ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

סמיכה, סמיכות וסמכות:על הרב ועל מקומו תוך קריאה בשלושה סיפורי אגדה של חז"ל

ע"י: הרב אלקנה שרלו

מי ומה נותן לרב את סמכותו? מהן ההכשרות הנצרכות לתפקיד הרב? האם רב הוא פרוייקט שו"ת הלכתי ותו לא? על כך במאמר הבא


פתיחה


מיהו "רב"? שאלה זו מכלכלת דיונים רבים - הן במעגלים ציבוריים נרחבים, והן בבתי המדרש פנימה. במיוחד נוגע הדבר לעולמם של תלמידי חכמים צעירים הרואים עצמם שייכים לתפקיד זה, ועמלים רבות על לימודם לקראתו. על השאלה הכללית שהוצבה בראש הפיסקה, ועל שלל סעיפי משנה המתפרטים ממנה (כגון: מי ומה נותן לרב את סמכותו? מהן ההכשרות הנצרכות לתפקיד הרב? האם רב הוא פרוייקט שו"ת הלכתי ותו לא? ועוד), נרצה לעמוד בקצרה תוך קריאה בשלושה סיפורי אגדה. ודוק - קריאה ולא עיון. קריאה שאיננה יורדת לפרטי פרטים ואיננה מבקשת לדייק דיוקים, אלא חפצה להציג את ההדרכה הפשוטה שעולה תוך כדי קריאה רצופה של הסיפורים.


 שלושת סיפורי האגדה אותם נלמד נמצאים במסכת סנהדרין דף ה' עמוד ב. על מנת להבין את הסיפורים, עלינו להכיר את מקומם בסוגיה הנידונה בדפים אלו.


החל מדף ה' עמוד א דנה הגמרא ב"נקיטת הרשות" של הדיין לדון בדיני ממונות מראש הגלות או מראש הסנהדרין. כחלק מהסוגיה מספרת הגמרא על רבי חייא שמבקש רשות מרבי יהודה הנשיא בשביל בני משפחתו - רבה בר חנה ורב - להורות ולדון: "יורה? יורה! ידין? ידין!". במושג "יורה" מתכוונים חכמינו לתחומי ההוראה בהלכות איסור והיתר, ובמושג "ידין" מתכוונים לתחומי הדין בדיני ממונות.


על בקשתו של רבי חייא דנה הגמרא, ושואלת: "אי גמיר, רשותא למה לי למישקל?" - כלומר (לפי אחת הדרכים בראשונים - ר"י - להבנת השאלה): לשם מה היה צריך לבקש רשות להוראה בהלכות איסור והיתר? הרי בהלכות איסור והיתר אם התלמיד למד ויודע את התורה - שיפסוק! בדיני ממונות פרוצדורת בקשת הרשות באה על מנת לפטור את הדיין מנשיאת חיוב בתשלומים במצב של טעות, אולם מה עניין הרשות שעליו לקבל בהלכות איסור והיתר? עונה הגמרא - משום מעשה שהיה:


דתניא, פעם אחת הלך רבי למקום אחד, וראה בני אדם שמגבלין עיסותיהם בטומאה.


אמר להם: מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה?


אמרו לו: תלמיד אחד בא לכאן, והורה לנו - מי בצעים אין מכשירין.


והוא מי ביצים דרש להו, ואינהו סבור מי בצעים קאמר.


וטעו נמי בהא - מי קרמיון ומי פיגה פסולין מפני שהן מי (בצעים) [ביצים], ואינהו סבור מדלגבי חטאת פסילי, אכשורי נמי לא מכשרי. ולא היא - התם לעניין חטאת בעינן מים חיים, הכא אכשורי כל דהו מכשרי.


תנא, באותה שעה גזרו: תלמיד אל יורה, אלא אם כן נוטל רשות מרבו.


הגמרא מצרפת לסיפור זה עוד שני סיפורים:


תנחום בריה דרבי אמי איקלע לחתר.


דרש להו: מותר ללתות חיטין בפסח.


אמרו לו: לאו ר' מני דמן צור איכא הכא?! ותניא, תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו, אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל!


אמר להו: לאו אדעתאי.


