ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ידה ורשותה

ע"י: הרב מומי פאלוך

זהו סיכום על תחילתו של פרק שמיני בגיטין.הסיכום עוסק בשאלת מעמד היד בנתינת וקבלת הגט וכיצד חצר יכולה לבצע את המלאכה


מקורות:בבלי עז., ירושלמי ח,א, מכילתא דר"י ד"ה בידו (עמ' 294), מכילתא דרשבי ד"ה תחת ידו (עמ' 193), ספרי דברים (עמ' 290), מדרש תנאים ד"ה ונתן בידה, ב"מ י/א ; נו/ב, רש"י גיטין, וב"מ, תוס' תורא"ש, רמב"ן,רשב"א,ריטב"א, נתיבות ריש ס' ר, ר' אלחנן וסרמן אהל יצחק, הרב ג' דביר, ידה ורשותה, פתוחי חותם א


 


פתיחה


הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו אפילו הוא עמה במטה אינה מגורשת לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת (גיטין פ"ח משנה א)


פרק ח', שעוסק בשלבים מתקדמים של מעשה נתינת הגט, פותח באפשרות שבו מסירת הגט ונתינתו לאשה, יכולים להעשות גם בחצרים של האשה קרי בבית בחצר וכן בגג.


הלכה זו מהווה, על-פניו, תפנית בדיני הגיטין ביחס לפשוטה של ההלכה המופיעה במקרא. עפ"י הפרשיה בספר דברים, הגט צריך  להנתן בידה של האשה. ההרחבה וההמרה של יד בחצר או בית יכולה להבנות או לשנות את אופי הליך הגירושין ומשמעותו.


מה משמעותה של המרה זו יד=חצר? האם ההלכה המובאת במשנה היא דבר מעשה שבדיעבד או לכתחילה? האם מסירה לחצר הוא מעשה גירושין  מאולץ ולא ממומלץ אך כשר בדיעבד, או שמא מעשה גירושין באמצעות מסירה לחצר מהווה מעשה גירושין ראוי ושווה למסירה ביד?להבנת הלכה זו נעיין במקור ההלכה כפי שהובא בספריי.


 


רבי עקיבא ורבי ישמעאל


הגמרא מציינת את המקור להלכת המשנה מן המדרש על הפסוק בדברים:"ונתן בידה -  אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מנין? ת"ל ונתן מ"מ". מדרש זה, עפ"י מונחי המדרש הקיימים בו, וכן עפ"י מיקומו בספרי דברים, משויך לבית המדרש של רבי עקיבא. לקמן נעסוק ביתר הרחבה במדרש זה.


עיון במדרשי ההלכה של רבי עקיבא ורבי ישמעאל מעלה כיוונים שונים בדרך בה הוסקה ההלכה שניתן למסור גט לביתה של האשה. ואכן, הירושלמי בריש פרקין מציין להבחנה זו באופן מפורש.


 


רבי ישמעאל


"אין בידו בכל מקום אלא רשותו, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמ' ויקח את כל ארצו מיד.."(מכילתא דר"י).


כדרכו, רבי ישמעאל קורא את דברי התורה באופן ספרותי ולא מילולי. המונח יד בכל מקום מתפרש, לדעתו, כמטפורה לרשותו של אדם. יש לדייק בדבריו שמשמעותה של המטפורה משתנה בהתאם לנסיבות העניין. לעיתים מובנה של הרשות הוא השליטה של האדם ולעיתים הטריטוריה האישית או הייצוג הפיסי בעולם וכדו'. כך או כך נראה שרבי ישמעאל  במדרשו ביחס לגנב או גט לא הדגיש עקרון חדש או מיוחד בתחום הנדון, אלא מציע הבהרה פרשנית למילה יד ביחס לכל התורה כולה. מכאן ניתן לומר שלא הכרחי הוא שרבי ישמעאל דרש דרישה כלשהי בהלכות גיטין או גניבה לאור פרשנות זו. במילים אחרות יתכן והמשנה של רבי ישמעאל (שאינה בידינו) שונה מן המשנה של רבי עקיבא, משנתינו, לא בעם האפשרות לגרש בחצר, אל בפרטים נלווים כגון סוג החצר, או הדרישה למצב תודעה מסויים וכדו'.


