ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האיש מקדש בו ובשלוחו - מקורות

ע"י: הרב מומי פאלוך

הרב משה פאלוך מסכם את סוגיית שליחות מנלן שבתחילת פרק שני במסכת קידושין


מכילתא פרשת בא פ"ג,פ"ה, משנה ברכות ה,ד,תוספתא תענית ד,ב, ירושלמי קידושין רפ"ב, בבלי מא.-מא:, תורא"ש ד"ה בע"כ, שיטה לא נודע ד"ה ישנן חול, מחשבה, עצמו"י ד"ה מחשבה, אבני נזר קידושין תלז( גירושין בע"כ)


 


מעמד השליח:שערי יושר ז,ז (קונטרס השליחות פ"י), חידושי ר' חיים מטלז עמ' קסא, אור שמח גירושין ב,טו, שו"ת עונג יו"ט קיג, אלבק זרעים עמ' 333, ש' אטינגר פרקי שליחות עמ' 15-40


 


הקדמה


המשנה קובעת שניתן לקדש אשה ע"י שליח. רפרוף קל במשנת התנאים מלמד אותנו שמוסד השליחות ידוע ומקובל. במסכת תרומה (ד,ד) ובפסחים (ט,ט) מוצאים אנו שניתן להשתמש בשליח בכדי לקיים את המצוה או החובה הרלוונטית שחיטת פסח או הרמת תרומה. לעומת זאת במקומות אחרים בספרות התנאים מוציאם אנו הסתייגות משמוש בשליח לבצוע מצוה או חובה למשל מקרא ביכורים (ביכורים א,אה), סמיכה (מנחות ט,ח) , הפרת נדרי בת  (ספרי זוטא 326 ) ועוד תחומים נוספים כגון שבועת העדות השבת גזל (עיין במקורותיו של אלבק). גם רשימה מסתייגת זו מלמדת אותנו שמוסד השליחות היה ידוע ומקובל והיה צורך לקבוע את גבולותיו.


סוגיין עוסקת במקורות למוסד השליחות. או במילים אחרות "שלוחו של אדם כמותו מנלן?".


 


מבנה הסוגיה


הסוגיה בנויה משלושה חלקים מרכזיים:


1.שלוש דרשות המהוות מקור לשליחות וצריכותא ביניהן.


2.דרשת ר' יונתן - ושחטו אותו (קרבן פסח).


3.הלכת רב - נסיון ללמוד מחלוקת הארץ ע"י הנשיאים על דיני שליחות.


נעסוק בעיקר בחלק הראשון של הסוגיה, המקורות והצריכותות.


 


שלוחו של אדם כמותו מנלן?


בטרם ניגש לסוגיין נתבונן במקורות לשיחות המופיעים בתורת התנאים ובירו'.


במכילתא בתוספתא ובירו' מופיע רעיון מרכזי אחד כמקור למוסד השליחות: קרבן פסח מצרים. (או קרבן תמיד). בפרשת פסח מצרים (שמות יב) מצווה הקב"ה את משה את על פסח מצרים. בפרשיה זו פעלים רבים רובם המוחלט נאמר בלשון רבים (תכסו על השה,ושחטו אותו, ולקחו מן הדם, ואכלו אותו, אל תאכלו ממנו נא ועוד). נכון הוא שאכילת הקרבן היתה מעשה של רבים ואולם לא כל הפעולות נעשו ברבים. שחיטה וכן לקיחת הדם לא היתה ברבים אלא ע"י אחד מן החבורה. מכאן למדו חז"ל "ששלוחו של אדם כמותו". בירו' מופיעים שני הפעלים (ולקחו, שחטו) כמקור לשליחות וכן בבבלי בשם ר' יונתן . על-פניו המצב  בתורת התנאים הוא שפסח מצרים משמש כמקור לדיני השליחות. על מקור זה אין עוררין למעט המקורות שצוינו לעיל המחריגים את מוסד השליחות ממקרים מסויימים ודורשים עשיה ישירה. ואולם מקורות מחריגים אלו אינם מערערים על המקור של דיני שליחות באופן כללי אלא תוחמים את מוסד השליחות למקרים אלו. גם בבבלי מוצאים אנו אמירה מפורשת ביחס למוסד השליחות " מכאן ששלוחו של אדם כמותו" רק בדרשת " ושחטו אותו".


 


בבלי


תבנית הסוגיה קבועה. 1.הלכה תנאית (X) שיש בה שליחות 2. המקור המדרשי  3. (משלב ב' ) נסיון ללמוד מן המקור הקודם ( X-1). 4.תכונת אופי מיוחדת  לX .5. נסיון ללמוד מהמקור של X על X-1.


