ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האיש מקדש בו ובשלוחו

ע"י: הרב מומי פאלוך

סוגיה קצרה זו עוסקת בשאלת היחס לקידושין ע"י שליח. המשנה קבעה באופן פשוט שניתן לקדש אשה ע"י שליח. רב יהודה ורב יוסף נדרשו לענין זה כל אחד בדרכו ובנסבות שונות . הסוגיה עוסקת בנסיון לשלב בין העמדות השונות ומכח זה מגיעה לעמדה שלישית.


מקורות:


סוגיין, אסור לאדם , טב למיטב(פרויקט השו"ת),ספרי דברים פיס' רלה,רש"י,תוס', תורא"ש


רשב"א,ריטב"א,רמב"ם פ"ג,יד,יט,טוש"ע לה,א לו,א לז,,ב"י, ח"מ, ב"ש


הקדמה


השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא? אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא


איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך


וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלוחה מיקדשא בה מיבעיא אמר רב יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא אבל בהא איסורא לית בה כדריש לקיש דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו:


סוגיה קצרה זו עוסקת בשאלת היחס לקידושין ע"י שליח. המשנה קבעה באופן פשוט שניתן לקדש אשה ע"י שליח. רב יהודה ורב יוסף נדרשו לענין זה כל אחד בדרכו ובנסבות שונות . הסוגיה עוסקת בנסיון לשלב בין העמדות השונות ומכח זה מגיעה לעמדה שלישית.


 


רב יוסף


רב יוסף מנסח עמדה הלכתית גורפת מצוה בו יותר מבשלוחו. עפ"י לשונו נראה שדבריו אמורים כהתייחסות למשנה שקבעה שהאיש מקדש בו ובשלוחו.


נחלקו המפרשים בשאלה מהי המצוה עליה מדובר, האם מצות קידושין או נישואין? מה רמת המצוה האם מצות עשה דאו' או דרבנן או שמא הכשר מצוה בלבד? לא ניגע בסוגיה זו, אלא במוקד דבריו של רב יוסף - החשיבות לעשות את מעשה הקידושין בעצמו. נוסח זה של דברי רב יוסף איננו מופיע במקומות נוספים בש"ס ומכאן עולה המסקנה שדבריו אמורים בהקשר של מעשה הקידושין בלבד- בקידושין ישנה עדיפות של בו יותר מבשלוחו. אמירה זו שונה ממעשיהם של רבא ושאר אמוראים שעסקו בהכנות השבת בעצמם. במקרים אלו האחרונים לא מדובר בניגוד הוא לעומת שלוחו אלא הוא לעומת אחרים. להלכה פסק המג"א (ר"נ סק"ב) שעקרון זה חל בכל התורה כולה. יתכן ומקור דבריו של רב יוסף בדברי רבו רב יהודה "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה...". רב יהודה נסח את דבריו באופן חריף - איסור - ואילו רב יוסף ניסח רעיון זה באופן רך יותר.


 


רב יהודה


רב יהודה אוסר לאיש לקדש אשה מבלי לראותה שמא תתגנה עליו ויעבור על מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך. בהמשך הגמרא מובאת מימרא נוספת של רב יהודה המנוסחת באופן דומה: "אסור לאדם שיקדש את בתו שהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה".


ניתן לכלול את דבריו של רב יהודה לכדי עמדה משמעותית ביחס למהות הנישואין וממילא בדרכי יצירת הקשר בין בני הזוג. הנישואין מיצוי של מצות ואהבת. אשר על כן אין לקדש אשה מבלי לראותה, שמא ללא ראיה ומציאת חן לא תשרור אהבה בין בני הזוג. כמו כן אין לקדש קטנה משום שבכך נמנעת מן האשה בעתיד האפשרות לרצות בפלוני . המונח אסור (כמו גם המונח מצוה) אינן מציינים לאיסור תורה של ממש כך עולה מדברי הגאונים . יש שראו בכך מידת חסידות ויש שראו בכך איסור דרבנן (מונח זה מופיע רבות בדברי חז"ל ואולם, ברוב מוחלט של הפעמים אינו נוגע לדברי תורה או חכמים באופן ישיר אלא נוגע בענייני דרך ארץ או זהירות והרחקה מעבירה).


אם ננסח את הדברים באופן גורף נגיע למסקנה שבמוקד הנישואין לדעת רב יהודה עומדת אהבה בין בני הזוג. אהבה זו היא סניף וביטוי של מצות אהבת הרע. מתוקף עמדה זו יש לבצע את הקידושין באופן שלא ייפגעו בסיכוי לאהבה. חשוב להדגיש שאהבה זו וההשלכות למעשה הקידושין נוגעות לאיש ולאשה כאחד. אין לאיש לקדש אישה מבלי לראותה וכן אין לאב לקדש קטנה שמא היא לא תרצה בבעלה לכשתגדל.


 


רב יהודה והמשנה


דברי רב יהודה דלעיל סותרים לכאו' את המשנה או את רוחה. המשנה קובעת שהאיש מקדש את האשה בו ובשלוחו.לשון המשנה יוצרת רושם שיוויוני ועלפניו נראה שאין בעיה לקדש אשה ע"י שליח.


