ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שליח נעשה עד (קידושין מג ע"א)

ע"י: הרב מומי פאלוך

סוגייתינו עוסקת בשאלת האפשרות של שליח להפוך לעד. על פניו שאלה זו היתה שאלה מעשית מאוד. אדם שרצה לקדש אשה ע"י שליח, ובו בזמן גם לתקף את מעשה הקידושין, שלח מס´ אנשים כמספר העדים הנדרשים. עולה השאלה האם שליח יכול להיות אחד מן העדים?

 


שליח נעשה עד


מקורות:


תוספתא ד,א, בבלי מג., ירושלמי, מח' רב ורבי שילא, ריב"ש פב,אבני מילואים לה,א,שערי יושר ז,ד,קובץ שיעורים ב"ב קז,אור שמח ג,טו,גרנ"ט קו


 


פסיקת הלכה


תוס' ד"ה וכן, מרדכי תקי, רשב"א,ריטב"א,ר"ן, רי"ף,רא"ש, רמב"ם גרושין ג,טו ; שלוחין א,ז מ"מ כס"מ,טוש"ע לה ב"י,ב"ח, ח"מ,ב"ש גר"א,אבני מילואים לה,ה,קהילות יעקב מא,אבי עזרי


 


הקדמה


סוגייתינו עוסקת בשאלת האפשרות של שליח להפוך לעד. על פניו שאלה זו היתה שאלה מעשית מאוד. אדם שרצה לקדש אשה ע"י שליח, ובו בזמן גם לתקף את מעשה הקידושין, שלח מס' אנשים כמספר העדים הנדרשים. עולה השאלה האם שליח יכול להיות אחד מן העדים?


הסוגיה מתחלקת לשני חלקים: א. מח' תנאים ואמוראים האם שליח נעשה עד ב. לדעות הסוברות ששליח נעשה עד קיימים מקרים בהם אין השליח נעשה עד מסבות של נגיעה בעדות.


 


מבנה הסוגיה


הסוגיה פותחת במח' רב ורבי שילא האם שליח נעשה עד. לאחר הצגת הסברות השונות מעמתת הגמרא את דברי האומר ששליח נעשה עד עם מח' התנאים ב"ש וב"ה העוסקת בשליח שנעשה עד מהם עולה ששליח נעשה עד רק במקרים מסויימים שאינם מופיעים בדברי האמוראים. בסופו של הדיון מתברר שדברי האמוראים (והדעה ששליח נעשה עד), מתאימים עם דברי ר' נתן שהעמיד את מח' ב"ש וב"ה באופן מתאים לאמור בדברי האמוראים. בסופה של מהלך הופכת הסוגיה את הדעות ומתקבל שדעת רב היא כדעת ב"ה. בהמשך הדברים מובאת פסיקתו של רב נחמן: "האומר לשנים צאו וקדשו לי הם הם שלוחיו הם הם עדיו".


אם נסכם את המקורות שלפננו נמצא שישנו עיסוק מתמשך בשאלה האם שליח נעשה עד: ב"ש וב"ה חולקים בשאלה האם יכול אדם לשלוח שליח שיהפוך לעד. רב ורבי שילא חולקים בשאלה האם שליח נעשה עד ורב נחמן פוסק ששנים יכולים להיות שליחיו ועדיו. נראה הוא שהגמרא רצתה להתאים את המסורת ההלכתית שהיתה מימיו של רב נחמן ששנים הופכים להיות עדים עם דברי התנאים והאמוראים המוקדמים. מסורת זו שונה מדברי הברייתא בה נאמר אמר לשלושה צאו וקדשו. הרחבה זו בין שנים לשלושה מהווה שינוי משמעותי בהבנת המושג שליח נעשה עד. רב הכריע ששליח נעשה עד כפי שעולה בירו' . הגמרא מעוניינת להסביר את דברי רב כדבריו של רב נחמן וכן את מח' התנאים ברוח זו.


