ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

גיטה וידה באין כאחד - גיטין דף עז:

ע"י: הרב מומי פאלוך

בסיכום זה דן הרב פאלוך בהבדל בין יד לחצר של אישה לעניין גיטין ובעוד עניינים בסוגיה


מקורות:בבלי עז.-עז:, ירושלמי ח,א, רש"י ד"ה נהי דקניא, תוס' ד"ה בכותב, ידה, מה שקנתה, תורא"ש ד"ה מה שנקתה, רשב"א , אחיעזר, אבן העזר, א,לא, אבני מילואים קלח,א ד"ה ונראה ליישב


גיטה וידה באין כאחד


קצות ר, סק"ה,קוב"ש קידושין קלח,קמ,קהילות יעקב גיטין סי' ח, ב,חידושי ר' שמעון גיטין סי' ה, רמב"ם גירושין ה,א,י' כהן , יחוסי ממון בין בני זוג,  תקנות חז"ל תקנת פירות,  הרב  מ"א עמיאל, מדות לחקר ההלכה, ח"א סבה ומסובב ה


 


פתיחה


משנה:


הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו אפילו הוא עמה במטה אינה מגורשת לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת: (גיטין עז ע"א)


 


גמרא


מנא הני מילי דתנו רבנן (דברים כד) ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מכל מקום ותניא נמי הכי גבי גנב ידו אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין ת"ל (שמות כב) המצא תמצא מכל מקום וצריכא דאי אשמועי' גט משום דבעל כרחה מגרשה אבל גנב דליתיה בעל כורחיה אימא לא ואי אשמועינן גנב משום דקנסיה רחמנא אבל גט אימא לא צריכא חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה א"ר אלעזר בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך וכי כתב לה הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה וכדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא ירשנה וכדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה רבא אמר אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל אלא גיטה וידה באין כאחד הכא נמי גיטה וחצרה באין כאחד אמר ליה רבינא לרב אשי רבא יד דאשה קא קשיא ליה נהי דקני ליה למעשה ידיה ידה גופה מי קני ליה אמר לי' רבא יד העבד קא קשיא לי' למ"ד בשטר על ידי עצמו יד עבד כיד רבו דמיא אלא גטו וידו באין כאחד ה"נ גיטה וחצירה באין כאחד ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתביה לה למחר תקף ליה עלמא אתו לקמיה דרבא אמר להו זילו אמרו ליה ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה דתנן נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה אמר ליה רב עיליש לרבא מה שקנתה אשה קנה בעלה איכסיף לסוף איגלי מילתא דארוסה הואי אמר רבא אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה הדר אמר רבא לא שנא ארוסה ולא שנא נשואה גיטה וחצירה באין כאחד והא אמרה רבא מעיקרא כי אמרה רבא אהאי מעשה אמרה (גיטין דף ע"ז ע"א,ע"ב)


 


להבנתי, סוגיין מהווה המשך לדרשה המופיעה בראשיתה "אין לי אלא ידה , גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ". חרף הזהות והקשר בין יד וחצר מאבחנת הגמרא במהלכה את המושגים והתופעות.


מהלך הגמרא, המברר את מעמדה של יד האשה לעומת החצר, מתברר לאור שאלת יסוד המלווה את הסוגיה - מה שקנתה אשה קנה בעלה. הגמ' פותחת בשאלה כיצד ניתן למסור גט לחצרה הרי מה שקנתה אשה קנה בעלה. במהלך הגמ' מוצעות שתי תשובות: האחת של אמוראי א"י,רבי אלעזר ורבי ינאי, לעומת תשובתו של רבא. נתמקד בעיקר בדברי רבא.


 


מה שקנתה אשה קנה בעלה


בטרם נדון במהלך הגמרא נדון בשאלת הפתיחה המלווה את הדיון כולו: "מה שקנתה אשה וכו'..". מהו מקור המימרא  ומובנה של השאלה?