 


רבי עקיבא הדרשה ומשמעותה


רבי עקיבא כדרכו דורש כל מילה ומילה באופן נפרד. המונח יד לדעתו מתפרש בכל מקום ובכל תחום באופן שונה. בספרי בדברים דרש מן המילה ונתן את ההרחבה של יד לבית וחצר. במכילתא לעומת זאת, נדרשה המילה יד באופן אחר.


המדרש במכילתא לומד מן המילה "בידו" חידוש הלכתי המתווסף להלכה הרגילה של חובת המצאות הגניבה בבית הגנב. גם במקרה שהגניבה נמצאה ברשותו של בעל הבית, כל עוד היא בידו של הגנב, חייב. המילה בידו מתפרשת במקרה זה כידו ממש! הלכתית אין הבדל בין הלכה זו להלכת רבי ישמעאל, וברור שאין חובה דוקאית למציאה בידו, אלא שמילה זו מוסיפה הלכה העוסקת במציאה בידו ממש (ברשות בעל הבית). יוצא אפוא שר"ע אינו קובע באופן גורף שמשמעות המילה יד=רשות ודורש פרשנות מקומית המתאימה לנסיבות הדיון עצמו.


הדרשה בספריי הלומדת מידו את האפשרות לדרש בחצרה וביתה של האשה מובן א"כ כדרישה מקומית ומותאמת לגיטין בלבד. וכך אכן נאמר במדרש:" ת"ל ונתן מכל מקום. א"כ למה נאמר בידה, מה ידה מיוחדת שהיא רשותה כך כל דבר שהוא רשותה". הדרשה נלמדת מהפעל המיוחד המאפיין גירושין - ונתן.


 


יד=רשות


מה משמועתה של דרשה זו? מה הקשר בין יד ורשות ומדוע נבחרה הרשות להיות ההגדרה המאפיינת את יד? כיצד כל אלו קשורים לפועל ונתן?


הכנסת מימד הרשות לתהליך הגיטין משנה את פניו של מעשה הגירושין והופך אותו מאירוע אישי ורגשי לאירוע משפטי ורשמי. להבנת דרישת הרשות נוסיף את דברי הגמרא בקידושין (כג.). בהקשר של שחרור עבד המוקש לאישה לומדת הגמרא: "לה לה מאישה מה אישה עד שיוציא גט לרשות שאינה שלו..". מעשה הגירושין והדרישה לרשות היא דרישה למובחנות האישה מהבעל וראשית עצמאותה. כל עוד האישה תחת בעלה לא ניתן לתת לה גט. למעשה, אקט נתינת הגט דורש נסיבות המתאימות לתוכנו - רשות עצמאית. מהי רשותה של האישה? היכן יש לה אתר של רישיון ושליטה? המדרש מזהה את יד של האישה כאתר של רשות. במילים אחרות האישה שולטת בידה. ידה נתפסת כייצוג של טריטוריה הנשלטת ע"י האישה.


מהלך זה חושף כמה תובנות עמוקות הנוגעות ליחסי האדם וגופו. ראשית, דרישה זו מציפה תפיסת עולם המבחינה בין הגוף והנפש. הגוף אינו אחד עם הנפש וניתן לראות את ידה של האישה כרשות שלה כלומר אתר בוא היא רשאית לפעול - שליטה בגופה. עמדה הרמונית יותר המצויה בדברי התורה (טרם חטא אדה"ר) רואה בגוף ונפש רצף אחד של האישיות. במילים אחרות עצמיותו של האדם באה לידי ביטוי בגוף ובנפש כאחד.


נוסף לאבחנה והמרווח בין גוף ונפש, ניתן ללמוד מדרשה זהו עקרון נוסף. הגדרת הרשות כמאפיין של היד ניתן להתפרש כדרישה לשליטה. היד היא אתר של שליטת האישה, אליו יש למסור את הגט. עפי"ז, הגוף מאבד מאנושיותו והופך להיות מקום - חפץ. הגט שנמסר לידה אינו עוד מעשה אינטימי של מסירה מיד ליד ובו הצטלבות מבטים אינטימית (וטרגדית), אלא מסירה של שטר כריתות לרשות אחרת - רשותה של האשה. חפצון הגוף. מהלך זה פותח את הפתח לאפשרות של מסירת גט לרשות פיסית ממש. נכסיה (נכסי מלוג) של האשה (שעתה הם בבעלות פירות של הבעל) יכולים לשמש רשות אחרת ונפרדת מהבעל למטרת קבלת הגט. ניתן לומר שעפ"י מהלך זה מסירה לידה ומסירה לחצרה ורשותה הם מעשים בעלי תוקף זהה לחלוטין ללא עדיפות של הראשון על האחרון, בכולם ישנה דרישה המתקיימת למסור לרשות אחרת.


