ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לנצח את הזמן: בין זכרון ושכחה (שבת זכור ופורים)

ע"י: עקיבא ביגמן

הרב עקיבא ביגמן דן במושגי השיכחה והזיכרון בחג הפורים


אחת מהתופעות המאפיינות חולי-נפש הלוקים בפוסט-טראומה, היא חוסר היכולת להשתחרר מהתחושות והחוויות שעברו עליהם בזמן החוויה הטראומטית. אף שמקומה של חוויה זו בעבר הרחוק, בעבור האדם הפוסט-טרואומטי היא איננה בעבר כלל - היא חוויה עכשווית לכל דבר, ונפשו וגופו מגיבים כבשעת מעשה ממש כאשר משחזר הוא את התנהגותו ותגובותיו בזמן האירוע, הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית.


סיבת הדבר נעוצה בכך שחוויה זו הצליחה לערער ולפגוע באחד ממנגנוני ההגנה החשובים ביותר של הנפש - היכולת לשכוח. מנגנון זה הוא המאפשר לו לאדם להשתחרר מחוויותיו הקודמות, להניח אותן בעבר, ולהמשיך לצעוד הלאה בחייו - תוך שהוא מניח מקום בנפשו לחוויות חדשות ומגוונות ולהתחדשות כללית של הנפש.


אולם, כאשר מנגנון זה משתלט על הנפש עשויות להתעורר בעיות רבות נוספות - אדם שאינו מסוגל להשאיר בנפשו רושם כלשהו מחוויותיו בעבר, עשוי להתנהל באופן מנותק מהמציאות ומחייו. הזיכרון הוא הבסיס ללמידה ולתיקון, הוא הבסיס למודעות עצמית והיסוד הבסיסי לזהות היחיד.


נמצא ששתי תכונות אלו - הזיכרון והשכחה - הן המאפשרות לו לאדם לנהל אורח חיים תקין ובריא, ומהוות הבסיס למבנה אשיותי יציב וראוי.


במובן עמוק יותר, הזיכרון והשכחה הם הבסיס לעצם היכולת להחזיק בתפיסת זמן: לולא השכחה היו כל חוויותינו חוויות הווה, ללא עבר כלל; וללא הזכרון לא היו חוויותינו קיימות, וממילא לא היתה משמעות לזמן.


רק איזון עדין בין שכחה מחד וזיכרון מאידך, מאפשר תפיסה נכונה של מושג הזמן. אירוע כלשהו הופך בתודעת האדם ל'עבר' רק בתנאי שהאדם עדיין זוכר את האירוע, אך הספיק לשכוח את החוויה העוצמתית שהיתה חלק בלתי נפרד ממנו. כך מסוגל האדם להתייחס לאירוע זה בקור רוח ובדעה צלולה ולשלבו כחלק מזהותו העכשווית.


מכאן נלמד דבר נוסף - הדרך להתגבר על מגבלות הזמן, ולהצליח להתרומם לחוויה שהיא מעל הזמן ומעבר להסטוריה עוברת דרך ביטול כלשהו של אחד משני מנגנונים אלו. אדם שיצליח לבטל -  ולו לרגע - את 'שריר' השכחה שלו, יזכה למנה הגונה של חווית עבר בהווה ממש. שכן תודעתו תחווה בלי הרף את כל חוויותיו מלידתו ועד הנה באותה עוצמה כאילו הן עדיין מתרחשות;


ובאותו אופן, אדם שיצליח לבטל את מנגנון הזכרון, יזכה לתחושה של 'חוסר-זמן' - כאילו אין עבר בעולם כלל: לפניו רק ההווה הנוכחי הרגעי, מה שחלף - חלף ללא השארת רושם בנפש כלל. ללא חוויות מצטברות, ללא לקחים וזכרונות יחיה האדם במרחב בו לזמן אין משמעות, בתודעה א-הסטורית מוחלטת.


דומה כי הצמד שבת-זכור -  פורים מאפשר לאדם חוויה על זמנית באותו האופן בדיוק.


צו התורה 'זכור את אשר עשה לך עמלק' מצווה על האדם לדלות ממעמקי ההסטוריה היהודית אירוע מוגדר, ולהחזירו הישר אל ההווה שלפנינו היום. עמים קמו ונפלו, תרבויות שלמות קרסו ונעלמו בתהומות הנשייה (או בספריות השוד של עמי אירופה), אך זכרונם של שני עמים לא ימוש לעולם - העם היהודי, שכן מובטח לנו שלא ניכחד; ועמלק, שעליו נצטווינו 'לא תשכח'. אותו 'קרב זינוב' במדבר הנידח לפני שלשת אלפים שנה זוכה לתחייה מחודשת - לו נמצא לפנינו היום צאצא דצאצא של אותם עמלקים ארורים, נדון בו כאילו הוא עצמו בגופו זינב בנו אנו כיום הזה. חוויית הפוסט-טראומה של עמלק רודפת אותנו שנה בשנה. בעניין זה עם ישראל חי בעבר ממש.


באופן דומה המנהג (התמוה) לשתות לשכרה 'עד דלא ידע' מביא לאותה התוצאה - בעבור השיכור אין משמעות כלל למושג הזמן: המשקה מתערב בדמו ובנפשו ומביא לניטרול מסויים של חלק ממנגנוני הנפש וההכרה. הזכרון, שתפקידו בולט בעיצוב התודעה ההסטורית, נמחק כמו לא היה, עד שאין לו לשתיין אלא מה שעיניו רואות (במעורפל) - את הכאן והעכשיו. מי שמקיים את המצווה כראוי זוכה לחוויה של שחרור והתרוממות, למקום בו הזמן אינו חשוב, ובו להסטוריה אין משמעות כלל - לא לקבלת ההחלטות, לא לנורמות ההנתנהגות ולא לחוויה האישית. זו חוויה שהיא א-הסטורית, בהיותה סותרת ביסודה את הרצון והצורך להתחשב בעבר.


ימי הפורים, לפי דרכנו, הם ימים של זכרון ושכחה הבאים כאחד, ומאפשרים טעימה מחוויה שהיא על-זמנית וא-זמנית המאפשרת בנייה של התייחסות מחודשת לחיים ולקיומנו תחת משטר הזמן.

 

 

בית המדרש