 


אמר לשנים או לשלושה


כאמור לעיל בברייתא מופיע הניסוח אמר לשלושה. ב"ש (בהמשך ב"ה) טוענים שבמקרה  זו אחד נשאר שליח והשאר הופכים להיות עדים. שליח נעשה עד. רב נחמן הרחיב את ההלכה הנ"ל ולדעתו גם אם אמר לשנים ניתן להשתמש בכלל זה : "הם הם שלוחיו הם הם עדיו". נשים לב. לשונה של הברייתא מהדהד בלשנו של רב נחמן ונראה שדבריו מכוונים להרחבת ההלכה של הברייתא. ההבדל בין המצבים ברור. כאשר אמר לשלושה צאו וקדשו לי אחד נשאר שליח ושנים  הופכים להיות עדים בטרם מתבצעת השליחות. החידוש בעמדה זו היא שאדם שמונה מטעם המקדש להיות שליח יכול לשנות יעודו ולשמש מעתה ואילך לעד. נכנה הלכה זו "שינוי תפקידים". כאשר אמר לשנים צאו וקדשו לי הרי שהמצב שונה לחלוטין. כאן נדרש מאחד מן השליחים להיות בו זמנית שליח ועד כאחד. בעת שהוא משמש כשליח קידושין הוא גם מתפקד כעד. בעוד שהשליח לעיל רק מונה להיות שליח ולא ביצע את שליחותו הרי שבמקרה זה של שלח שנים השליח מבצע את שליחותו לקדש וגם הופך להיות עד. זו פרשנות רחבה  יותר למושג שליח נעשה עד. נכנה מצב זה "כפילות תפקידים".


האחרונים (קוב"ש ועוד) מעצימים את הבעיה ומבחינים בין שני סוגי עדים. עדי קיום ועדי ראיה. עסקנו עד עתה, עפ"י הפרשנות הרחבה של ההלכה שליח נעשה עד, בשאלה האם שליח שמבצע שליחות לקידושין יכול לשמש אח"כ כעד? הבעיה שעולה היא שהעד הנוכחי היה בעבר שליח שבצע את שליחותו היא  נשוא עדותו, וזוהי נגיעה בעדות.


לדעת האחרונים הבעיה העולה בקידושין היא בעיית עדי הקיום. בטקס הקידושין מהווים העדים מרכיב חיוני ביצירת הקידושין עצמם. ללא עדים לא חלים הקידושין. עתה הופכת הבעיה לחמורה מאוד. השליח שמקדש נדרש להיות בו זמנית מבצע הקידושין וגם העד הצופה מבחוץ שמקיים את מעמד הקידושין (שהוא עצמו יוצר). לפננו בעיית ניגוד עניינים חריפה. אדם מבצע הליך משפטי ובו זמנית נדרש להיות גם הצופה שהוא המבקר החיצוני שלו. רב נחמן מחדש ששליח נעשה עד וביכולתו לשאת תפקידים כפולים ולכן הורה שגם במקרה שאמר לשנים שליח הופך לעד.


כאמור לעיל, הגמרא מעוניינת להגיע למצב שבו עמדת רב נחמן קשורה למסורת ההלכתית ומעוגנת בדברי התנאים עצמם ששליח נעשה עד בפרשנות הרחבה .


 


רב ורבי שילא


מהי מח' רב ורבי שילא? ניסוח הדברים בבלי הוא ניסוח של כללים: שליח נעשה עד. בתוס' מובאת דעתם של ב"ש וב"ה בניסוח של מקרה: שלוחין אין יכולים להעיד, יכולים שנים להעיד. נראה שהנוסח בברייתא בבבלי שונה לאור ניסוח המח' של רב ורבי שילא והפךגם הוא לניסוח של כללים "שליח נעשה עד". הגמרא מנמקת את דעתם של רב ורבי שילא והנימוק קושר אותנו לסוגיית שלוחו של אדם כמותו. לדעת רבי שילא אין השליח נעשה עד משום ששלוחו של אדם כמותו והוי לי כגופו. רב לעומתו טוען לעומתו ששליח הוא האדם המתאים להעיד על מה שהיה משום  שבכך מעצים הוא את דבריו שהרי הוא עצמו היה שם. רב כך נראה, חולק על טעמו של רבי שילא שישנה בעיה בשליח שהוא כגופו ויותר מכך לדעתו יש יתרון לשליח שנעשה עד.


מדוע לא מסכים רב עם רבי שילא?