זכויות הבעל בנכסי אשתו מפורטים בכמה משניות במסכת כתובות (ד,ד; ו,א ב"מ א,ה). מהם עולה שיש לבעל זכות בפירות נכסי מילוג, זכות במעשי ידיה של האשה וכן זכאי במציאתה. תקנות אלו ברובן נוצרו בדור אושא (עיין בדבריו של י' כהן). חרף המגמה הפטרונית בתקנות אלו, הרי שמדובר בתקנות מוגדרות ותחומות. אין בכלל אלו שלילה מוחלטת של יכולת האשה לקנות או לשמור על אוטונומיה טריטוריאלית. לעומ"ז, אמירה זו, "מה שקנתה אשה קנה בעלה", רומזת על כיוון רחב ומקיף השולל כל זכות קניין וקניין אישי של אשה נשואה. היכן נוצר כלל זה ? האם משמעותו כלשונו?


בהמשך הסוגיה מתברר שהמימרא מובאת בשמו של תלמיד רבא, ר' עיליש, שלמד זאת כנראה מרבו. מימרא זו לא מופיעה בש"ס בשם אמורא אחר (קודם), ונראה שרבא גיבש מימרא זו. ואולם, נראה שרבא לא בא להוסיף על תקנות חז"ל, אלא לסכמם. תלמידו של רבא השתמש בעקרון זה במקרה שהאשה היתה צריכה לקנות קרקע ממש בכדי לזכות בגט המונח בו. ר' עיליש טען לרבו שהתיר לה לקנות את החצר בקניין חזקה ומכח זאת לקנות את הגט בקניין חצר, שמהלך זה אינו אפשרי כי מה שקנתה אשה קנה בעלה. אמירה זו לא באה לחדש הלכה השוללת את כל הזכויות של האשה, שכן מצינו שלאשה יכולת קניה בעת נישואיה כפי שמוכח בדברי הגמרא בב"ב המובאת בתוס' שבעל יכול לתת לאשתו מתנה, אלא לטעון באופן כללי כאמירת סיכום למקורות התנאים, שאשה לא יכולה לזכות בנכסים בעת היותה נשואה.


כך או כך נראה שיש להבין את שאלת הגמרא כמכוונת להתכנות מסירת הגט לחצר לאור הכלל משאק"ב (מה שקנתה אשה קנה בעלה). כאמור לעיל בדברי המדרש, ידה היא רשותה ומכך נגזרה האפשרות לגרש בחצר שגם היא רשותה. הבעיה אותה מעלה הגמרא היא שחצרה של האשה אינה שלה מאחר והבעל אוכל פירות וממילא לא ניתן לראותה כרשותה. אכילת הפירות הם סימן להעדר רשותה של האשה. דגש זה על הבעייתיות של העדר רשות, עולה גם מדברי תלמידי תלמידי רבא המקשים על דבריו ממקרה של יד וגופה של האשה. הרי גופה לא קנוי לו אף שמעשי ידיה קנויים וממילא, כך טוענים תלמידי התלמדים, יש לה יד.


 ניתן להסביר את שאלת הגמרא באופן אחר אך הוא דורש כמה הנחות יסוד שאינן עולות בקנה אחד עם המדרש ועם דיני הגרושין הכלליים. ניתן להבין שהבעייתיות שהכלל משקא"ב יוצר הוא, שהאשה לא תוכל לקנות את הגט (ולא את הקרקע/רשות). הנחת היסוד היא שבכל שטר גירושין או שחרור יש לקנות את השטר/ הגט. מאחר ובמקרה של גירושין הבעל זוכה בכל מה שהיא זוכה בו, כמו למשל במציאה, הרי שלא תוכל להתגרש. פרשנות זו סותרת את רוח המדרש הדורש את קיומה של רשות האשה, וכן אינו עולה בקנה אחד עם רוח הגרושין מהם עולה דרישה של מסירת גט ולא מעשה של קניין מסחרי. הקצות שיובא לקמן דוגל באופן חריף בעמדה זו שלא נדרשת כל זכייה של האשה בגרושין.


