ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בית הספר - מקהילת חסד לקהילת צדק

ע"י: הרב שי פירון

מערכת החינוך הישראלית כמעט ולא מפגישה בין בעלי לקויות לבין תלמידים ´רגילים´. מדוע? אולי כי יש חשש שיפגעו באחוזי הזכאות? אולי בשל העובדה שפעולת ההכלה דורשת מאמץ?


זו היתה חוויה בלתי נשכחת. הגענו, כל המשפחה למוזיאון הילדים בחולון, לקראת מסע בעקבות עולמו של העיוור, "דיאלוג בחשיכה". בחושך מוחלט, פנתה אלינו המדריכה, כבידת הראיה, והבהירה שמרגע זה, עלינו להיות קשובים להנחיותיה. מעולם לא חשתי בחוסר אונים, בהעדר שליטה, כמו באותם דקות ארוכות בהן הובלתי על ידיה במסדרונות חשוכים כשמסביבי רעש והמולה: מים שוצפים, מכוניות נוסעות, ועוד. פתאום, העיוור היה הרואה ואני הפכתי לעיוור.יותר מכל, זכורה לי השיחה, לאחר הסיור. המדריכה, אם לשלשה ילדים, כבידת ראיה, ספרה לנו על ההתמודדות, על האתגרים והקשיים, ובעיקר - על חיוניותה של ההקשבה. עד כמה הקשבה חשובה לאנשים עיוורים. נדהמתי.  חשתי כעיוור - חרש.


בשנת 2007 חיים בישראל 26,500  בני אדם המוגדרים כעיוורים או לקויי ראייה. 5% אחוזים מתוכם הם ילדים. ע"פ נתוני הלמ"ס


כ - 70% מהם  מובטלים.מערכת החינוך הישראלית כמעט ולא מפגישה בין בעלי לקויות לבין תלמידים 'רגילים'. אומנם, בגן ובכיתות היסוד אנו פוגשים במפגשים כאלה ואחרים. אולם, ככל שהשנים חולפות, ובני המחזור מתקרבים אל קו הגמר, מאבדים תלמידי החינוך המיוחד את מקומם בתוך המסגרת. מדוע? אולי כי יש חשש שיפגעו באחוזי הזכאות? אולי בשל העובדה שפעולת ההכלה דורשת מאמץ? אולי ההערכות הלוגיסטית, ההנגשה?!מערכות החינוך בישראל אינן מערכות משלבות. החינוך המיוחד הוא רק משל, אבל הוא עיקר דיוננו. אני מבקש להציג עמדה שונה, המבקשת להסביר מדוע חוק השילוב לא זוכה להצלחה ראויה.  כדי להעמיד את התפיסה על בוריה, ראשית, אני מבקש לבחון כיצד התייחסו בעולמה של  ההלכה אל העיוור?


היחס אל העיוור צריך להבחן בשני מעגלים: ראשית, עלינו לבחון את יחסה הכולל של החברה אל העיוור. שאלת יחסה של החברה מכילה בתוכה מטען רב. מחד, יש בכוחה  להאיר   את היחס העקרוני של ההלכה והמחשבה היהודית לבעלי מוגבלויות.   


שנית, עלינו לבחון את מעמדו המשפטי, את המעמד האישי של העיוור אף על פי  שלא ניתן להפריד, באופן מוחלט, בין שני התחומים. ברור, שהעמדה ההלכתית הבסיסית שואבת את כוחה מרוח ההלכה. גם אם אמירותיהם של חכמים מהווים תיאור עובדתי או סוציולוגי-חברתי, אין ספק שיש בהם כדי להשליך על העמדה ההלכתית.