שני הסברים הובאו בדברי הראשונים והאחרונים. האחד מעמיד את המח' בהלכות עדות והאחר בהלכות שליחות. האו"ש מבאר שהמח' היא בשאלת מעמדו של שליח לעומת המשלח- האם שלוחו הוא כגופו. לדעת רבי שילא כאמור יש לפרש את ההלכה ששלוחו של אדם כמותו עפ"י תיאוריית הזהות :כגופו ממש וברור שהמשלח לא יכול להיות העד של מעשה הקידושין שעשה. לדעת רב, אף ששלוחו כמותו אין לזהות  בין השליח והמשלח. השליח נתפס כידו הארוכה של המשלח  בלבד, אך גופו מנותק ושונה וממילא יכול הוא להיות עד הצופה מהצד על המאורע.


הריב"ש טוען שהמח' היא במעמדו של השליח כבעל דבר (=אחד הצדדים נשוא המשפט). מוסכם על כולם שהשליח כמותו ממש. ואולם,  מעמדו זה אינו פוסלו מן העדות אלא אם כן  ייחשב לבעל דבר ממש. לדעת רב מאחר ואין לו כל נגיעה בעדות זו, כי אינו מרוויח דבר, אינו פסול. לדעת רבי שילא כל בעל דבר אף שאינו נודע בדבר פוסל את האדם מהיות עד. כלו' מח' היא האם בעל דבר פסול לעדות משום שיש לו נגיעה בדבר או שעצם היותו בעל דבר מהווה נגיעה כוללת ובלתי נתנת להסרה הפוסלת לעדות.


רבי שמעון שקופ מבאר באופן דומה את דברי רב. לדעתו, מח' האמוראים היא בשאלה מי נחשב בעל דבר. לדעת רבי שילא מאחר והשליח הוא מבצע את הקידושין ונחשב כגופו של המשלח, הרי שהוא בעל הדבר. לעומתו, טוען רב, שבעל דבר הוא מי שעליו חלות התוצאות המשפטיות של הפעולה. במקרה דנן האיש והאשה בלבד ייחשבו בעלי דבר, ולא השליח  משום שהוא רק מבצע את הפעולה אך לא נושא את תוצאותיה. מתקבל א"כ שאף שהוא כגופו ממש אינו נחשב בעל דבר.


 


מהלך הגמרא


סתימת לשונם של רב ורבי שילא, האם שליח נעשה עד, פותחת פתח להבין את דבריהם בשני אופנים שונים: מח' בכפילות תפקידים (אמר לשנים) או מח' בשינוי תפקידים (אמר לשלושה). עם הצגת הנימוק של הגמרא ששליח לא נעשה עד משום ששלוחו של אדם כמותו ממש, לא נותר אלא להבין שמח' היא בכפילות תפקידים. הבעיה שמעלה רבי שילא היא שהשליח הוא כמשלח ממש ואינו יכול להיות עד. לו היינו עוסקים במצב של שלושה הרי שנימוק זה לא היה חל מאחר ושנים הופכים להיות עדים ואינם שליחים בעת הקידושין. רב שחולק על רבי שילא אינו מסכים שהוא בעל דבר או שהוא כגופו.


מהלך הגמרא נועד להתאים את הלכת רב נחמן עם המסורת ההלכתית הקודמת וליצור רצף ב"ה-רב-רב נחמן. לאחר פרשנות דברי רב מובאת עמדתו של ר' נתן המבאר את ב"ש כמי שמתיר מצב של כפילות תפקידים של שליח. עתה נותר רק להפוך את שמות התנאים ותתקבל התוצאה הסופית שרב כב"ה, וכך אכן עושה הגמ'. רב אחא מבצע מהלך מעניין והופך את רב ורבי שילא. עפ"י דבריו מתקבל שלדעת רב אין שליח נעשה עד. וכך יוצא שרב כב"ש והלכה ששליח נעשה עד כלו' כרבי שילא וב"ש.