 


המדרש - בבלי ירושלמי


בספריי וכן בבבלי מופיעה  הדרשה באופן הבא: " אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן". כיצד מורה מילה זו, ונתן, על ההלכה של מסירה לחצר. נראה שהמדרש ממקד את אירוע הגירושין שבפסוק בעצם מעשה נתינת הבעל יתר מאשר קבלת האישה. במילים אחרות במעשה הגירושין נדרש שהבעל יוציא את הגט מרשותו (ולמעשה את הקשר המשפטי והרגשי עם האשה). מקומה של האישה באירוע זה הוא נוכחות שקטה. היא צריכה להיות אך נוכחותה אינה אקטיווית ואינה צריכה לקלוט או לקנות את הגט. ידה המוזכרת בפסוק אינה אלא הדגמה זמינה ונוחה לתיאור האופן בו נמסר לה הגט אך אין בכך הוראה משפטית מחייבת.


באופן סימלי ניתן לומר שמסירת הגט והתנאים הנדרשים לכך,  משקפים את המהות שהטקס מבטא - הוצאת האשה מרשותו של הבעל. כך גם מסירת הגט צריכה להיות למקום שאינו רשותו והדגש הוא יציאה מרשותו ולא הגדרת רשות או מקום מיוחד , יד, של האשה.


מובן הוא שקריאה זו את דברי הפסוק מורים על הנחת המבוקש (והיותו של המדרש מקיים). העובדה שהמדרש דייק דוקא מהמילה ונתן והפך את המילה ידה לנייטרלית ולא פרש את היחס בין המילים באופן הפוך מלמדת שהמטרה סומנה מראש.


הירו' מצביע באופן מפורש על ההבדל בין דרשת ר"ע ור"י. ר"י הוא זה אשר דורש (בכל התורה) את הזהות יד=רשות. את דרשת ר"ע הוא ממקד באופן הבא :"גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ידה ידה". ניתן להבין את הדרשה כניצול של כפילות מילים ללא קשר לתוכנם של המילים הנדרשות. ואולם, באופן פשוט משמעות הדרשה דומה לזו האמורה בבבלי ובמדרש. המרכז והעיקר במעשה הגירושין הוא הנתינה. פעולה זו חשובה יותר ממעשה הקבלה. במילים אחרות האישה אמנם נוכחת בארוע הגירושין אך לא נדרש ממנה יותר מכך. הירו' מצביע על העובדה שמילה זו מופיעה פעמיים ברצף פסוקים. כפילות זו מדגישה את הפעל נתן וקובעת אותו כעיקר. על-כך ניתן לשאול, הרי גם המילה בידה מופיעה פעמיים. תשובתינו היא כאמור בבבלי שמדובר במדרש מקיים שבא להדגיש את העובדה שהמילה המחייבת היא הנתינה ואילו היד אינה אלא נסיבה בלתי הכרחית.


 


פרשנות הראשונים - תוס,רשב"א,ריטב"א


בעלי התוס' מבינים שהדרשה אינה מבוססת על דגש ממילה זו או אחרת, אלא משימוש באחת המדות שהתורה נדרשת. לדעת תוס' זהו כלל ופרט וכלל. מהלך זה קשה במקצת שכן ברור הוא שהמדרש הוא מדבי ר"ע. אשר על כן נח יותר להבין את השימוש במידה של מעוט לאחר מיעוט המופיעה בדברי הריטב"א. ההבדל בין כלל ופרט וכלל ובין מיעוט אחר מיעוט מופיע בדברי הרב מ ' אברהם (מדה טובה פרשת וארא).