תבנית זו חלה על שלוש הלכות : גיטין וקידושין (להלן: גו"ק), תרומה, פסחים.


לשלוש ההלכות שלוש דרשות:


א.גו"ק - ושלח מלמד שהוא עושה שליח. ושילחה מלמד שהיא עושה שליח.


ב.תרומה - תרימו גם אתם -לרבות את השליח


ג.קדשים (פסח) - ושחטו ...מכאן ששלוחו של אדם כמותו.


כאמור לעיל הבבלי דן ביחס בין הדרשות השונות והצורך בהם. מסקנת הבבלי היא שניתן ללמוד את מוסד השליחות משניים בלבד (ושלישי משמש כמקור חלקי כפי שיובהר בהמשך) - גו"ק וקדשים.


לענ"ד מטרת הסוגיה הבבלית היתה  לפתוח את שערי המקורות של שליחות מעבר לקדשים. המקור של קדשים (פסח מצרים) לא היה רחב דיו בכדי לכלול את התחומים ההלכתיים הרבים.


 


אופיין של הדרשות


ושחטו- לעיל הראנו את הכרחיותה של הדרשה המאפשרת את השליחות בעולם הקדשים.


ושלח - דרשה זו מופיעה כאן כמקור תנאי. נראה שהפתח לדרשה הוא השמוש התכוף (שלוש פעמים) של התורה בשורש ש.ל.ח בהטיה המיוחדת "ושילחה". הדרשה עושה שימוש בכל מלאי האותיות בפועל זה בכדי ללמוד מהם הלכות הנוגעות לשליחות. ושלח - מלמד שאיש עושה שליח. ושילחה - מלמד שאשה עושה שליח. בפשטות חז"ל למדו את דיני השליחות מכאן בשל הדמיון במצלול. שלח הוא פעולת האיש שמשלח את האש ה וכן אופי הפעולה שהיא  ע"י שליח. כמו"כ ביחס לאשה (לענ"ד מדרש זה הוא מבית מדרשו של רבי עקיבא הדורש הלכות מאותיות וממצלולים זהים או דומים).


תרימו גם אתם - הדרשה לומדת מכאן שניתן להרים גם באמצעות שליח וזאת על בסיס המילה גם שהיא מרבה. דרשה זו היא דרשה אמוראית המופיעה כאן. במקומות אחרים בש"ס (ב"מ עא:) מצטט (סתם) התלמוד את הדרשה הנ"ל (בלבד.  ועיין רשב"א כאן) .


 


תכונות אופי


כאשר מעמתת הגמרא את המקורות השונים, מתגלים תכונות האופי השונות של כל אחד משלוש התחומים הללו. בסיכומם של הדברים ניתן להציב את גו"ק כקוטב אחד לעומת קדשים בקוטב השני כשבתווך נמצאת התרומה.


במהלך הגמרא עולים שני צירים של הבחנות.


א.חול לעומת קודש.


ב.מעשה לעומת מחשבה.


 


חול וקודש


הגמרא טוענת שבעולם של חול קל יותר להכיל את מוסד השליחות ולכן לא ניתן ללמוד ממנו על עולם של קודש. ניתן להבין זאת בכמה מישורים: יתכן והדבר נובע מסוג החלות שנוצרת בעקבות פעולת האדם


(אופי הפעולה). על מנת להחיל קדושה בעולם יש צורך באדם המחוייב בעצמו ולא ניתן להסתפק במתווך. לא כן בפעולה אזרחית. באופן אחר ניתן לומר שעולם של קודש דורש את הפעולה הבלתי אמצעית של האדם (סוג העושה ולא אופי הפעולה). עולם התרומה נמצא בתווך לעומת גו"ק נחשב קודש ולעומת קדשים נחשב חול. סבת הדבר היא העובדה שתרומה אינה חובה כללית המושתת על כל אדם אלא מס הנובע מהון אישי בלבד למי שיש שדות ופירות. מס זה משניתן מקבל מעמד של קודש מאחר והוא משמש את אנשי הכהונה. ניתן לחלק באופן גס ולומר שהתרומה מקבלת את קדושתה מישראל התורמים ואילו הקדשים מקבלים את קדושתם מהמקדש (המזבח).