כך גם ביחס לדברי המשנה בסיפא - האב מקדש את בתו נערה. בפשטות נראה שהאב רשאי לקדש את בתו הקטנה והנערה כאחד ללא כל הבדל. המשנה שציינה את הנערה דוקא הדגישה את החידוש שבדבר שהאב יכול לקדש אפי' את הנערה ואין צריך לומר שיכול לקדש את הקטנה. הלכה זו עולה בקנה אחד עם דברי הספרי : " את בתי נתתי  - מלמד שהרשות לאב לקדש את בתו קטנה". (וכן פרש רש"י על המשנה).


בסכומם של דברים עולה כי מלשון המשנה משמע שקידושי שליח הם דבר אפשרי ומקובל ואילו מדברי רב יהודה עולה כי קידושי שליח הם מעשה בעייתי. לקמן נבאר את ישוב הדברים עפ"י דברי הראשונים.


 


סוגיין- רב יהודה וריש לקיש


הגמרא צועדת בשני שלבים.1. רב יוסף כפרשן המשנה. 2 סתירה בין רב יוסף ורב יהודה והצעת ישוב בין רב יוסף ורב יהודה.


בשלב א' מופיעים דברי רב יוסף במלוא עצמתם:" מצוה בו יותר מבשלוחו". דברים אלו יוצרים מדרג בדברי המשנה. שליח מקדש  ולעומתו ויותר ממנו הבעלים. בשלב זה אין אנו מודעים לדברי רב יהודה וממילא לא נראה שדברי רב יוסף יוצרים בעיה כל שהיא.


בשלב ב' - איכא דאמרי - יוצרת הגמרא (באופן לא מפורש) מח' בין רב יהודה ורב יוסף. עפ"י רב יהודה ישנו איסור לקדש אשה שלא ראה, ואילו לדעת רב יוסף לא מדובר באיסור אלא במעשה רגיל ללא תוספת של מצוה. תשובת הגמרא לסתירה (המדומה), היא שאת דברי רב יוסף יש להעמיד בדיני האשה. אשה מתקדש בה ובשלוחה ומצוה בה יותר מבשלוחה. קידושי אשה שנעשו ע"י שליח אינם אסורים . להבנת עמדה זו מגייסת הגמ' את דברי ר"ל ף "טב למיטב תן דו".


העמדת דברי רב יוסף כמוצדקים ע"י עמדת ר"ל, מעמידה את רב יוסף ורב יהודה בעמדות מנוגדות עד מאוד באשר לשאלת מהותם של נישואים ודרכי הקידושים. מח' זו באה לידי ביטוי ביחס לשליח.


לדעת רב יהודה אין לקדש ע"י שליח משום שהנישואים מושתתים על יחסי אהבה ויצירת קשר בין בני הזוגי באמצעות שליח תיצור מכשול לאהבה זו. לעומת זאת רב יוסף אינו ממליץ על שליח אך אינו אוסר. עפ"י פרשנות הגמ' עמדתו נובעת מעמדת ר"ל הקובע שאשה מעדיפה חיי זוגיות ברמה נמוכה (להלן: שותפות) על-פני חיי בדידות. עמדה זו גורמת לה להתפשר במקרה של קידושין ע"י שליח. מהלך הגמרא יוצר התאמה בין רב יוסף ורב יהודה בקביעה שדברי רב יוסף - המלצה בלבד ללא איסור- נאמרו רק ביחס לנשים ולא ביחס לגברים. לאיש אסור לקדש ע"י שליח .


הבדל משמעותי בין ר"ל  ורב יהודה הוא בשאלת מקורות הסמכות. ר"ל נשען על מוסכמות תרבותיות. ואילו רב יהודה נשען על דין התורה!


 


טב למיתב טן דו


דברי ר"ל מופיעים  בכמה מקומות בש"ס. ר"ל איננו הדובר בסוגיות אלו , אלא מובא בסוגיה בכדי להסביר הלכה מסויימת. בדרך כלל מדובר בהלכה הנוגעת לנשים. בסוגיין הדבר מוחלט. רק משום שהאשה נוטה לשותפות אין בקידושי אשה ע"י שליח מימד של איסור משא"כ באיש. ואולם ניתן להבין את דברי ר"ל כאמירה כללית שלא נאמר בהכרח ביחס לאישה. טוב לשבת ביחד מאשר באלמנות=בדידות. עמדה זו נכונה ביחס לאיש כמו ביחס לאישה. דברים אלו מהווים עמדה הפוכה באופן מוחלט לדברי רב יהודה שהעמיד את הנישואין על יסודות האהבה ולא על יסוד השותפות ושלילת הבדידות בלבד. הגמרא כאמור השתמשה בכל הפעמים בדברי ר"ל להסבר דיני האשה. במקרה דנן דבריו נכונים רק ביחס לנשים.