 


ירושלמי


בירו' עצמו מובאת בראשית הדיון מח' התנאים כפי שהובאה במסקנת הבבלי ב"ה - שליח נעשה עד. (הניסוח בירו' הוא "עולה משום עד") ואולם בירו ישנן מס' בעיות המקשות עלינו להבין את דבריו. מחד שואל הוא  "היאך עבידא? ועונה "שילח שנים ב"ש שליח ושני עדים". אם שלח שנים לא יתכן שיהיו שני עדים ושליח אחד. ליברמן טוען שנחסרה שורה. שילח שנים. ואח"כ שילח שלושה. לדעת ק"ע יש לשנות את הגירסא עצמה לשילח שלושה. ואולם ניתן לדלות מדברי הירו' עצמו להבנת דברי רב וב"ה. בבבלי נאמר בשם ב"ש שאין השליח נעשה עד ואולם דעת החולקים לא קובעת עקרון כללי אלא רק את ההלכה ששליח ושני עדים. בירו' מוצאים אנו ניסוח גורף בדברי ב"ה "שלושתן שלוחים ושלושתם עדים". עפ"י הירו' כל השליחים הופכים לעדים . עמדה זו (שנאמרה במקרה של שלושה) מתאימה עם מסקנת הבבלי בהבנת דברי ב"ש ששליח נעשה עד כלו' משמש בו זמנית בתפקיד של שליח ועד. גם יחוס הדעות בירו' מתאים עם מסקנת הבבלי. בירו' מופיעה מלכתחילה דעתו של ב"ה כמי שסובר ששליח נעשה עד.


 


המשך הסוגיה ופסיקת הלכה


בחלקה השני של הסוגיה עולה דיון של נגיעה בעדות. הגמרא טוענת שהחלת כלל זה ששליח נעשה עד גם בדיני ממונות יוצרת בעיה של נגיעה בעדות במקרה שמסירת הכסף מאת המשלח היתה בעדים ומסירתו למקבל לא היתה בעדים. מסקנת הגמרא היא שלאחר תקנת רב נחמן שחייב בשבועת הסת הרי שהעדים שקיבלו כסף לידם  למסור לאדם אחר נחשבם נוגעים בעדות אפי' אם הכסף נמסר לידם ללא עדים.


 


מה מעמדם של קידושי כסף?


בירו' מובאת מח' אמוראים, ר' אבין ור"י, בשאלת קידושי כסף. מוקד המח' הוא השאלה האם עד הקידושין נוגע או לא לדעת ר' אבין דוקא קידושי שטר הותרו ולא קידושי כסף מאחר והעד נוגע.  לדעת ר"י מאחר והאמינה תורה לעד אחד אינו נעשה נוגע. כיצד ניתן להבין את יחסי הבבלי והירו'? או ליתר דיוק כיצד ניתן לומר שאיננו נוגע והרי למסקנת הבבלי כל העדים נחשבים נוגעים מאחר ומוטלת עליהם שבועת היסת?


 


תוס',מרדכי - ריבוד היסטורי


לדעת בעלי התוס' יש ליצור הבחנה היסטורית בבבלי ובירו'. בבבלי מובאות  כל הדעות מן התקופות השונות. בתחילה העמדה המתירה קידושי כסף ואח"כ העמדה האוסרת מחמת השבועה. בירו' מובאת הדעת האוסרת בלבד וקובעת שרק קידושי שטר מותרים מאחר ודעה זו נאמרה לאחר קביעת שבועת ההיסת. לדעת המרדכי יש למקם את דברי הירו' מוקדם מהסבר התוס'. מח' האמוראים בירו' נאמרה במנותק משבועת ההיסת מאחר וזו תוקנה בימיו של רב נחמן ולא היתה ידועה בא"י. מח' האמוראים היא בשאלה האם שליח נחשב נוגע או לא? מעין פרשנות הריב"ש למח' רב ורבי שילא האם בעל דבר שאיננו נוגע פסול לעדות. 


 


רשב"א,ר"ן - קידושין לחומרא


ראשוני ספרד, בעקבות התוס', קבעו שאין מח' בין הבבלי והירו' וגם לא פערי זמנים. לכל הדעות ישנה שבועת היסת הגורמת לכל העדים להפוך להיות נוגעים בדבר. דברי ר"י בירו', המכשירים עד אחד, אינם נאמרים במשור העקרוני של הדיון האם שליח יכול להפוך להיות עד אחד ואיננו נוגע, אלא נובעים משיקולים אחרים לחלוטין, האם להחמיר על האשה ולחייבה בגט לחומרא שמא יאמרו שישנן קידושין ללא גט. ההגבלה של ר' אבין משגביל את שליח לקידושי שטר ולא כסף עושה זאת מטעמי חומרא וספק ולא מעיקר הדין.