 


רבי חייא חזייה לההוא גברא דהוה קאי בבית הקברות


אמר ליה: לאו בן איש פלוני כהן אתה?


אמר ליה: אין, אבוה דההוא גברא גבה עינים הוה, נתן עיניו בגרושה וחיללו.


 


בלימוד סיפורים אלו יעסוק המאמר.


 


א. סמיכה


בסיפור הראשון, מסופר על רבי יהודה הנשיא שהלך למקום אחד וראה בני אדם שלא היו מקפידים בטהרת עצמם וכליהם בשעת לישה, ולמרות זאת סברו שעיסתם טהורה ונהגו ע"פ זאת. לשאלת רבי יהודה ענו, שתלמיד אחד בא והורה להם שמי בצעים - מי ביצות - לא מכשירים את העיסה לקבל טומאה, והם לשים במי ביצות. מספרת הגמרא, שאותו תלמיד לא הורה על מי בצעים, אלא על מי ביצים (ואכן הלישה בביצים חיות לא מכשירה לטומאה), אך אנשי המקום טעו ושמעו מי בצעים. מוסיפה הגמרא ומספרת שלימוד נוסף (בלי קשר לאותו תלמיד שהורה להם) נכלל בטעותם של אותם אנשים, לימוד הקשור למשנה ממסכת פרה (פרק ח' משנה י). בכל אופן, מסכמת הגמרא: "באותה שעה גזרו: תלמיד אל יורה, אלא אם כן נוטל רשות מרבו".


לכאורה המסקנה העולה מהסיפור פשוטה - התלמיד הטעה את השומעים, ועל כן גם על מנת להורות בענייני איסור והיתר יש צורך בקבלת רשות מרבו. ממבט ראשון נראה שההכרח בקבלת הרשות באה לבחון את נכונות ידיעות התלמיד שלא יטעה את הציבור. ולא היא - שהרי התלמיד לא טעה, התלמיד הורה נכון! הוא אמר מי ביצים, רק הם שמעו מי בצעים. אם כך, מתברר שהבעיה בהוראה אינה בנכונות ידיעות התלמיד, אלא באחריות שלו על דבריו הנשמעים לשומעי לקחו. ואמנם כך מבין רש"י: "וכי יהיב ליה רבו רשותא מידק דייק ביה, שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעין את דבריו". כלומר - נתינת הרשות אינה שמה דגש על נכונות הידע של תלמיד, אלא הרב בודק את צחות לשונו ובהירות דבריו של התלמיד המתעתד להוראה, שימנעו טעויות מהסוג הנ"ל.


מסיפור זה למדנו שעיצוב תפקיד הרב לא מסתכם במבחן ידיעותיו המדויקות בהלכות כפי שלמד מהספרים או מרבותיו, אלא בתשומת הלב הניתנת ליצירת הקשר עם שומעי ההלכות. הרשות מהרב - הסמיכה - אמורה לבחון האם התלמיד המכין עצמו לרבנות מודע למצב בו הוא מורה הלכה נכונה אולם ייתכן והשומעים ישמעו אחרת? האם הוא מוכן לקחת אחריות גם על טעויות שעלולים לטעות בגלל דבריו הנכונים?


דרך אגב - מסקנה זו חוברת למסקנת הגמרא כמה שורות קודם לכן בנוגע לבקשת הרשות בשביל רב (האמורא): רב לא קיבל מרבי יהודה הנשיא רשות להתיר בכורות על אף בקיאותו היתרה בדינים אלו: "משום הא גופיה דרב בקיע במומי טפי, ושרי מומי דלא ידעי אינשי, ואמרי כי האי גוונא שרא רב, ואתו למשרי מום עובר". דווקא בגלל שרב כ"כ בקי בדיני בכורות, עלול לצאת מכך טעות אצל השומעים. שוב - בעיית ההוראה לא נוצרת בגלל שהרב לא יודע או טועה, אלא בגלל שיש פער בין הכרת ההלכה הטהורה על בורייה לבין הפיכתה להוראת הלכה לציבור.


