ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בית השלום והמריבה

ע"י: הרב רונן נויברט

הרב רונן נויבירט מתייחס לאירועי הבית בחברון ולאספקטים השונים העולים מאירוע זה


בעקבות המאורעות הקשים בחברון, עולה בנו הרצון לבחון מחדש את אמונתנו ואמוננו בציונות ובמדינת ישראל. שוב ושוב שומעים אנו אנשים (או נערים ונערות)  הטוענים שעלינו להתנתק מחלקי העם אשר אינם מעוניינים בנו לכאורה. קול ההולך וגובר, מדבר על בניית חברה עם אינטראקציה מינימלית למדינת ישראל, על מנת ליצור ציונות אלטרנטיבית. ביטויי אלימות מילולית ופיזית כנגד חיילי צה"ל, מגיעים לשיאים חדשים. דוקא בעקבות רגשות עזים אלו המתעוררים, הנני מוצא לנכון לחדד מספר ערכים על ברכיהם גדלנו כולנו.


מצב של ייאוש, הינו המצב המסוכן ביותר בו יכולים יחיד, חברה או עם להמצא. אל לנו לחטוא בחטא "העכשויזם". ישנם בשני צידי המתרס, אלו הסוברים שאם לא נשיג "שלום עכשיו" , "ארץ ישראל השלמה עכשיו" או "משיח עכשיו", זהו חלילה סוף הסיפור. גישה עכשוויסטית מסוכנת זו עשויה להוביל למעשי ייאוש קיצוניים אשר אך ירחיקו את הציבור מן התורה ומן האמונה בקדושת ארץ ישראל, בבחינת חילול ה' (ע"פ הגדרת הגמ' ביומא פו.): "אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו...".


על פי הגמרא, גדר חילול השם אינו נמדד בצדקת המטרה כי אם בדרך השגתה. גם אם המטרה הינה מוצדקת ביותר, הן ברמה המשפטית, הן ברמה המוסרית והן ברמה התורנית, תלמידים הבאים בשם התורה ונוהגים בדרך מכוערת של אלימות ואנרכיסטיות, גורמים הם לשנאת התורה, לביזוי חכמים ולמאיסה בארצנו הקדושה.  במצב הנתון, הפתרון האמיתי והשורשי הינו פתרון ארוך טווח, פתרון של חינוך וקירוב לבבות, הנובע מחיזוק הקשר לערכי המסורת והשורשים.


אנו נמצאים בתהליך קשה, תהליך של לידה. איש לא הבטיח שצירי הלידה יהיו קלים. ההיפך הוא הנכון, חז"ל חזו תהליך קשה, ארוך ומסובך. עלינו לזכור שגם בגאולות הקודמות, תהליך הגאולה עבר מהמורות רבות. בדרך לבנין בית ראשון, עברנו כ-400 שנה של נפילות נוראיות, שחיתות שלטונית של "איש הישר בעיניו יעשה", מלחמות אחים עם 70000 הרוגים בגבעת בנימין וכו'.


עלינו לאמץ את ראיית ה"עכשיו" של רבי עקיבא (כממשיכי דרכו בבני עקיבא). כנגד "ועכשיו שועלים הלכו בו" שלא אפשר לחכמים לראות את האור בקצה המנהרה בראותם שועל היוצא מבית קודשי הקודשים,  עונה רבי עקיבא ב"עכשיו" שלו - "עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת". רבי עקיבא ידע להסתכל בסבלנות ולראות עכשיו, כאשר כל המערכות בקריסה, את העתיד המזהיר, את הגאולה שתתרחש בעוד אלפיים שנה כאשר "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים."


"החדירה לבפנים והשמחה בעתיד ולהבליג על ידם על היגון של ההווה הן הן העבודות הקדושות שזורה עליהן הרבה משביבי אור נשמתו של רבי עקיבא. הצפיה העמוקה של "אם ראית דור מחרף ומגדף צפה לרגלו של משיח" איננה צפיה בעלמא אלא שהיא עבודה גדולה וקדושה להתלמד איך לצפות בעין חודרת אל הפנימיות של כל דבר ולהצליפו למעלה, לשלול את כל החירוף והגידוף החיצוני ע"י גילוי רז הקילוס הפנימי והשחוק הקדוש הזה ממדתו של רע"ק, לא לבד שאינו גורם חלילה שום התרשלות בחיובי קדושת המעשים...אלא אדרבא, תוספות אומץ והרבות חיזוק הוא גורם" (הרב חרל"פ, טובים מאורות)


חלק ממצות "צפית לישועה", עליה נשאל בבא הימים, הינה היכולת לחדור לעומקה של המציאות על כל קשייה הבלתי אפשריים, ו" לשלול את כל החירוף והגידוף החיצוני ע"י גילוי רז הקילוס הפנימי והשחוק הקדוש". אין בדברים הנ"ל חלילה המלצה לשבת בחיבוק ידיים. לא על זה דבר הרב חרל"פ בתור הבלגה. לעיתים, במיוחד במצבים מורכבים ביותר, עלינו להתמקד בפעילות ארוכת טווח, וגם אם לעיתים נראה שאיננו נותנים מענה עכשווי, זהו ה"עכשיו" האמיתי. זו הראיה וההסתכלות ש"עם הנצח" צריך לסגל לעצמו. אין זו "התרשלות" אלא "תוספות אומץ והרבות חיזוק".