 


ידה לעומת חצרה     


שתי תשובות בגמרא עונות לבעיית  הכלל שמשקא"ב והיתכנות רשות של אשה. תשובה אחת מדברי ר' אלעזר היא שהבעל מסתלק מאכילת פירות קודם הנישואין, וכך ניתן לראותה כבעלת הרשות בנכס. תרוצו של רבא הוא שגיטה וחצרה באין כאחד. לקמן נעסוק במובנה של תשובה זו. רבא במהלך תשובתו נקט בטכניקה מעניינת של ויכוח. הוא מתח את שאלת הגמרא אד-אבסורדום ומכח זאת חידש את החידוש שגם גיטה וחצרה באין כאחד. ואלו דבריו: "אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל? אלא גיטה וידה באין כאחד ה"נ..". כלומר עפ"י הכלל של משקאק"ב ניתן לשלול גם את האפשרות של מסירת גט לידה של אשה שהרי גם ידה קנויה לו למס' עניינים כמו מציאה ומעשי ידים, וממילא יתקבל שאין לה יד בכדי לקבל הגט. מסקנה זו אינה אפשרית שכן היא נוגדת את לשון הכתוב המפורש. תשובת רבא היא שהיתכנות הגירושין במסירה לידה הסובלת גם היא מן הכלל הנ"ל תיפתר באמצעות הרעיון של גיטה וידה באין כאחד החל גם בחצר.


תלמידי התלמידים של רבא מתקוממים כנגד אמירתו של רבא שידה של אשה קנוי, הרי גופה לא קנוי אלא רק מעשי ידיה?


מסקנתם היא שיש להבחין בין היחס לידה של האשה לעומת חצרה . בידה אין צורך בפתרון של גיטה וידה באין כאחד משום שגופה מעולם לא היה קנוי לבעל,  לעומ"ז בחצרה יש צורך בפתרון של גיטה וחצרה באין כאחד משום שאין החצר ברשותה דמה שקנתה אישה קנה בעלה.


מהלך זה מהווה פתח לתפנית רחבה יותר בדיני הגירושין התנאיים. במדרש וכן במשנה נוצרה זהות בין יד אשה וחצרה על בסיס ההמשגה של רשות. היד והחצר נתפסים כאתרים שיש לאשה רשות בה והיא שולטת בהם. באתרים אלו שהם רשותה יש לגרשה בהיותם רשות נפרדת מן הבעל. עתה באים אמוראים אלו וטוענים שיש להבחין בין יד וחצר. ידה של אשה היא רשותה תמיד ואילו חצרה לא. האם הבחנה זו משנה גם את משמעות הגירושין? מדברי הראשונים והאחרונים נראה שלהבחנה זו השלכות על אופי הגירושין הנמסרים לידה לעומת חצרה.


 


תוס, רשב"א, קצות, אחיעזר - מדרגות של אוטונומיה


תוס' שואלים על דברי הגמרא שהבחינה בין יד וחצר. הרי ניתן להשוות את תקנת פירות בחצר לתקנת מעשי ידיה וממילא ניתן לזהות יד וחצר. וכשם שבחצר הבעל אוכל פירות ואין לאישה רשות בה, כך גם ביחס למעשי ידיה. המסקנה היא שתקנת מעשי ידיה מפקיעים את רשותה על ידה.


לשאלה זו מספר תשובות. בטרם נציב את את התשובות השונות יש להסביר את הנחת היסוד של תוספות. מדבריו עולה שהרשות לאכול פירות מהווה אמצעי וסימן לבעלות על הגוף. בנכסי מילוג המצב הוא שהקרקע שייכת לאישה והבעל אוכל פירות ובכ"ז מעמד זה מקנה לבעל מעמד של בעלות בחצר. מהלכו של תוס' הוא שיש להחיל עקרון זה גם ביחסי מעשי ידים ובעלות על היד/גוף. זיהוי זה של אכילת פירות כסימן לבעלות (או  כיצירת בעלות), מלמד שהבעלות הנדרשת בגיטין אליה יש למסור את הגט היא בעלות קיומית  - תחושת בעלות. בעלות זו שונה מן הבעלות הרישמית (רישום בטאבו). במצב שבו לאשה בעלות רישמית בקרקע, והבעל אוכל פירות, הבעל נתפס כבעלים על החצר. מדברי התוספות ד"ה מה שקנתה, עולה שעמדה זו היא עמדתו של ר"י בלבד. ר"ת חולק על עמדה זו ולדעתו המבחן הקובע לבעלות אינו הבעלות הקיומית, אלא הבעלות הרשמית הנבחנת בזכות המכירה ולא באכילת פירות.