על יסוד מסקנה זו של הגמרא - שלא הידיעות ההלכתיות הופכות תלמיד לרב אלא תשומת הלב לעמידתו ההלכתית מול הציבור - ניתן להוסיף ולומר: שהבעיה בהוראתו של אותו תלמיד מתחילה בציון העובדה שמדובר ב: "תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו". כשזהות הפוסק לא ידועה לאנשי המקום, וזהות המקום לא ידועה לפוסק - ואעפ"כ ניתנת הוראה, הרי פתח לטעות. נטילת הרשות מרבו באה לוודא שהתלמיד מודע למקום אליו הוא הולך. ויותר מכך - שיהיה מודע לפער הקיים בין היותו עומד כתלמיד לפני רבו בישיבה לעמידתו בפני קהל שומעים במקום אליו הוא מגיע. שרק לא יהיה תלמיד אחד שבא לכאן והורה...


 


ב. סמיכות


בעוד שהסיפור הראשון עסק בנושא קבלת הסמיכה של תלמיד מרבו, הרי שהסיפור השני עוסק בסמיכות התלמיד לרבו. בקצרה - לקבלת הסמיכה יש הגבלה: הסמיכות.


תנחום בן ר' אמי הזדמן לחתר (אולי מקום מסוים ליד צור ואולי שם כללי: "חד-אתר") ודרש לבני המקום שמותר ללתות (לשרות גרגירי חיטה במים על מנת להקל את הקילוף), בלי חשש לחימוץ. או אז הובא לידיעתו שרבו - ר' מני - נמצא בסמוך, והרי תלמיד לא יורה הלכה במקום רבו. תנחום קיבל ידיעה זו, ונשמע שאם היה יודע על כך מראש לא היה דורש.


מה פשר הגבלת ההוראה בשל הסמיכות גם לתלמיד מוסמך? הסמיכה לא יכולה להביא למצב התערערות ההיררכיה, המסורת. אין הגבלת הסמיכות באה בשל ענייני כבוד ראוותני. הגבלת הסמיכות באה קודם כל להזכיר לתלמיד-חכם שהינו תלמיד של חכם, ומכחו הוא בא. בנוסף - הגבלת הסמיכות באה למנוע מצבים אפשריים של הוראה כפולה ומחלוקת ובלבול הציבור (אמנם לא זהו המצב בספור על תנחום ור' מני) .


יתר על כן - הסמיכות המגבילה את הסמיכה היא בעצמה מוגבלת לג' פרסאות. פשר דבר - כל עוד הרב הגדול במקום הרי הוא קשור למקום והוא מורה הצדק של המקום. הנה שוב עולה הנקודה של יחסו של הרב המקומי למקומו. אולם כאשר הרב הגדול לא נוכח בסמוך, האחריות עוברת לרב המקום, גם אם הוא קטן מהרב הגדול (מכאן גם נלמד על פשר כוחו של ה"מרא דאתרא" על פני "גדול הדור").


יש לציין בבירור שגם בסיפור זה כבסיפור הקודם הרב שהורה לא פסק טעות, מכאן שהבעיה איננה תוכן הפסיקה ונכונותה. בסיפור הקודם העלנו, שפסיקה נכונה במישור ההלכתי אינה ערבות לפסיקה נכונה בשורה התחתונה, אם הפוסק לא לוקח בחשבון את אנשי המקום שהוא פוסק להם; בסיפור זה מתברר גם שפסיקה נכונה במישור ההלכתי אינה ברת תוקף ואף מסוכנת אם הפוסק לא לוקח בחשבון את הרב שמכחו הוא פוסק.         


 


ג. סמכות


כיצד יש להבין את הסיפור השלישי? האם הסיפור השלישי עומד בניגוד לשני הסיפורים הקודמים, או שמא אף הוא מצטרף לביקורת על פסיקה הלכתית של רב שלא מחובר למקום פסיקתו? נבחן את שתי האפשרויות.


בסיפור השלישי מסופר על רבי חייא שראה אדם עומד בבית קברות. רבי חייא מכיר את אביו של האיש שהוא כהן, ופונה לאיש בתמיהה - שהרי לכהן אסור לעמוד בבית קברות. משיב לו האיש - שהסיפור המשפחתי קצת יותר מורכב: אמנם האב כהן אך הבן חלל בהיותו בן גרושה, ועל כן יכול הוא לעמוד בבית הקברות.