דומה כאלו דבריו הבאים של הרב קוק אשר נאמרו לפני עשרות שנים, כאילו נכתבו אמש : "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בא"י ובישראל...השלוה הגשמית אשר תבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבואו ימים אשר תאמר "אין בהם חפץ", השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע , עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ה' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית" (הרב קוק, אורות התחיה נ"א)


במיוחד בימים אלו, ימים אשר תאמר "אין בהם חפץ", ימים בהם נראה כאילו אפסו האידיאלים,  חובה עלינו להוביל את המהפכה הרוחנית המתבקשת. כבר אמרו עולא ורבה לגבי המשיח:  "ייתי ולא אחמיניה" (הלוואי שיבוא ולא אזכה לראותו). הם סברו שכתלמידי חכמים לא יוכלו לעמוד בכל הנפילות הנוראיות. רק רב יוסף סבר ש"ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" (יבוא המשיח, ואזכה לשבת בצל גללי חמורו). אנו שקועים עכשיו בשיא הבוץ של גללי חמור של המשיח, ודוקא בשל כך, כאנשי חינוך וכמנהיגים רוחנים אסור לנו ליטע מורך לבב בציבור . אל לנו להתייאש מתהליך הגאולה, מהציונות, ממדינת ישראל ומעם ישראל. שומה עלינו להוקיע ולהקיא מקרבנו ללא משוא פנים את כל הפועלים באלימות, ואת פורעי החוק למיניהם, גם אם מטרתם נכונה ומוצדקת.


עלינו לנצור את דברי הרב קוק אשר נכתבו כתגובה לרעיון הפרדות הקהילות: "אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים, וגם אם הנסיון לנתח באכזריות את האומה הוא בלתי אפשרי ו"היה לא יהיה", אבל עצם המחשבה על כך היא פסולה והיא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית, כי הפירוד המדומה חותר תחת יסוד הקדושה כולה, והוא דומה למעשה עמלק שזינב את הנחשלים פליטי הענן, ועליהם אומר הכתוב: "שלח ידיו בשלומיו, חילל בריתו". (אורות התחיה כ').


ספר בראשית נקרא ע"פ חז"ל , ספר הישר וכך דרשו במסכת ע"ז : "ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר מאי ספר הישר ...אמר רבי יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים דכתיב בהו תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו".


מסביר זאת הנצי"ב מוולוז'ין, בהקדמתו הידועה לספר בראשית:  " והעניין שנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פועלו ... צדיק וישר הוא". ששבח 'ישר', הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאילו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות אף על גב שהוא לשם שמים שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".


 המתיימרים להיות צדיקים , ובשל כך לנהוג כפראי אדם ולהגיע עד לידי שפיכות דמים לשם שמים, אפילו למענם של האידיאלים הגדולים ביותר, גורמים הם להריסות יישוב הארץ, גורמים בעוונותיהם לאבוד האחיזה בא"י.


"וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשרי עוד היו 'ישרים' היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום אף על גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית השנאה  עבור רשעתם כמבואר למאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם...".


זהו שבחם האמיתי של  האבות. זו אינה רבותא להיות צדיק או חסיד בלבד. הרבותא היא להיות צדיק וחסיד ולהשאר ישר. להשאר "מנטש". לדאוג שהחסידות ויראת השמים תשפר את מידות דרך הארץ הטבועות בי, ולא חלילה, חלילה תמעטם.  ע"כ נקרא ספר בראשית - ספר הישר.זהו ספרם של האבות שהיו בראש ובראשונה - ישרים.


דווקא בעיר האבות, עלינו ללמוד וללמד, לשמור ולקיים את תורתם של אבותינו הישרים. לא נוותר על מה ששייך לנו, אך מעל הכל - לא נוותר על מי שאנחנו ולא נעקם את התורה לשם שמים.