בדברי הראשונים והאחרונים העונים לשאלת תוס', עולה מדרג ביחס לקיומה של יד באשה. ניתן לתרגם דיון זה לשאלה האם יש לאשה רשות בעת נישואיה, או במילים אחרות האם יש לה יכולת שליטה כלשהי והאם יש לה עצמאות רצונית - זהות אישית.


  1. רצון גנוז - תשובת התוס' היא שתקנת מעשי ידיים נתון לרצונה של האשה. אישה יכולה לומר בכל רגע נתון איני ניזונית ואיני עושה, משא"כ בתקנת פירות שהוא בעל כרחה. העובדה שישנו רצון בסיסי המתבטא בזכות סרוב שתמנע את השיעבוד למעשי ידים, מלמדת שהזכות למעשי ידים אינה שוללת לגמרי את ידה של האשה, אלא מותיר לה פתח של יד. לאשה בכל נישואיה יש רצון גנוז ואוטונומיה רדומה. מאחר ויד זו קיימת אף שהיא בהעלם והאשה לא משתמשת ברצון זה ומשתעבדת למעשי ידיה בכל חייה, די בכל לצורך מסירת הגט.

  2. רצון בפועל בתום הנישואין - לדעת הרשב"א אין להסתפק ברצון עלום וגנוז זה. על מנת ליצור יד לאשה יש צורך לבטא רצון זה בפועל. מחדש הרשב"א שבעת נתינת הגט  מתעורר רצונה של האשה  ונחשב הדבר כאילו אמרה איני ניזונית ואיני עושה.

  3. אחיעזר - שעבוד יומיומי. לדעת האחיעזר יש להבין את המימרא של ר' עיליש באופן הבא. לאשה יש יד ואוטונומיה אלא שחז"ל תיקנו שכל מה שהיא קונה עובר באופן מיידי לבעל. ניתן לדמות זאת למדרגות נעות. כל מעשי ידים מתקבל בידה (מדרגה א') ואז עובר מידית לבעלה (מדרגה ב'). יש לזכור שאשה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ובכך ייפסק המעבר לרשות בעל. כאשר נמסר גט לאשה נעצר המעבר המיידי והאוטומטי לרשות הבעל והיא מגורשת.


 


סיכום ביניים


אם נשווה את המקורות נקבל שלדעת התוס' די ברצון רדום וגנוז, לדעת הרשב"א יש צורך בביטוי של רצון, ואכן רצונה של האשה מתעורר בסופם של הנישואיןעם מסירת הגט. לדעת האחיעזר הרי שניתן לראות במצב זה ויתור יומיומי על החרות והאוטונומיה - שעבוד בבחירה יומיומית. האחיעזר תלה רעיון זה בדברי התוס' בתרוצם השני - "מעש"י מעלמא קא אתו" .


  1. אוטונומיה - לדעת הרשב"א אין לראות בתקנת מעשי ידים חזות הכל וסימן לבעלות על היד, שכן ישנן יכולות נוספות המסמנות בעלות. עפ"י הגמרא בנדרים וכן בקידושין עולה שאשה יכולה לקבל מתנה מידי אביה, המתנה אותה בהעדר זכות לבעל. מתנה זו חלה ומכאן אנו למדים שיש לאשה במהלך הנישואין יד ורשות. מסתבר ששעבוד מעשי הידים המעלים את יכול היצירה אינו גודע את פתיל החרות שכן עצם היכולת לזכות במתנה מלמד על תכונות אופי אחרות הקיימות גם במצב זה. זהות אישית היוצרת יד ורשות נשמרת חרף שיעבוד כח היצירה.