ההבדל בתוצאות בין שמוש במידה זו או האחרת נובע כך נראה מסגנון הגישה השונה בין ר"ע ור"י. קריאתו של ר"י היא כללית ורחבה ומתחשבת בהקשרים, ר"ע קורא קריאה נקודתית אטומיסטית. לדעת ר"י המהלך הכללי של הפסוקים כולם הוא של ריבוי והכללה. אשר על כן התוצאה היא ש"אי אתה דן אלא כעין הפרט". לעומתו ר"ע, כדרכו, קורא כל מילה ופסוק במקומו. אשר על כן המילה הממעטת נותרת כמות שהיא חרף הריבוי שלפני ואחרי, והיא באה ללמד על פרט אחד יוצא מהכלל בלבד.


עמדת רש"י יוצאת דופן. לדעתו המבנה התחבירי מחייב את הדרשה. העובדה שנכתב ונתן בידה ולא בידה יתננו מלמד על חשיבות הנתינה יותר מהיד. אחרונים (משך חכמה, תורה תמימה) וראשונים מקשים על פרושו זה. יתר מכך רש"י עצמו במסכת בב"מ (י:) נוקט באופן פשוט דוקא את המדרש של ר"י.


הגמרא בב"מ נו: מעמתת בין שתי הדרשות של ר"י ור"ע האם פרשנות מילולית של יד או פרשנות כללית. בסופו של דבר מכריע הגמרא כעמדת ר"י למעט מקרים מפורשים בהם לא ניתן לדרוש זאת.


 


צריכותא בין הדרשות גניבה וגט


במהלך הגמרא מובאת הדרשה של מסירת גט לחצר ולאחריה מובאת דרשה דומה העוסקת במציאת גניבה בידו של הגנב וחובת תשלום כפל. מן הדרשה אנו לומדים שאין צורך שהגניבה תמצא בידו ממש אלא גם בחצרו.


 


ידו בגניבה


מהי דרישת המציאה בידו בגניבה? ניתן להבין דרישה זו בשני כיוונים שונים. האחת ראייתית והאחרת מוסרית. עפ"י כיוון אחד יש להבין דרישה זו במישור הראייתי. כאשר חפץ גנוב נמצא בחצרו של הגנב ישנה ראיה חותכת שהגנב הוא אחראי להעלמותו של החפץ, ולכן ישלם קנס. עמדה אחרת רואה בקיומו של החפץ ברשותו של הגנב מימד חמור יותר של הגניבה עצמה. גנב "רגיל" צריך להשיב את הגזילה שגזל. ואולם, ישנם גנבים חמורים עליהם מושת קנס כגון ארבע וחמשה וכן כפל. גנבים אלו מעמיקים את פשע הגניבה ומאיימים במעשיהם על הסדר החברתי. הגנב שמשתמש בגניבה מלמד על קיומה של מאפייה שלטת שאין לה מורא. חוצפתו של הגנב להמשיך להשתמש בגניבה שגנב היא סימפטום לחומרה זו. אשר על כן ישלם כפל.


מהי ידו? המדרש מרחיב את המונח יד לרשותו של האדם. הסוגיה מצרפת מדרש זה ביחס לגנב למדרש אודות הרחבת הגרושין מיד לחצר, ושואלת על הצורך בשני המדרשים. יש להעיר ששאלה זו עצמה היא שאלה תלמודית קלסית המבקשת לחפש וליצור עקרונות וקטגוריות חשיבה נוספות. תרוץ פשוט שלא לומר פשטני יתלה את הכפילות המדרשית בשיטתיות המדרשית שהייתה בבית המדרש של ר"ע. כל אימת שהגיעו לפסוקים המחייבים את יד קיומה של היד דרשו את הפסוק בהתאם למקומו. ההנחה שדרשה במקום אחד מספיקה לכל התורה , מבוססת על הנחות פרשניות מדבי רי"ש ולא היא.  ניתן גם  לומר שהרחבה זו נעשתה בידי עורך המדרש או הסוגיה. עורך זה העביר את המדרש לכל המקומות האחרים.


 


השוואת יד בגט ובגניבה - קוב"ש ונתיבות


הקושי העולה מן הסוגיה הוא עצם הניסיון להשוות את התחומים השונים גיטין וגניבה. על פניו אלו תחומים שונים לדעת הקוב"ש יש לנסח שאלה זו באופן קטגורי הלכתי -  אין למדים ממונא מאיסורא.


