ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

המקדש במלווה (קידושין)

ע"י: הרב מומי פאלוך

הסיכום הנוכחי מסכם את סוגיית קידושין במלווה שנידונה בקידושין דף ו: ובקידושין דף מז.


מקורות: קנין כסף:קידושין ג: - ד: (מדרש), מקדש במלוה, ו:, רבנו חננאל ותשובות הגאונים ו:, רש"י כאן, ר"י הזקן (כאן), תוס' ו: ; מז: ; תוס' (+תורא"ש) כתובות עד. ; ב"מ מו ; תוס' רי"ד, רא"ש, רשב"א ריטב"א ו: מז:, ר"ן  ב:  כ. מדפי הרי"ף, קצות ריא סק"ב, ברכת שמואל סי' ד, חידושי רש שמעון שקאפ סי ו' ; אהל חייא, זכרון שמואל סי מח, טוש"ע כח ח"מ ב"ש, הרב דוד הכהן (הנזיר)זכו שכינה בינהם , עמ' סה


מוקדי העיון בסוגיה זו יהיו שנים. ראשיתה של הסוגיה בקידושין מז. ולאחריו הסוגיה בו:.


 


מבנה הסוגיה


הסוגיה עוסקת בדבריו של רב הטוען שהמקדש במלוה אינה מקודשת. מהלך הגמרא כולל עימות דברי רב עם חמשה מקורות תנאיים. באופן מדויק יותר הדיון מחולק לשניים. הראשון מאבחן (ע"י אוקימתא של רב נחמן) את  דברי רב מדברי התנאים העוסקים מפורשות בתחום זה, ולאחריו דיון המעמת את דבריו עם מקורות תנאיים קרובים והבחנה ביניהם.


ביחס לחלק הראשון יש לשאול מהו חידושו של רב?


על פניו דבריו מיותרים, שהרי ישנה מחלוקת תנאים מפורשת העוסקת בנושא זה: "המקדש המלוה אינה


מקודשת ויש אומרים מקודשת". אפשרות אחת היא שרב חידש בדבריו את הנימוק להכרעה שאינה מקודשת : "מלוה להוצאה ניתנה". נסיון זה יוכח אם נמצא שאמירה זו נאמר כבר בדורו של רב. בבדיקת המופעים של אמירה זו עולה כי היא נאמרה בתקופתו של רבא ויוחסה לו. קשה יהיה להניל שרב הוא זה שקבע וניסח את הכלל "מלוה להוצאה ניתנה". אשר ע"כ, מסתבר יותר לומר שהחידוש של רב הוא עצם ההכרעה כאחת השיטות. בעולם התנאי היתה מחלוקת ביחס למקדש במלוה ורב הכריע במחלוקת זו וקבע שאינה מקודשת. הגמרא הוסיפה את הנימוק שמלוה להוצאה ניתנה. תלמידי התלמידים של רב מעמידים את מחלוקת התנאים במקרה של התחייבות עתידית ולא במלוה.


הסוגיה בדף ו: מהווה שלב ב' בדיון. על גבי ההכרעה של רב שאינה מקודשת מופיעים דברי אביי הטוען שניתן בכ"ז לקדש במלוה במקרה שארווח לה זימנא. אף שסדר הדברים בדפי התלמוד הוא מהמאוחר אל המוקדם בזמן, רוב החומר הלימודי נמצא באופן טיבעי סביב דף ו:.


 


מקדש במלוה - הבעיה


ניתן להציע שלוש בעיות מסוג שונה במקרה של אדם המקדש אשה במלוה. א. האיש לא ניתן לה  ב. האשה לא קבלה ג.אין כאן דבר ממשי שניתן.


 


מקדש במעות מלוה - רש"י,תוס


בטרם נבין מהי הבעיה יש לנסח את המקרה בו אנו עוסקים. מהו אותו מקדש במלוה?


לדעת תוס' (כתובות ), משמע שמדובר בהלואה שכבר ניתנה ועתה רוצה הוא לקדש את האשה באותן מעות שיש לה. מבאר רש"י שהבעיה היא שמעות אלו, שניתנו לה כהלואה, נחשבים כשלה והבעל היא "לא יהיב לה מידי". מעשה הקידושין דורש נתינה של איש לאשה על מנת שתתקדש. נתינה זו לא היתה מאחר וההלואה כבר ניתנה לה בעבר ועתה אינה מקבלת דבר חדש.


 


מחילת חוב


לדעת אביי בהנאת מלוה מקודשת. מפרשת הגמרא שהרוויח לה את זמן ההלואה.לדעת רש"י, מעשה זה נחשב נתינה של ממש שיש בה שוה פרוטה מאחר והיא היתה מוכנה לתת לאדם פרוטה בכדי שישכנע את המלוה שיאריך את משך ההלואה. נכנה הנאה זו הנאה סחירה. כלומר, הנאה שיש לשלם עליה וניתן לקנותה. מדברים אלו עולה בברור שהנתינה היא מרכיב משמעותי במעשה הקידושין. על משמעותה נעמוד בהמשך לאחר הצגת מחלוקת הראשונים העוסקת בפרטי הנתינה. נסכם את הדברים. במלוה שכבר ניתן חסרה נתינה של הבעל לאשה. כאשר מדובר בהרווחת זמן ישנו מרכיב ממשי של הנאה שנותן הבעל בעת הקידושין ובהנאה מתקדשת.