  2. קצות - האבני מילואים (קלח) קובע באופן מפתיע עקרון אחר ושונה מכל האמור בדברי התוס':" יד אינה קונה בתורת רשות אלא מי היד שלו הוא קונה וידה מקרי אע"פ שיש לבעל פירות לאו כקנין הגוף דמי". לדעתו יש להבחין בין תחום הקנייני ממוני ובין התחום הגופני ושאלת השייכות והזהות האישית. נכון הוא שזכות אכילת פירות הופכת את הזכאי לבעלים, ואולם בגיטין אין כלל צורך ברשות בכדי להתגרש. כל מי שהיד שלה ברמה הפשוטה והאישית יכולה להתגרש אם יגיע הגט לידה. תשובה זו מנתקת ניתוק מוחלט בין יד וחצר ובין "רשותה" של יד לרשותה של חצר. בכך נסדקה הזהות שנוצרה במדרש בין יד וחצר. ידה של אשה נחשב שלה לא מכח בעלות ממונית או שליטה, אלא מעצם העובדה הביולוגית והשייכות הנפשית. שייכות זו היא התנאי הנדרש בגרושין. (ועיין בדברי הקוב"ש סי' קמ)


 


יד לעומת חצר - משמעות


בסוף דברינו הצבענו על העובדה שדברי הקצות יצרו הבחנה משמעותית בין יד וחצר וקבעו שמעמד היד שונה מזה של החצר והתנאים לרשות או בעלות ביד שונים  מחצר. נשליך רעיון זה למעשה הגירושין. לאור דבריו עולה שמעשה הגירושין במסירה לידה שונה מזה שבמסירה לחצר. מסירה ליד היא מסירה לאשה עצמה. זו מסירה למי שהיד שלה באופו האישי והקיומי. תאור זה מתאים עד מאוד לתאור הגירושין כפי שמופיע במקורו בתורה: "ונתן בידה". פשטם של פסוקים בא להורות על מסירה לאשה ממש כאישיות חיה, ואת הארוע כארוע נפשי ריגשי. מסירה לחצר לעומ"ז, היא מסירה לרשותה הנפרדת של האשה, רשות נפרדת היוצרת מעשה גירושין רימשי מישפטי המשלב מימדים של בעלות שליטה ורשות.


הד למורכבות ביחס לחצר לעומת יד מצוי בסוגיה לקמן המציגה מחלוקת אמוראים באשר למעמד החצר האם ידה או שליחות. עפ"י העמדה שחצר היא כיד ניתן לראות מהלך שלם ומקיף המבחין את היד מהחצר ובכך מנתק את הזהות שנוצרה בעקבות המדרש והמשנה. עמדה זו מופיע גם בדברי הנתיבות סי ר' המראה שבכל חצר יש מימד של יד. משמעות ההבדל בין חצר כיד לעומת חצר כשליחות הורחבה בשיעור הקודם,  ונוגעת לתנועה הפוכה מזו האמורה במדרש ובמשנה המזהה את היד עם הרשות. עפ"י התפיסה שחצר היא כיד מתקבל שנכסיו של האדם הם התפשטות וביטוי לאישיותו. יש בחצר ובמקומו הפיסי בעולם שיקוף לאישיותו של האדם. היכולת של האדם לקנות בחצר צומחות ומוקרנות מיכולותיו האישיות. ויש להאריך.


 אם נעמיד את עמדות הקצה זו מול זו נקבל מחד את דברי המשנה והמדרש הרואים ביד מימד של רשות . מנגד נקבל את עמדת הקצות וכן את אחת מפרשנויות הגמרא בהמשך המזהה את החצר עם היד. עפ"י גישות הגירושין נותרים מעשי אישי שבין איש ואישה. ויותר מכך גם ההתר לגרש בחצרה של האשה נובע מתפיסת החצר כיד.גיטה וידה באין כאחד


 


מה מובנו של זה?


משפט זה מבוסס על היגיון מעגלי. האשה צריכה יד בכדי לקבל את גיטה. הגט יוצר את ידה המאפשר לה לקבל את גיטה. לדעת הרב מיכאל אברהם הפרדוכס/הבעייתיות נובעים מן הרצון להסביר תהליך ושינוי באמצעים לוגים של הגדרה המתאימים למצבים. לא ניתן לעולם לקבוע מתי השתנה דבר. כל שניתן לעשות הוא לקבוע את נקודות ההתחלה והסוף ולבחון את השינוי.