חינוך תלמידים לדרך של שנאה, גם אם זו שנאה לשם שמים, הינו חינוך פסול והרסני. ראו נא את דברי  האמיצים של הרב קוק בגנות האיבה באגרת שצ"ח אשר נכתבה לרב מאיר בר אילן, כשלוש שנים לאחר מאורעות תרפ"ט : " המצב הנפשי של האיבה להערבים... הקריאות 'על האויב' כשהן באות מעיתון עברי לעומת הערבים, אין קץ כמה ארס יכולות הן לחולל וכמה חומר נכון הוא ביד שונאינו הרבים, הסוקרים כל הגה...למען מצוא עלילות פוליטיות על כלל ישראל... כמה דאפשר יש לנו לתאר את המצבים הנאים של דרכי השלום והאחווה, שאנו פוגשים בין טובי הישוב המעשיים באמת, ובין יושבי הארץ הערבים, כמובן המעולים שבהם".


לא, איננו יפי נפש העוסקים בדברי חנופה לכל המבקשים את רעתנו. אנו דואגים לנוער שלנו ולנפשו היקרה, אשר משחיתים אותה במלחמה פוליטית, מוצדקת ככל שתהיה.


עלינו לטפח בנוער שלנו את מדת האהבה הצריכה לטיפול מרובה, כלשונו של הרב קוק: "אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה, נגד השטחיות הנראה בסקירה הראשונה על ידי שימוש שאינו כל צרכו, מצד התורה ומצד המוסר המנהגי, כאילו יש נגודים ולפחות שויון נפש לאהבה זו, שהיא צריכה להתמלא תמיד בכל חדרי הנפש" (הרב קוק, מדות הראי"ה, אהבה). השטחיות המטפחת שנאה, נובעת היא "משימוש שאינו כל צרכו", מתלמידים אשר למדו מקצת תורה, אך יוצאים לקרב בטרם הקיפו את מורכבות התורה. התורה הינה "סם חיים", אך עלולה לשמש גם "סם מוות" לאלו אשר משתמשים בתורתם לרעה. " כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית. וצרות העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו. " (הרב קוק, שם). הצרה הגדולה ביותר שלנו הינה צרות עין, ראיה שטחית של המציאות וציור התמונה בשחור ולבן. אכן, צריך להלחם באויבים, אך בד בבד אסור לאבד צלם אנוש ולטפח שנאה. הגדל על שנאה, אף אם זו שנאה לאוייב, סופו שישנא גם את אחיו ויוביל לשפיכות דמים.


לא צפויה לנו דרך פשוטה כלל ועיקר. הבה נתעשת, נאזור כוחות רוחנים ונוביל את עם ישראל לתכלית הגאולה, לגאולה הרוחנית, מתוך עומק והבנה ולא מתוך מרירות וייאוש, בבחינת "מבין המצרים נגאל עם ע"י מורים חמושים בגבורה רוחנית שאינם צריכים למקל חובלים" (הרב קוק, מגד ירחים, תמוז). על זאת בדיוק ישאלונו בבא יום הדין - "צפית לישועה?"


אסיים במדרש אופטימי, מדרש המתאר את יכולתו של היחיד לשנות מציאות שלימה בעם ישראל ע"י תהליך נחוש ועקבי. "אלקנה ואשתו בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנין ברחובה של עיר. והייתה המדינה מרגשת, והיו שואלין אותן: "להיכן תלכו?" ואומרין: "לבית ה' שבשילה, שמשם תצא תורה ומצוות. ואתם, למה לא תבואו עמנו ונלך יחדו" מיד עיניהם משגרות דמעות, אומרים להם: "נלך עמכם." ואומרים להם: "הן." עד לשנה הבאה חמישה בתין, ולשנה אחרת עשרה בתין, עד שהיו כולם עולין. ובדרך שהיה עולה שנה זו, לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כולם עולים. אמר לו הקב"ה: "אלקנה, אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחינכתם במצוות וזכו רבים על ידך, אני אוציא בן ממך יכריע את ישראל לכף זכות, ויחנך אותם במצוות". הא למדת שבשכר אלקנה, שמואל." (ילקוט שמעוני, שמואל, עז).


בימיו של אלקנה שררה חולשה כללית בעם ישראל. למרות שהמשכן בשילה על עמדו עמד, אנשים לא טרחו לעלות לרגל. אלקנה החליט "שזה לא עסק", וע"י מסע שיווק שיטתי בחוצות הערים ("לנין ברוחבה של עיר"), ע"י מעבר במסלולים שונים  ("בדרך שהיה עולה שנה זו, לא היה עולה שנה אחרת"), הצליח בתהליך מתוכנן וארוך טווח להחזיר את עם ישראל למסלול. זהו לא תהליך של חודשים, גם לא תהליך של שנים בודדות. זה תהליך ארוך טווח, מייגע ולעיתים אפילו מייאש. אבל זהו התהליך היחיד שיכול להצליח. אין "שלום עכשיו" ואף לא "משיח עכשיו". הדרך אמנם ארוכה היא ורבה, אבל מקובלנו מבית אבי אבא ש"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", ובסופו של תהליך הישועה בא תבוא.בתקוה לבשורות טובות וישועה קרובה

 

 

בית המדרש