 


רא"ש  ר' יונתן


בדברי הרא"ש מובאים דבריו של ר' יונתן הקובעים עקרון נוסף וחדש. לדעתו, שליח  נעשה עד כל עוד אין כפירת ממון. כלו' אם האשה מודה שקיבלה את הכסף הרי שהעדים יכולים להעיד שהיו כאן קיודשים אף אם היא מכחישה את אקט הקידושין עצמו. במקרה שהאשה מכחישה את עצם נתינת הכסף הרי שהשליחים אינם יכולים להיות עדים. במונחים של הראשונים והאחרונים דלעיל קורה דבר מעניין בדברי ר' יונתן. שליחים יכולים לשמש כעדי קיום בעת הארוע עצמו (וגם להעיד על כך אח"כ). אך במקרה שישנה הכחשה על עצם נתינת הכסף לא יכולים לשמש כעדי ראיה על נתינתו (וממילא גם לא ישמשו כעדי קיום. לאמור הבעיה המרכזית היא בעיה של ראיה ולא בעיה של קיום!


 


רי"ף,רמב"ם


הרי"ף והרמב"ם פסקו באופן פשוט את המימרא של רב ששליח נעשה עד ללא כל הסתייגות. שלא כמו בדיון ביחס לדברי הירו' לא ניתן לטעון בדבריהם את הטענה הכרונולוגית  מאחר והם פוסקי ההלכה הסופית.


עולה השאלה מדוע התעלמו ממסקנת הבבלי הרואה בשליח לממון או לקידושי כסף שליח שנוגע בדבר מאחר וקיימת שבועת היסת?


שאלה זו שהועלו נו"כ הרמב"ם ועוד ניתנת להתיישב בשתי דרכים מרכזיות:


א.הפוסקים קבעו קביעה עקרונית בהלכת שליח נעשה עד ולא התייחסו למקרה הספציפי של עד לקידושי כסף או שליח לממון. במילים אחרות אין לראות בדברי הרמב"ם ןהרי"ף עמדה החולקת על מסקנת הבבלי.  ודאי הוא ששליח לממון נוגע בדבר ואינו יכול להעיד. פסיקתם עוסקת בעקרון ההלכתי ששליח  יכול להפוך לעד בקידושין כגון בקידושי שטר והדגש בדבריהם הוא העדר בעיית בעל דבר. הקהילות יעקב הוסיף ואמר שהרמב"ם בהלכות קידושין סמך על דבריו בהלכות שליחות (א,ז) שם אמר מפורשות שליח נוגע בדבר מאחר ומוטלת עליו שבעות היסת.


ב.כיוון אחר מובא באחרונים (גרנ"ט, אבי עזרי ועוד). לדעתם, בקידושי כסף עצמם אין בעיה של נוגע בדבר חרף שבועת ההיסת וזאת מסבות שונות איש איש לפי טעמו (לדוג' רש"י הניח שחשוד על ממון אינו חשוד על השבועה. לדעת הרמב"ם חשוד על ממון חשוד על השבועה וממילא הטלת שבועת היסת אינה הופכתו לנוגע בעדות).


 


שו"ע


השו"ע פסק כדברי הרא"ש (ר' יונתן). לאמור בכל מקרה שאין כפירת ממון שליח נעשה עד. במילים אחרות גם במקרה של שליחות לממון כל עוד לא היתה כפירת ממון יכול השליח להפוך לעד אף במקרה של קידושי כסף.  הבנה זו מתאימה להבנה השניה בדברי הרמב"ם לעיל שאין בעיה של נגיעה בעדות בקידושי כסף וכל שליח לקידושין יכול להפוך לעד. כזכור, עפ"י ההבנה הראשונה בדברי הרמב"ם עמדתו העקרונית של הרמכב"ם ששליח נעשה עד מוגבלת בהגבלה של ממון לאור מסקנת הבבלי ובכל מקרה של שליחות לממון אין שליח נעשה עד. הבנה זו אינה עולה בקנה אחד גם  עם האפשרות לראות בכך רק חומרא המחייבת גט אך לא עמדה עקרונית ביחס לשליחות (כעמדת הרשב"א, והח"מ כאן). כאמור לעיל הסברנו את דברי ר' יונתן באופן המחדד את מקומם של העדים בתהליך. לאור דבריו שליח יכול להפוך להיות עד קיום אך לא עד ראיה!


 

 

 

בית המדרש