אוסיף ואומר שמהלך זה מתאים לכל מהלך מכונן שבו האורות והכלים צומחים יחד ונבראים. כל מימד מכונן את האחר ויחד נוצרים שניהם. בגרותו של ילד והאחריות המוטלת עליו צומחים יחד. בגרות היא תנאי לאחריות, ומאידך האחריות מבגרת.(עיין עוד בדברי הרב עמיאל)


 


תפיסת הגירושין של הקצות


הקצות מעלה שאלה מעניינת הבוחנת את הגבולות של הכלל גיטו וידו באין כאחד. האם ניתן להקנות בקניין שטר בית לאדם כאשר שטר ההקנאה נמצא בבית עצמו? על מנת לזכות בשטר עליו להיות בעל הבית ולקנות את השטר בקנין חצר. שטר זה יקנה לו את הבית בקנין שטר?!


הקצות עונה שעקרון זה של גיטה וחצרה באין כאחד נאמר רק במקרה של גיטין מאחר ובתחום זה: " לא בעי זכיה שיזכה דרך זכיה .. ובעי רק ונתן בידה" . במקרה רגיל של קנייני חו"מ נדרש שהקונה יזכה בשטר ממש. לשם כך עליו להיות בעל יכולת קניה ובמקרה דנן עליו להיות בעלי המקום בו מונח השטר. לעומת זאת במקרה של גירושין אין צורך שהאשה תקנה את השטר וממילא אין חובה שתהיה לה בעלות באותה חצר! כל מה שנדרש הוא שהבעל ימסור לה. בכדי ליצור אפשרות של מסירה לה או בלשונו של הרמב"ם (פ"ה,א)"יגיע הגט לידה", די בקיומה של אשה ללא צורך בתשתית קניינית. אנסח זאת בשפתי. בגירושין ישנו מהלך חד צדדי של נתינה ובקניינים יש מהלך דו-צדדי של קניה וזכיה. בגרושין נדרש מהאשה לנכוח אך באופן פסיווי, ובקניין שני הצדדים פעילים. על מנת ליצור גירושין די שתהיה אשה שהמסירה תהיה לה. הקסם של גיטה וידה יכול לעורר וליצור את עצם קיומה של האשה ככתובת וכמקום של קבלת גט. אין הוא יכול לעורר אצל האשה את הזכויות הקנייניות במקום ואת עצם היותה בעלים של מקום בכדי לקנות את הגט.


 


הגרושין עפ"י שיטת הקצות


ניתן לחבר את דברי האבני מילואים לעיל שטען שבגירושין אין צורך ברשות של האשה על ידה ואת דבריו כאן ביחס לחצר שדי בהיותה של האשה ללא צורך שלה לקנות את הגט ולהוות תשתית קניינית. מעשה הגירושין של הקצות מצטייר כמעשה אנושי שבין גבר ואשה ובו האיש מוסר לאשה ממש ומנתק את היחסים ביניהם. המהלך של ר"ע שבא לידי ביטוי במדרש ובמשנה הדורש גירושין לרשות שאינה של הבעל, הופך את הארוע לארוע משפטי ממוני ואת ידה לרשות.


                          


הלכה האם רבא מסכים על תלמידיו


הפוסקים מתעלמים מן ההבחנה בין יד וחצר. הקצות טוען שרבא חולק על תלמידיו ולדעתו קניין פירות כקניין גוף וממילא נראה שגם גופה שלו, ולכן צריך גן במקרה של מסירה ליד את הרעיון של גיטה וידה באין כאחד.


מפשט הסוגיה משמע שהאמוראים חידדו את דבריו של רבא. יש לבחון בנפ"מ מעשיות האם ישנו הבדל בין גירושין בהם ישנו שימוש בכלל זה ובין גירושין בהם לא מתקיים שימוש כזה.


 


 


 

 

 

בית המדרש