ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

קבלת שבת על מה ולמה

ע"י: הרב שי פירון

הרב שי פירון מבאר את הרציונאל שמאחורי תפילת קרליבך ואת יסודות קבלת שבת והעומד מאחוריה


בשנים האחרונות הלכה והתרחבה תופעת 'מנייני קרליבך' במקומות שונים בארץ. לא פעם, עת מזדמן לי להיות במקום בו מתקיימת תפילה מעין זו בבית כנסת 'רגיל', מעניין לצפות בתגובות המתפללים:


חלקם, בעיקר חלק מהצעירים, מובילים את הריקוד, השירה והזמרה.


חלק שני, עומד במקומו אך משתתף בשירה


חלק שלישי, מתבונן במתפללים כשחיוך קל על שפתיו וכולו אומר: "ישחקו הנערים לפנינו".


אחרים, מתבוננים בזעם על מי שמעכבים אותם לעוד כמה דקות בביהכ"נ.


אולם, יש קבוצה הרואה בתופעה בחינת 'חילול הקודש' והתנהגות שאינה ראויה לתפילה.


חקר היווצרות תפילת קבלת שבת, עוסק ,בין היתר, בשאל מדוע נוצרה התפילה דווקא בצפת (ע': "לכה דודי וקבלת שבת - המשמעות המיסטית", קימלמן, עמוד 9 ואילך).


קיימות עדויות על שימוש מוקדם במזמור צ"ב, 'מזמור שיר ליום השבת', אך  גם כאן, יש מי שראו את השימוש במזמור כביטוי לצורך ההלכתי לקבל את השבת באמירה (שו"ע, או"ח רס"א, ד', ועוד).


אולם, הכותרת של המזמור: 'מזמור שיר ליום השבת' מציגה שתי דרישות: א' - קבל את השבת בשירה. ב' - לקבל את השבת בשירה כפולה מהמקובל - 'מזמור שיר' (מדרש תהילים צ"ב, א').


האם ניתן להוכיח מכאן שדורות קדמונים אמרו מזמור זה כחלק מהתפילה? לא ברור. רבים מתארכים את תחילת אמירת המזמור למאה ה - 13 (כך, בסידור רבינו שלמה ברבי נתן, נדפס שפותחים את התפילה באמירת מזמור שיר ליום השבת).


אולם, בטרם התקבל המזמור כחלק מהתפילה, מצאנו שאת תפילות השבת פתחו בזמירות ושירות.


רבי אברהם הירחי, איש טולדו, מציין מדרש המצדיק זאת, ומדמה זאת לקבלת כלה בחופתה. היינו, מלווים את המלכה בכניסתה, וגם ביציאתה בשירה.


ובלשון המדרש: "....אמר הקב"ה: בואו ואמרו שירה, פנים חדשות באו לכאן, כלומר כהכנסת הכלה הבאה מחדש".


יתר על כן. בתחילת המאה ה - 15 מציין בעל ספר 'הקנה' (דף ס"ה, ע"ב): "ואח"כ מתעטף בטליתו וקורא לחבריו ולאשתו וביתו: "בואו ונצא לקראת כלה שבת מלכתא" ומתחברים ואומרים "בואי כלה בואי כלה".


מסתבר ששתי בחינות עמדו במהלך הדורות להגדרת היחס שבין שבת לבין עם ישראל.


תפיסה אחת בקשה להדגיש את מימד הנישואין, 'הכלה'. זהו ביטוי לשתי תחושות הופכיות: כמיהה וערגה למפגש, כפי שבא לידי ביטוי מופלא בפיוט 'ידיד נפש', כמו גם באופן שמח, ב'לכה דודי" ובעיקר ב"בואי בשלום עטרת בעלה...בואי כלה, בואי כלה".


 


במקביל, התפתח מימד אחר לתפילה ולמהותה. מימד שביקש להדגיש את המלכת האל, את רוממותו.


המימד הזה, מקבל ביטוי בשביתה ממלאכה, בה מבהיר האדם שאין הוא אדון לעצמו כי אם עובד של אדונו. בשל כך, יש רגעים בהם אדונו מצווה עליו לשבות מכל מלאכה ובכך, מתבהרת שייכותו והתייחסותו המוחלטת של העם לאל ברוך הוא.


מעמד הכלולות, מחייב שירה ושמחה, זמר והילול.


מעמד ההמלכה, מחייב עמידה לפני האל, כבוד והדר.


ברבות השנים, הלכה ונשתכחה תורת הכלולות. בתי הכנסת הפכו לארמונות ופחות לאולם חתונות.


הליך התפילה הדגיש יותר ויותר את ההתייצבות לפני ה' ופחות את השיח האינטימי.


מקובלי צפת, בקשו להסדיר את המפגש בין שתי המגמות. תפיסת העולם הקבלית בקשה לשלב  בין תפיסת הכלולות, המובילה להתייחדות אינטימית של האדם עם בוראו, לבין הופעת תפיסת המלכות והתקבלותה בעולם. מקובלי צפת, בקשו להסדיר את היחס שבין שתי התפיסות.


כך נוצר סדר תפילה הפותח בכמיהת 'ידיד נפש', עובר לשבעה פרקי תהילים המדגישים את מלכות ה'  בעולם: "נקדמה פניו בתודה...כי אל גדול ה' ומלך גדול"  ואח"כ - "כי גדול ה'..נורא הוא על כל אלוקים...אמרו בגויים ה' מלך" ואח"כ: "ה' מלך גאות לבש..." ואח"כ: "בחצוצרות וקל שופר הריעו לפני המלך".. ואח"כ: "ה' מלך ירגזו עמים...רוממו...כי קדוש". הפרק החותם, מביאנו אל תוך ההיכל, לארמון המלך, "ובהיכלו כולו אומר כבוד". מדובר על קול ה' ולא על הקול שלנו.   


סיומו של חלק זה הוא באמירת "אנא בכח"  -  "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".כאן מתבצע מעבר חד, לתפילת 'לכה דודי', וזהו חידושה ועוצמתה.


מקובלי צפת, ניסו לקבע את היחס שבין שתי התפיסות. ניסו לשלב בין האוטניטיות והצמיחה האישית לבין קבלת פני מלך.


והנה, אט אט, הפכה תפילת השבת לריטואל וכל יחודה -נשכח. ם את תפילת 'לכה דודי' אמרנו כמי שמקבלים פני מלך ורעיון שמחת הכלולות הלך ונשכח. שמא היותנו בגלות, רחוק ממרכז חיינו, לא אפשר לנו למצוא מסילות חדשות לשמחת כלולות.


בא רבי שלמה קרליבך, וביקש להחזיר לתפילה את שמחת הכלולות. להעניק לנו מתנה מחודשת שקו רציף מחבר אותה אל מקובלי צפת: שילוב מופלא שבין שמחת הכלולות לבין קבלת פני מלך.

 

 

בית המדרש