עמדת מוצא רעיונית מובאת בדברי חכמים במסכת נדרים שבתלמוד הבבלי: "ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים... וסומא - דכתיב: "במחשכים הושיבני כמתי עולם[i]". הגדרתו של הסומא כמת עלולה להתפרש בכמה אופנים שונים: ראשית, יתכן וחז"ל בקשו לתאר את חומרת הלקות. יתכן, ורצו לעורר את רחמם של האחרים. אולם הסברים אלה מחייבים אותנו להצביע , מה מייחד את הלוקים בבעיות הללו, הנחשבים כמתים, על פני לקויות רבות? מה היתה הסיבה שהובילה את חז"ל לקבוע שהללו חשובים כמת?!


נראה, שההדרה מן החברה היא מה שמשותף לעני, למצורע ולחרש. ארבעתם הוצאו מהמעגל החברתי, נתוני האבטלה העכשוויים - יוכיחו. לפיכך, הם חשובים כמתים. פרשנות חברתית זו מאפשרת להבין באור אחר את דברי בעלי התוספות: "ונפקא מיניה למבעי עלייהו רחמי" (פי' - לכן, צריך להתפלל עליהם).


אומנם, פשוטם של דברים מורה שמידת החסד והרחמים היא המניע המרכזי. אולם, עדיין עולה השאלה, במה זכו אלה שיתפללו עליהם יותר מאשר אחרים?! זאת ועוד, האם המתפלל סבור שתפילתו תפקח את עיני העיוור ותחזירו אל חברת הרואים?! האם מטרתה של התפילה להביא לנס גלוי שאינו כדרך הטבע?!


התפילה על העיוור מקרבת את העיוור אלי ומחזירה אותו, בעקיפין, אל לבה של החברה. התביעה להתפלל לשלומו של העיוור מבהירה שהפער בין הגדרתו של העיוור כ'מת' להגדרתו כ'חי' תלויה בתפילה, היינו בפעילות שלנו, להשיבם אל לב הקונצנזוס.


ההבנה בדבר מקומו של העיוור בחברה התחדדה לנוכח מחלוקת הלכתית בין שני פוסקים, בני דורנו. האחד, הרב משה פיינשטיין, גדול הפוסקים בארה"ב, שהיה פעיל גם בענייני חינוך וציבור. הרב נפטר ב - תשמ"ו, 1986. השני, הרב מרדכי יעקב ברייש, רב הקהילה החרדית בציריך. הרב נפטר בתשל"ז, 1977.


שני הפוסקים עסקו בשאלת הכנסת כלב נחיה לבית הכנסת. הרב ברייש אוסר הכנסת כלב נחיה, גם במחיר ניתוקו של העיוור מתפילה בבית הכנסת. הוא מבקש לעגן איסר זה בדרשת הכתוב: " וסימן לדבר לא תביא, מחיר כלב בית ד', כי תועבה הוא". ואם מדובר במקרים מיוחדים בהם רוצה העיוור להגיע לבית הכנסת,  " והעיקר אצלי שעל כל  פנים לעתים מיוחדים, מסתמא (=מן הסתם) ימצא למישהו להוליכו לבית הכנסת, ולא להתיר מפאת זה להכניס כלב".


נימוקיו של הרב הם שניים: האחד, נוגע להלכות כבוד בית הכנסת. האם מכובדת הימצאותו של כלב בבית האל? הנימוק השני, הוא נימוק חברתי, שנועד לגדור פרצות בדור:  "ועוד וזה העיקר אצלי, במקומות הללו שההפקרות כל כך מצוי' ויהדות כל כך נתרופפה, ורבים הם האנשים השחצנים ההולכין עם כלביהן בראש כל חוצות, והעיקר שאין זה רגש יהדות האמיתית להוליך עמו כלבים, רק האנשים השחצנים עושין כן. אם כן ...כשיראה שם כלב ודאי יש מראית העין שיכולין לחשוב זה הכלב של הראש הקהל וכיוצא בזה שמלווה אותו לדרכו לבית הכנסת...בעוונותינו הרבים  שהיהדות כל כך נתרופפה ובפרט במקומות הללו, אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לביהכ"נ, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול - שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לביהכנ"ס מותר".