בראשונים קיימת מחלוקת באפשרות הקידושין ע"י מחילת חוב ו/או הנאת מחילת חוב. באמצעות מחלוקת זו נוכל לעמוד על כמה יסודות חשובים בגדרי קידושין.


לדעת רש"י ותוס' במחילת חוב ניתן לקדש מאחר וזו ודאי כלולה בהגדרת נתינה. להבנת דבריהם יש לברר מהי אותה הנאה במחילת חוב? לדעת רש"י  יש במחילת חוב מרכיב ברור של הנאה סחירה מאחר והאישה הייתה נותנת מנה לאדם בכדי שישכנע את המלווה שימחל החוב. לדעת ר' שמעון שקאפ ההנאה היא עצם המחווה האנושית שהאיש מוכן למחול לאישה את חובה. בכך פותר ר"ש  את שאלת עיתוי הנתינה שהעלה בריש דבריו. לדעתו קיימת בעיה בקידושין במחילת חוב מאחר והמחילה תתרחש רק כאשר האישה תסכים להתקדש ואז ימחל החוב. ממילא יוצא שלפני הסכמתה לא ניתן לה דבר? תשובתו היא שהמחווה האנושית, עצם הרצון למחול,  ניתן עתה ובכך היא מתקדשת.


גם בקרב ראשונים המאשרים קידושין ע"י מחילת חוב, ישנה מחלוקת האם יש צורך לומר מפורשות שמקדש אותה בהנאה זו או שדי בעצם המחילה. לדעת (רש"י ו)תוס' בכל מעשה של מחילת חוב ישנה הנאה ומקודשת בין אם אמר ובין אם לא. לדעת הריטב"א (ו:) הכל תלוי בדעתו ויש צורך לומר מפורשות שמקדש אותה בהנאת מחילה. ללא אמירה זו לא נחשב שבמעשה הנתינה נותן משהו.


לדעת י"מ בר"ן הכל תלוי בדעתה של האשה ולא האיש. מאחר ולעולם דעתה על המעות ולא על ההנאה שיש לה לא תהא מקודשת במחילת חוב. דעתו מעניינת מאחר והוא ממקד את המבט הקנייני באשה ובמרכיב הקבלה. לדעתו לא די בעצם הנתינה יש לבחון את השאלה האם האשה קבלה דבר במחילת החוב. כל אימת שיש לפננו מעות של ממש , דעתה של האשה על המעות ומתעלמת היא מן ההנאה שיש לה מכך. בשל מצב זה לא ניתן להגדיר את האשה כמקבלת את ההנאה הנ"ל. ואולם בכל הנאה אחרתכגון שחוק לפני או רקוד לפני, דעתה על ההנאה עצמה ותהא מקודשת.


 


גאונים, ר"ח רמב"ם


לדעת הגאונים יש להבין באופן שונה את משמעות המקרה של ארווח זימנא. לדעתם מדובר במתן הלואה  רגילה. כאשר מקדש במלווה שכבר נתן לא מקודשת, ואולם כאשר נתן עתה מלוה מקודשת. בר"ח ישנה פרשנות שונה במעט ונרחיב בה בהמשך. הרמב"ם מנמק בכמה מקומות את סבת הדבר. לדעתו תורף הבעיה במקדש במלווה הוא, שאין לה "דבר להנות בו מעתה". ע"מ שיווצר קנין קידושין צריכה האשה לקבל פרוטה או שווה פרוטה עתה, פרוטה שתוכל להנות בה עתה. בחוב שכבר ניתן לה לא יכולה להנות ממנו. הרמב"ם מסייג את דין מקדש במלוה רק למעות שכבר השתמשה בהם. אם נשארו מעות מן ההלואה הקודמת ניתן לקדש בהן. בכך חולק הוא על שיטת רש"י הטעון שכל חוב שכבר ניתן בין אם המעות קיימות ובין אם לא, אי אפשר לקדש בו מאחר והכסף שייך לה. לדעת הרמב"ם  כאמור, אם יש מעות עתה בין או נתנו עתה ובין אם נתנו בעבר, מקודשת. נראה לענ"ד שהנימוק בדברי הרמב"ם מבוסס על תפיסתו הדווקנית את קנין הכסף. ישנה חובה שהדבר שניתן יהא דומה עד כמה שניתן לקנין כסף. הנאה היא דבר שקיבלה אך אינה דבר  שניתן לקנות בו מעתה וממילא ברור שבהנאת מחילת מלוה לא מקודשת.


הר"ח מפרש את דברי הגמ' ארווח לה זימנא באופן שדומה לדברי שאר הראשונים הרווחת זמן של הלואה ולא עצמה של הלואה. ואולם לדעתו ההרווחה הזו אינה מתייחסת למלוה שניתן בעבר אלא ביחס למלוה שניתן עתה. האיש אומר לאשה שבמקום לתת לה הלואה לשלושים יום  נותן הוא לארבעים יום. בהנאה זו מקודשת.