 


איסור ומצוה


העמדת דברי רב יוסף ביחס לאשה בלבד נבעה מהבנת דברי רב יהודה -אסור לקדש ע"י שליח- כסותרים את דברי רב יוסף וקביעתו שמדובר במצוה בלבד ללא איסור. עפ"י עמדה זו לא יתכן לקבוע שקידושי אשה בעצמו הוא מצוה אם נוסף למצוה זו עומד איסור שלא לעשות להפך. לא יתכן ליצור ניגוד של מצוה לעומת איסור. מסקנת הגמרא בסוגיה שאין עוד מצוה לקדש בו יותר מבשלוחו .


הנפקות לדברים אלו נוגעת לשני שאלות:1.מה מעמדו של המקדש ע"י שליח? האם קיים מצוה או לא?


2. במקרה בו החתן מכיר את הכלה האם ישנה מצוה לקדש בעצמו?


מלשון הטור (לה,א) עולה שאין לקדש אשה ע"י שליח (אם יכול) מחמת האיסור שבכך. לשון מצוה לא מופיע בו כאמור בדברי הב"י והב"ח. לעומת זאת בסימן העוסק בדרכי האשה להתקדש אומר מפורשות הטור (לו,א): "מצו היא שתתקדש ע"י עצמה". דבריו אלו עולים בקנה אחד עם דברי הסוגיה על מסקנתה.


לא כן פסק הרמב"ם. (ג,יט):" מצוה שיקדש אשתו  בעצמו יותר יתר מעל ידי שלוחו....וכן האיש לא ראוי שיקדש קטנה ולא יקדש אשה עד שיראה ותהיה כשרה בעיניו...".


מבנה ההלכה ברמב"ם מעניין. הוא פותח בדיני המקדש ע"י שליח. בתווך ישנו דין האב המקד את בתו והאיסור לקדשה קטנה שמא לא תרצה. בהמשך לדין זה מובאים דברי רב יהודה שאין לאדם לקדש את אשתו אם לא ראה. נראה על פניו שהלכת האב המקדש את בתו מהווה את הציר המקשר בין ההלכות השונות בשני מובנים. ביחס לאב אומר הרמב"ם שישנה מצוה מדברי חכמים שלא לקדש קטנה וכן אין הדבר ראוי. מעמד כפול זה נכון גם ביחס לאיש המקדש אשה מבלי שיראנה (חשוב לציין שהרמב"ם ממיר את הביטוי אסור לאין ראוי!). מחד ישנה מצוה לקדש את האשה בעצמו. דין זה נובע מדיני קיום מצוות. מאידך ישנו איסור לקדש אשה מבלי לראותה- דין בדיני קידושין. אם נחדד את הדברים נאמר שאין איסור לקדש ע"י שליח אלא איסור לקדש מבלי לראות! אם עשה זאת קיים מצוה וגם איסור.


מבחינת מהלך הסוגיה ישנם שתי אפשרויות :


1.הרמב"ם פסק כלישנא קמא. ראיה לכך היא העובדה שלא נעשה שמוש בדברי ר"ל.  


2.איכא דאמרי בגמרא איננו מציין לדחיית אפשרות א' אלא הצעת אפשרות המתווספת לאפשרות א'. עפ"י א"ד ניתן להבין את דברי רב יוסף גם! ביחס לאשה וגם ביחס לאיש. דברי רב יהודה אינן עומדים בסתירה משום שעוסקים בתחום אחר.


 


רב יהודה והמשנה - רש"י, תוס


רש"י מיישב את דברי רב יהודה והמשנה במילה אחת - יכול. במציאות  בו יכול הבעל לקדש אשה שלא ע"י שליח ישנו איסור אם לא יעשה זאת. ואולם אם לא יכול אין בכך איסור. תוס' (ד"ה אסור) הולכים בדרך דומה המשלימה את הדברים. לדעת תוס' יש להבין את דברי המשנה הקובעים באופן מדורג בו -לכתחילה, בשלוחו- בדיעבד.


 


אב מקדש בתו קטנה


הראשונים עסקו בשאלה כיצד מתיישבים דברי רב יהודה האוסר על קידושי קטנה עם עמדת ר"ל הקובע ש"טב למיתב טן דו"?


כמה תשובות בדברי הראשונים. תשובותיהם מצמצמות את דברי ר"ל. ניתן היה להבין את דבריו באופן קיצוני הטוען שאין לאשה כל מימד של בחירה או אוטונומיה בבחירת בין הזוג. עפ"י הראשונים עולה שגם עפ"י דעתו יש מימד של בחירה והחלטה בתהליך בחירת בו זוג של אשה.


התוס',וכן הרשב"א מבארים שנדרש מאשה להסכים עקרונית להנשא. משקיימת הסכמה זו( המעידה על  בשלות ומוכנות) ניתן להחיל את החזקה של השותפות. קידושי קטנה חסרים את מימד ההסכמה העקרונית להנשא.


ראשונים אחרים מבארים את הגיונה של חזקת השותפות. אשה מקדשת ע"י שליח משום שהיא בודקת באופן חלקי וממילא יכולה להתרצות. קטנה איננה מופקעת מיכולת לבדוק בדיקה שיטחית של החתן. (יש לבדוק את דברי הריטב"א שקטנה אינה יכולה להכיר בר"ל!)

 

 

בית המדרש