תרוצו של הקוב"ש הוא שבממונא ישנו פן מקדים של איסורא. כלו', בתהליך הגניבה ישנו פן קנייני ברור שהגנב קונה בחצרו את הגניבה, ואולם ישנו פן איסורי נפרד המתרחש גם בזמן אחר. אדם עובר על איסור גם אם אין לו אפשרות שליטה ממונית.


תירוץ מכיוון אחר עומד על מאפייני התשתית של המהפכה יד=רשות. במילים אחרות יש להתבונן על מדרש זה לא כחידוש בדיני גיטין אלא כחידוש בהתייחסות לידו של אדם או אשה.


מהלך זה בא לבסס את הרעיון שהייצוג הטריטוריאלי בעולם של האדם אינו דוקא רשותו אלא בראש ובראשונה גופו שלו. מהלך זה מסיר את ההבחנה הקיימת בין סובייקט ואובייקט, אדם ועולם. עפ"י מהלך זה ישנה זהות בין האדם והרשות. זהות זו פועלת לטובת המימד האוביקטיווי- היד נחשבת לרשותו של האדם .


זהו מהלך עקרוני ותשתיתי וניתן להחילו באופן פשוט בכל חלקי התורה. אשר על כן אם ידו של אדם היא רשותו והיא הייצוג הפיסי שלו בעולם, הרי שעמדה זו נכונה לא רק ביחס לגיטין אלא גם ביחס לגניבה.


הנתיבות (הקדמה לסי' ר) מציע כיוון דומה אך מהופך. הוא בוחן את מעמדה של החצר האם כידו של אדם או שליחות. בריש הדברים הוא מציג מחלוקת ראשונים ובה עמדות קוטביות. לדעת הרי"ף חצר היא שליחות בלבד, לדעת הרא"ש היא כידו בלבד, ולדעת הר"ן יש להבחין בין מקרים שונים. כאשר אדם נמצא בצד חצרו הרי שהיא כידו וכאשר אינו שם הרי שהיא כשליחות. לכך יש להוסיף הבחנה בין תחומים שונים יד לעניין גיטין ויד לעניין מציאה וכו' (יד של איש ויד של אשה)


 


מה ההבחנה בין יד לשליחות?


כאן עולה כיוון אחר מהאמור לעיל במדרש. אישיותו של אדם מורחבת אף לרכושו. הקניין של האדם נתפס כייצוג של האישיות שלו. דעת הר"ן ברורה מאוד כאשר אדם מצוי בסמיכות לחצרו והוא שומר ומשגיח על הנעשה שם הרי שניתן לראותה כידו ממש וכהמשך לאישיותו וייצוגו בעולם. הרא"ש מרחיב זאת לכל חצר בכל מצב. לעומת אלו חצר כשליחות משקפת עמדה הרואה בחצר נציגות זרה ולא הרחבה של אישיותו של האדם שעושה את שליחותה נאמנה.


לאור מספר קושיות וביניהן גם הקושי להשוות יד בגניבה ויד בגיטין בסוגיין, טוען הנתיבות שלכל חצר יש זהות כפולה  - יש מימד של יד ויש מימד של שליחות. אשר על כן ברור מדוע ניתן להשוות חצר בגיטין וחצר בגניבה אף שבגיטין ברור שישנה זיקה ברורה בין יד והחצר כאמור במדרש, ואילו בגניבה ישנה זיקה הדוקה יותר בין החצר והשליחות. חצר היא גם וגם.


מהלך זה קובע למעשה שגם האמירה שיד מלמדת על חצר אינה קביעה חד משמעית שהיד היא כרשות אלא נותר בה מימד של ידו של האדם!


עניין זה נדון בהרחבה בדברי הגמרא בהמשך במחלוקת האמוראים עולא ור' הושעיא ופרשנות הגמ' שם האם חצר כידה ממש, ובאיזה מובן, האם ידה סמוכה או ידה דבוקה. מחלוקת זו נוגעת לנדון לעיל העוסק בשאלה האם חצר היא כיד שהוא אתר שמור או שהיא חלק מאישיותו.


 


בסוגיה הבאה נראה כיצד האמוראים והגמרא מדייקים את המשמעות של יד לעומת חצר בגירושין.

 

 

בית המדרש