ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שבת שלום

ע"י: הרב שי פירון

הרב שי פירון ממשיך לבחון את שבת ומשמעותה לאור תפילת קבלת השבת


בשבוע שעבר הדגשנו את חלוקת תפילה בערב שבת קודש לשניים. החלק האחד, עוסק בהמלכת ה' ועל פיו מרכז התפילה הוא העמידה לפני ה'. זהו קשר המאופיין במרחק, בעמידה  זקופה, ברצינות, כראוי למבקר בארמונו של מלך.  החלק השני מדגיש את האינטימיות, את הזיקה הפנימית, את 'קשר הנישואין', את הברית, "בואי כלה".


בסיומו של החלק הראשון אנו קוראים בפרק כ"ט שבספר תהילים:


א מִזְמוֹר לְדָוִד, הָבוּ לַיְיָ בְּנֵי אֵלִים, הָבוּ לַיְיָ כָּבוֹד וָעֹז: ב הָבוּ לַיְיָ כְּבוֹד שְׁמוֹ, הִשְׁתַּחֲווּ לַיְיָ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ: ג קוֹל יְיָ עַל הַמָּיִם, אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים, יְיָ עַל מַיִם רַבִּים: ד קוֹל יְיָ בַּכֹּחַ, קוֹל יְיָ בֶּהָדָר: ה קוֹל יְיָ שֹׁבֵר אֲרָזִים, וַיְשַׁבֵּר יְיָ אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן: ו וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל, לְבָנוֹן וְשִׂרְיוֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים: ז קוֹל יְיָ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ: ח קוֹל יְיָ יָחִיל מִדְבָּר, יָחִיל יְיָ מִדְבַּר קָדֵשׁ: ט קוֹל יְיָ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת, וּבְהֵיכָלוֹ, כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד: י יְיָ לַמַּבּוּל יָשָׁב, וַיֵּשֶׁב יְיָ מֶלֶךְ לְעוֹלָם: יא יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:


 


קריאה ראשונית של הפרק מעוררת תחושה של התרוממות והשתאות לנוכח גדלות האל. אולם, סופו של הפרק והקשר בינו לבין גוף הפסוקים אינו מבורר דיו: אחרי הדגשת כוח האל ושליטתו בטבע על מכלל חלקיו, לא ברור מה משמעותו של הפסוק האחרון בפרק. יש כאן שינוי  אוירה ממקצב מהיר וחד, לאמירה שכולה נינוחות, שלווה.


מסתבר שלאמירת המזמור חשיבות גדולה משום שגם לקהילות שלא קבלו את סדר  קבלת השבת כפי שתקנו מקובלי צפת, אומרים את מזמור כ"ט, יחד עם 'לכה דודי' ו'מזמור שיר ליום השבת'.


תחילת הפרק מבקשת מהקורא התמסרות מוחלטת לה'. היא דורשת מאתנו לתת את הכל. את הצד החיצוני (כוח) כמו גם הצד הפנימי שלנו (עז).


כיצד נבוא לפני ה' במעמד זה? "השתחוו   לה' בהדרת קודש" -  על פי סוגיית ברכות (ל' ע"ב) "בחרדת קודש". כלומר, אנו ניצבים לפני ה' ומתוודעים לכוח הגדול של האל. זה מייצר התבטלות, הבנת גדלות האל. כאמור, הפרק מבקש התמסרות מוחלטת, חיצונית ופנימית (כבוד ועוז) ומבטיחה, בתמורה התגלות חיצונית ושלמה של האל (ב'כוח', ב'הדר').


המפרשים, ראו בפרקנו שני ביטויים שונים.


האחד, כפי שבא לידי ביטוי מובהק בדברי  הראב"ע, מבקש להדגיש את שליטתו המוחלטת של ה' בטבע על מכלול כוחותיו. הבנה זו, מבהירה לאדם שאמונה בה' מסוגלת להוביל את האדם לניצחון. ההתמסרות לה', יכולה להוביל לחיים טובים, אל מול כוחות הטבע.


לכן, "ה' יברך את עמו בשלום". על אף הקשיים הגדולים אל מול כוחות הטבע, המאמין בה' יזכה בברכת השלום.


ביאור זה, מדגיש מדוע אנו אומרים מזמור זה בשבת: דווקא יום השביתה ממלאכה, יום שבו אנו פוסקים מעשיה 'טבעית' ומבטאים את אמונתו בבריאת העולם ע"י ה' (שבת בראשית), אנו חוזרים למזמור לדוד. ביאור זה, מחדד את מלכות ה', והשלום- נתפס ככוח אלוהי, המשליט סדר בעולם  ומבטיח את קיומו  של עם ישראל.


הרד"ק, בביאורו השני, מבקש להדגיש שהמזמור עוסק בסוגים שונים של בני אדם. בכוחות השונים. בעולם  יש 'ארזים', 'מים רבים' ועוד.


האל, הוא הכוח המחולל, ומעמיד כל כוח ומכונו. הוא מייצר 'הרמוניה' ותיאום בין הכוחות השונים. המזמור מכתיב את ה' כאב, שבניו, בעלי הכוחות השונים, מוסרים לו את מכלול כוחותיהם. "הבו לה' בני אלים".


 "לא מצא הקב"ה לישראל כלי מחזיק ברכה אלא השלום" (משנת עוקצין). כאן, משמעות השלום היא ההשלמה, ההרמוניה, היכולת לתת לכל הכוחות כולם לחיות יחד.


פרשנות זו, מעמידה את ה' כאבי משפחה המאפשר לכל בניו המביאים עימם כוחות שונים, למקסם את העולם בו הם חיים ולברך אותם בברכת השלום, ההשלמה, השלם.


על פי זה, אמירת המזמור בשבת, נועדה לאפשר לכולנו להתכנס יחד, לשבת. במהלך השבוע, כל אחד מביא לידי ביטוי כוחות שונים, אנרגיות, שאיפות חלומות. בשבת, אנו נכנסים, כולנו יחד, לביה"כ ומצפים לברכת השלם, ברכת השלום.


הנה גם כאן, אנו פוגשים בשתי המגמות: ההמלכה והאינטימיות, הריחוק והקרבה, השלום האלוהי וההשלמה של הכוחות האנושיים, המשלימות זו את זו.


שבת הוא יום של איזונים. החיים, מקצינים כוחות ועמדות, תפיסות של כיבוש ושליטה, שררה. שבת, הוא יום של שחרור, של הרפיה. יום שכולו שבת ומנוחה. מכוחו, מתבארות כל הנטיות והתפיסות בהגדרת הקשר שבין אדם לאלוהיו.

 

 

בית המדרש