילדים וגם לסבתא ובעלה נולד ילד קטן וחמוד. והנה, באחת, באו שנות הזעם הנורא. חלק מהילדים מתו או נרצחו וכך גם בני הזוג. "וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה[iv]"


כולם, כמעט כולם, הושמדו. סבא וסבתא וילדם, צבי, נותרו בחיים.


סבא וסבתא מצאו תנחומים זה בזרועות זה והקימו, בתוככי המלחמה, במחנה העבודה בו שהו, משפחה חדשה. כך, נולדה אמא בתוך התופת. היה זה כאילו שמע סבא את הקול מדבר אליו: "צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ"[v]. מעין נבואה עתידית, המושכת אותך בציציות ראשך ומכריזה: יש חיים! יהיה המשך!


והנה, הגיעה היונה ובשורה חדשה גרמה לסבא לצאת, "וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ[vi]". דלתות תיבת נח שלהם, דלתות מחנה העבודה נעקרו, ומכאן הם יצאו לעולם חדש. מה ראו? עולם חרב! את הקרובים והרחוקים לא מצאו. את בתיהם הקודמים, בזזו! הדלת נפתחת - והמראה מזעזע!


לא זכיתי שיספרו לי על תחושותיהם. מאז, אני נאלץ לתור אחרי רגשות של אחרים ולנסות ללמוד מהם, משהו, על סבא וסבתא שלי. כך מתארת בלה ברוור, ניצולת אושוויץ-בירקנאו את רגעי השחרור:


"שומר המחנה שבא לפתוח את השער אמר: אתם חופשיים ויכולים לצאת. נעלמו כל השומרים עם הכלבים שנהגו לעמוד בפינה - הכל נעלם כלא היה. זה היה אחד הניסים! הרוסים נכנסו - ואנחנו היינו במצב כזה שאף אחד לא זז, אף אחד לא יצא. לא צחקנו, לא שמחנו, היינו אדישים - ובאו הרוסים. בא גנרל אחד, הוא היה יהודי. הוא אמר לנו שהוא מאושר מאד [מפני] שזה המחנה הראשון שהוא מוצא בו אנשים שעודם בחיים. הוא התחיל לבכות ואנחנו לא. הוא בכה ואנחנו לא[vii]"


ובלשון אחרת, כתבה הלינה בירנבאום[viii]:


"חיי התחילו מן הסוף...
קודם הכרתי את המוות, האימה
ורק אחר כך - הַהוֹלָדָה.
גדלתי בתוך ההרס, בממלכת השנאה
ורק אחר כך ראיתי בניה.
[...]
חיי התחילו מן הסוף ורק אחר כך
חזרו לתחילה. שבתי לתחייה.
זה לא היה סתם, לא היה סתם
מפני שהטוב - הוא לא פחות חזק מן הרע!
וגם בי יש הכוח לא להיכנע.
אני עובדה!..."


מנין מצאו כוח לאהוב? מנין מצאו כוח להוסיף ולהביא ילדים אל העולם? מנין שאבו את הכוח, לעלות לארץ ולבנות מחדש בית, לפתוח חנות ולילך יום לעבודה, לחנך ילדים, לגדלם, להשיאם?!


על מה דברו בלילות, כששהו לבדם? האם שוחחו על הימים 'ההם'?!


שנה שלמה התגוררתי אצל סבתא. שנים רבות, כילד, לא הבנתי על מה ולמה חרושות פניה בקמטים עמוקים, עמוקים. רחבים.  קווי אורך ורוחב.  במבט לאחור, אני יודע שלא הגיל גרם לקמטים המשולים בעיני לעמוקים שבואדיות הארץ.
אין לי ספק שסבא וסבתא חשו מתחושותיו של אבא קובנר[ix]:


ביום ההוא יצאה השארית. שנים מעיר ואחד מעדה,


מהבונקר שמתחת  להריסות יצאו אם וילדה.


יצא הפליט מתעלות הביוב. יצאו השרידים מיערות  הפרטיזנים.


יצא הניצול מאושוויץ.      


השמש זרחה באירופה, והעולם הזר למסלולו.


הם עמדו על תלי האפר ובלבם אבן רותחת;


עיר.


עיר.


אין  סופדים לה לעיר


שיושביה מתים ומתיה חיים


 


מנין, מנין הם לקחו את הכוח להתחיל מחדש?!  


אינני מסוגל להתנתק מההיסטוריה המשפחתית האישית והלאומית של מאה השנים האחרונות. המסעות הרבים לפולין, גרמו לי להרגיש, את גודל האסון, את עוצמת ההחמצה. 