האם הקול העולה מתוך התשובה מעניק לעיוור זכויות אנושיות שוות ערך. צרכיו של העיוור נדחים. אנו דנים בהשלכות החברתיות תוך ניתוח חד ובהיר. אבל העיוור - כאדם - אינו חלק מהדיון.


הרב פיינשטיין מציע מבט אחר לחלוטין, וכה דבריו: " ואין לנו שעת הדחק גדול מזה (פי' - להתיר לעיוור להכנס לבית הכנסת עם החמור. ש"פ), שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפלה בצבור וקריאת התורה וקריאת המגילה בצבור" עמדה זו של הרב פיינשטיין מרתקת. הוא מבקש להגדיר את התפילה בבית הכנסת "כשעת הדחק". על אף שמבחינה הלכתית טהורה, אין להתיר איסור דאורייתא לצורך תפילתו האישית של העיוור במנין, שהרי מעמדה ההלכתי של התפילה או קריאת המגילה לא עומד במבחן האיסור להכריעו לכיוון  המותר. זאת ועוד. מדוע הרב מתעלם מהיכולת של העיוור להסתייע בעזרתם של אחרים  כדי להגיע לבית הכנסת. מה רע אילו הקהילה תיקח על עצמה את הבאתו של העיוור לבית הכנסת?!  הרב ידאג לתורנות מסודרת. כל שבת, חבר אחר בקהילה יאסוף את העיוור מביתו ויוביל אותו לבית הכנסת. אני מבקש להדגיש שההבחנה בין שתי הגישות היא שהרב ברייש דן בעיוור והר  פיינשטיין דן באדם. לפיכך מעלה הרב פיינשטיין נימוק אנושי - חברתי מובהק:  "וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד כגון בימים נוראים שרבים". הזהו טיעון הלכתי? לא. זהו טיעון אנושי מקדמי, טיעון שמהווה תנאי לקיומה של תורה. אף על פי כן, מבקש הרב פיינשטיין לעגן את ראיותיו בטיעונים הלכתיים, שלא ברור שהם עומדים במבחן הלכתי. הנה, מימד אנושי מובהק המהווה בסיס להתייחסות אל העיוור. בעל האגרות משה לא מעלה על דעתו שהעיוור לא יגיע לבד לבית הכנסת. כיוון שהחרות האישית, יכולת הבחירה וקבלת ההחלטה היא הבסיס להגדרת הזהות האנושית המתחדשת, לא יעלה על הדעת שהעיוור יגיע שלא בבחירתו האישית המוחלטת.


כאן, אני מבקש לחזור אל נקודת המוצא: מדוע לא מוצאים תלמידי החינוך המיוחד  את מקומם במערכת החינוך? אולי בשל העובדה שאנו חושבים על הילדים הללו כ'פרוייקטים', כמי שאמורים למלא את 'שעות החסד', להיטיב את לבנו ולהפוך אותנו לרחמנים.


ככאלה, ברור שהם לא חלק מהבית. יוצאים אליהם, להתנדבות, לטיפול, למשחק. אבל - חסד, במהותו הוא מה שמצוי מחוץ לי.


תפיסה של צדק ושוויון המעניקה לבני החינוך המיוחד מעמד אישי מובהק, ערך, מקום לגיטימי בתוך החברה, צריכה להפוך להיות אבן היסוד של תפיסתנו החינוכית.  ר' משה פיינשטיין פסק את פסקו כיוון שבראש ובראשונה הוא ראה בעיוור אדם.


הימצאותם של תלמידי חינוך מיוחד במערכת החינוך הרגילה אינה סיבה להוקרה ולכבוד. היא בסך הכל עדות לכך שבמסגרת זו, יש מי שמבין מהו שוויון. צמצומם של אינפלציית מעשי  החסד והגברת נוכחות הצדק בעולמנו, יסייעו להגדרתה של מידת החסד. למערכת החינוך תפקיד ראשוני.
פורסם באתר קולך




[i] תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ס"ד עמוד ב'

 

 

בית המדרש