רש"י בפירושו למעשה נדרש לשאלת הקשר של סיפור זה לסיפורים הקודמים ולסוגיה בכלל. סברתו הראשונה היא: "לא איתפרש לן מאי בעיא הכא. ונראה בעיני, דהא אתא לאשמעינן אף על גב דרבי חייא תלמידו דרבי הוה ובמקומו דרבי הוה, לא חלק לו כבוד לרבי מלהפריש זה מן האיסור. דלעניין אפרושי מאיסורא אין כאן מורה הלכה לפני רבו כדאמרינן פרק "הדר עם הנכרי" (עירובין ס"ג)... ולכך נשנו מעשים הללו זה אצל זה" (בהצעתו השנייה של רש"י ע"פ גרסת הירושלמי בשביעית לא נדון כאן).


לפי הבנתו של רש"י, בא הסיפור השלישי לאזן את הגבלת הסמיכות והסמיכה ולהמירה בסמכות. לאמר - יש מקרים בהם התלמיד, אע"פ שנמצא סמוך למקומו של רבו (ואולי אף אם אינו מוסמך מרבו), נוטל את הסמכות ומפריש אנשים מאיסור: "דלעניין אפרושי מאיסורא אין כאן מורה הלכה לפני רבו". תובנה חשובה זו באה להציל את עולם התלמידים שהפנימו היטב את תביעת הסמיכות (והצורך בסמיכה) מתסמונת "זה לא באחריותי". לאור פירוש זה, הסיפור השלישי עומד כנגד שני הסיפורים הקודמים: "הסמיכה" ו"הסמיכות", ובא לאזן בדרישה לנקיטת "סמכות" במצבים מסוימים.


אולם יש לשים לב, שבשונה משני הסיפורים הקודמים בהם לא הייתה טעות בהוראה ההלכתית של מורה ההלכה, הרי שבסיפור השלישי הטעות נוראה! אמנם נכון, ההלכה מורה שאין לכהן לעמוד בבית קברות, אולם רק אם האיש המדובר הוא אכן כהן...


רבי חייא לכאורה מכיר את משפחת האיש העומד מולו ומכח זה הוא מוכיח אותו על עמידתו בבית הקברות, והנה מתברר שרבי חייא כלל וכלל לא מכיר את הסיפור המשפחתי. אולי זה פשר תשובתו המסורבלת של האיש שמדבר על עצמו בגוף שלישי - כשיקוף ביקורתי ומריר לתוכחתו של רבי חייא (ואם אפשר להעיז נציע שהביטוי "אבוה דההוא גברא גבה עינים הוה" אולי מכוון כחץ כנגד רבי חייא ש"חזייה לההוא גברא דהוה" - במבטו המוכיח ובתוכחתו המוטעית פגע באיש והעמידו ככהן בבית קברות, או כחלל...). לאור קריאה זו - הסיפור השלישי הוא הסיפור הנוקב והביקורתי ביותר על סמכות רב: הנה לפנינו פסיקה הלכתית נכונה ע"י רב מוסמך שלא בסמיכות לרב גדול, ואעפ"כ בשל הניתוק מהאדם העומד מול עיני הרב - הפסיקה היא פסיקת טעות (מה גם שבשני המקרים הקודמים הפסיקה הייתה הוראת קולא, ובסיפור השלישי הוראת חומרא).


 


סיכום


במאמר זה באנו להצביע על מעמד הרבנות של רב המקבל את תוקפו מתוך האחריות למקום אליו הוא הולך. כפי שהעלנו, אין הרבנות מבוססת על ידע הלכתי בלבד, אלא על קשר ברור שבין התלמיד המורה החדש לרבו, ובין התלמיד המורה החדש למקומו, ולאיש העומד מולו. בשלוש מעשיות קצרות מלמדים חכמינו את הלכות סמיכה וסמיכות וסמכות, המבקשות לכוון את התלמיד במעבר מעולם התורה שנלמד בישיבה לעולם ההוראה שבחוץ. ולא להרתיע באו אלו המעשיות, אלא לחזק ולהדריך את חפצי ההוראה המבקשים באמת ובתמים להיות שלוחי תיקון ותורה.   

 

 

בית המדרש