 


קנין כסף - מעשה נתינה


מדברי הראשונים עולה בברור שישנה חובה של מעשה נתינה בקידושין. מקרה מקדש במלוה הוא הקצנה של קנין הכסף.בקידושי מלוה יתכן והאשה תרוויח הרבה כסף ויחד עם זאת לא תהא מקודשת מאחר ולא היה כאן מעשה נתינה. לשיטת ראשוני ספרד הדורשים אמירה מפורשת שמקדש בהנאת מלוה, כאשר יקדש אותה במחילת החוב בלבד ולא בהנאה הרי שחשבון הבנק שלה יגדל פלאים וחרף זאת לא תהא מקודשת משום שלא היתה כאן נתינה אלא ויתור על חוב. בלשונו של ר' שמעון שקאפ (אהל חייא), אף שיש תמורה רבה לאשה במחילת החוב והיא מוכנה בגין תמורה זו להקנות עצמה , בקידושין יש צורך במעשה הקנין של הקונה ולא בהקנאה של המוכר. מעשה זה של הנתינה  מהאיש לאשה משקף את הקנין שמתרחש בקידושין -  האיש קונה את האישה. ההלכה מעמידה את המשפחה בתבנית ברורה בה האיש הוא זה שקונה אותה ומביאה אליו. על מנת להגשים מטרה זו אין צורך בפעולה אקטיווית ממשית של העברה מיד ליד כדברי המשנה בריש שבת, אלא יש צורך במעשה משפטי של נתינה שימחיש את פעולת הקנין.


 


שתי תפיסות בקנין כסף


הרב הנזיר מבאר את מקומו של קנין הכסף מעשה הקידושין. לדעתו ניתן להביןאת עמרכת הקנינים ובתוכם הקידושין בשני אופנים הפוכים. אכנה אותם השתלטות והתקשרות. אנו רגילים להבין את מעשי הקנין כגון משיכה הגבהה וכו' כאקטים משפטיים שנועדו לבטא את הבעלות של הקונה בהבאתם אליו. ואולם סוג אחר של מובן במערכת הקניינים רואה במעשה הקנין אמצעי ליצירת קשר בין הקונה והנקנה. מערכת יחסים שבין אדם וחפציו אינם של אדון ועבדיו, אלא של הרחבת עצמיותו של האדם. מעשה הקנין קושר את האדם לחפץ זה. הנזיר מכנה קניינים אלו קניינים פיוטיים.


לדעת הרב הנזיר יש ללמוד מקנייני אשה על שאר המיטלטלין שגם הם פיוטיים.


לענ"ד קנין כסף באשה מורכב משני סוגים אלו קשר של בעלות והתקשרות. כיוון כפול ומורכב זה עולה מן המדרשים השונים שהובאו כמקור לקנין כסף. מחד למדנו את הקנין מקניית קרקע מאידך למדנו ממערכת היחסים של אב ובתו.



רמב"ן


לדעת הרמב"ן במלחמות, וכן מובא בקצות, הבעיה במקדש במלוה איננה במעשה הקידושין של האיש או של האישה, אלא בכסף הקידושין. חוב הוא דבר שלא ניתן לתת אותו ונח' דבר שלא בא לעולם.


 


מלוה להוצאה ניתנה - ר"י הזקן,רש"י


לדעת רש"י לא ניתן לקדש בחוב שכבר קיים אף אם המעות לפננו משום שמלוה להוצאה ניתנה. המעות שלפננו שייכות לאישה והיא בעלת חוב לאיש. רש"י מפרש מונח הוצאה באופן מושגי במובחן מעיסקא. מטרת ההלוה היא להוצאה קרי לצריכה אישית וממילא אין למלוה שום חלק במעות שלפננו. סוכ אחר של מלוה הוא לעיסקא בו המלוה והלווה שותפים בכסף ובהשקעותיו.


לדעת ר"י הזקן יש לפרש את המונח מלוה להוצאה לא במובן מושגי אלא כתאור מצב. במלוה זה כבר הוצא הכסף. במקרה שהמעות לפננו ברור הוא שניתן לקדש בהם. בכך דומה שיטתו לשיטת הר"ח והרמב"ם.


 


שו"ע


בטור הובאה מחלוקתם  של הרמב"ם ושל רש"י ותוס' במקרה של מחילת חוב. כאמור לעיל לדעת הרמב"ם לא ניתן הדבר כלל ואילו לרש"י ותוס'  מקודשת בכל מחילת חוב. בסופם שלך דברים מצטט הטור את הרמ"ה הפוסק שבשל מחלוקת זו  יש לנהוג לחומרא.


השו"ע נהג באופן מורכב וציטט את המקרים בהם עוסק הרמ"ם קרי קידושין בהלואה עכשווית שמקודשת. יחד עם זאת פסק כרש"י ותוס שניתן לקדש במחילת חוב.לדעת חלק מהפוסקים ניתן להבין את הרמב"ם באופן שונה המתקרב לדעת רש"י ותוס'.


 


 

 

 

בית המדרש