סבא של אחרי המבול בחר לנהל דיאלוג של כעס עם ריבונו של עולם. ואני, בדרכי שלי, חזרתי לעולם בו חי סבא, לפני הימים הנוראים ההם. יובל שנים של נתק משפחתי מעולם של תורה ומצוות, התחדש באחת ותחושה של שליחות עמוקה מלווה אותי. הדיאלוג המתמיד אותו אני מנהל עם סבא וסבתא, מוביל אותי בנבכי העבר אל עבר העתיד.


במובנים רבים, סבא וסבתא, הטילו עלי את חובת העדות. כך אני מתחבר אל רבי דוסא בן הרכינס. לאחר מחלוקת חריפה בסוגיית צרת הבת, פוסק רבי דוסא כבית הלל. לכשנשאל למקור הפסק, משיב הרב: "מעיד אני עלי שמיים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא..." האם רבי דוסא חי בתקופתו של חגי? כיצד הוא מעז להשתמש במילים: "מעיד אני עלי"?!   


ביאורו של רב שרירא גאון מהווה נדבך חשוב בתודעה המשפחתית שלי[x]:


כך נראה לנו שלא אמר רבי דוסא בן הרכינס אני ראיתי את חגי הנביא. אולם זקן גדול היה והאריך בשנים וכידוע ששיחת כל דור ודור ברורה וניכרת וחיה בדור שלישי אחרי מאה ועשרים שנה. ואחרי כן השמועות וההלכות ושיחות ודומיהן משתכחות ברובן.


ואנחנו, ברור לנו היטב מה שהיה בימי פלטוי ומר ר' אחא ומר בריה מתתיה הגאונים נשמתם עדן, במה שברור לנו מה שראינו וידענו מקומו של כל אחד, ומקום מושבו והרבה משיחות שלהם ויום יום של משנתם...וכך גם היה לרבי דוסא בן הרכינס אי לא אפשר היה לו לראות את חגי הנביא, כיוון שהאריך ימים, הוא ידע מה שעבר בימים הרבה וגם מה שלא ראו עיניו הוא ראה מהזקנים שראו ולמדו אותו".


כדי לראות, לא צריך לראות.... אפשר לחיות לצידם של הניצולים ולהבין את נוראות התקופה. מדוע חשוב שנשתמש בלשון "ראיתי"?


מסתבר שגם בזמן המבול, על אף תוצאותיו הנוראיות, קמו "מכחישי המבול". הנה, על הפסוק: "


וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה[xi]"  מפרש הראב"ע[xii]: "נמחה שמם מן הארץ כי אין להם זרע ונשאר רק נח לבדו ואשר אתו והנה זאת תשובה גמורה על חסירי הדעת מאחינו שאומרים שלא היה המבול בכל הארץ".


אנו ראינו, בעיננו, ממש, את אשר עבר על סבא וסבתא, "מעיד אני עלי שמיים וארץ"...סבא וסבתא יצאו מן התיבה, ראו שכלו המים, הקימו משפחה מפוארת ומיוחדת.


קו אחד מתוח מפרשת יציאתו של נוח עד סבא וסבתא שלי.


המבול מאחרינו, העתיד בידינו. במידה רבה, תלוי העתיד בשימור זיכרון התיבה. אולם, לא פחות מכך, מעידה התיבה של סבא וסבתא על עוצמות החיים, על הכמיהה להמשכיות, על היכולת לבנות בית בימים של רוח וסער. בנוהג שבעולם, קריאת פרשת נוח מפגישה אותנו עם המבול. הנה, אנו, בית ישראל, מצווים לקרוא גם את פרקי היציאה מן התיבה.


מי יתן ואלמד מכם.


 


 


 




[i] בראשית, פרק ו', ו'


[ii] שם, ז', י"ח


[iii] שם, ח', ד'


[iv] שם, פרק ז', כ"א - כ"ג


[v] שם, ח', ט"ז


[vi] שם, ח', י"א


[vii] כאב השחרור,יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 15.


[viii] ניגון פנימי, טרקלין, תל אביב 1985, עמ' 9.


[ix] אבא קובנר, 'נר האלמונים', מגילת האש.


[x] בענין זה עיין באורך בספר 'חכמים' להרב ד"ר בנימין לאו, כרך שני, עמוד 153 ואילך. הנוסח המתורגם לקוח מספרו של הרב לאו. 


[xi] שם, ז', כ"ג


[xii] ר' אברהם בן מאיר אֶבּן עזרא (ראב"ע) נולד בשנת ד'תתמ"ט או ד'תת"ן (1092 או 1093 - 1167), ממפרשי המקרא.

 

 

בית המדרש