 


מעשה ומחשבה


הבחנה נוספת בין התחומים השונים  היא בין עולם של מחשבה ועולם של מעשה. קדשים שחלים  ע"י מחשבה בלבד, קלים יותר להכלת מוסד השליחות מאשר תחומים הדורשים מעשה בפועל כגון גו"ק. אשר ע"כ לא ניתן ללמוד מקדשים על גו"ק. גם הבחנה זו ניתנת להבנה בכמה אופנים. מחד ניתן להבין שתחום שניתן בו להחיל חלויות באמצעות מחשבה בלבד משמש סימן לקלות הבצוע וממילא, באופן של ק"ו, ניתן לאפשר את השמוש בשליח, משא"כ בתחומים הדורשים מעשה מוחשי. באופן אחר ניתן להבין שתחום שניתן לביצוע במחשבה (בלבד), מאפשר את השמוש במוסד השליחות, משום שלמעשה החלות נוצרה במחשבתו של המשלח והשליח מבצע בלבד. תחום הלכתי שאינו ניתן לממוש אלא ע"י מעשה מטיל את מלוא האחריות על השליח וממילא לא ניתן לבצוע ע"י שליח.


 


גיטין וקידושין לעומת קדשים


סופה של הסוגיה מעמיד את המקור לדיני שליחות על שני יסודות גיטין וקידושין ( ושלח) והדרשה המסורתית הקדומה בקדשים (ושחטו). כפי שהערתי לעיל הגמרא אצלנו פתחה את הדיון של מקורות השליחות והוסיפה את הדרשה של גו"ק. סבת הדבר כפי שעולה מהשקו"ט בסוגיה הם תכונות האופי השונות של התחומים הללו שלא מאפשרים ללמוד אחד מהשני. עולם של קודש שהוא עולם של מחשבה אינו יכול ללמד אותנו על עולם של חול אזרחי משפטי אשר בו נדרשים אנו לחלויות משפטיות ומעשים מוגדרים. על מנת להרחיב את תחום מוסד השליחות גם לעולם תוכן זה יש צורך בדרשה מיוחדת שמופיעה כאן.


נתבונן על הדברים במבט על. עולם ההלכה מחולק לשלושה תחומים מרכזיים: קודשים (מצוות שלאורח חיים ויורה דעה). נשים (אבן העזר) וממונות (חושן משפט). בעולם הקדשים ניתן לעשות שליח. בעולם ממוני אין צורך לעשות שליח מאחר והוא עוסק בפעולות מוסכמות  שבין אדם . סוגייתינו עוסקת בעולם המעורב הוא העולם האנושי (בין-אישי) שבו ישנן פעולות אנושיות מחד, ומאידך חלויות משפטיות דתיות (א"א, גרושה).


 


גם אתם


סופה של הסוגיה עוסק במקומה של הדרשה המלמדת שליחות בתרומה. כאמור לעיל זוהי דרשה אמוראית המופיעה כאן. הגמרא טורחת להראות שלצד שני המקורות העיקריים של שליחות, דרשה זו אינה מיותרת. סופה של הסוגיה קובע שדרשה זו נדרשת לשיטת ר"ש בתרומה. לדעתו הפסוק "תרימו גם אתם", מלמד שהאדם בעצמו צריך להרים תרומה ואין האריס, הקבלן, השותף ועוד יכולים להרים תרומה תחתיו. הלך מחשבה זה המחייב מעשה בלתי אמצעי של תרומה עלול להביאנו למסקנה שלא ניתן להרים תרומה ע"י שליח. מכאן , מסיימת הגמרא, ברור מדוע יש צורך בדרשה: "גם אתם - לרבות את השליח". לאמור דרשה זו איננה דרשה  טריוויאלית המכוננת את מוסד השליחות אלא נועדה לקבוע, לדעת ר"ש, שתרומה איננה כלול בחריגים לדיני השליחות. נכנה סגנון זה דרשה מונעת (לעומת דרשה מכוננת).


לדעת אלבק כל הדרשות כולן בבלי נושאות אופי של דרשה מונעת. הוא מסתמך בדבריו על הקביעה שבכל מקום שנאמר בתורה איש מחייבת התורה את המעשה הישיר. בתחומים אלו של גו"ק ותרומה מופיעים ביטויים אלו ולכן יש צורך בדרשה מונעת. לענ"ד יש לדחות את דבריו מכמה סבות. 1. בסוגיה לא מופיע כלל הלך רוח זה של החרגת תחום זה משליחות. 2.בכל התורה מופיעים הציויים ברוח המורה על מעשה ישיר ובלתי אמצעי. יחד עם זאת רק בחלק מן התחומים הוחרגו דיני שליחות.


לסיכום לדעת אלבק סוגיין נמצאת בשלב ב' של הדיון. לאחר שאנו יודעים על מוסד השליחות יש צורך להתיר בתחומים אלו את השליחות בשל האמירה המפורשת של התורה שהאדם יעשה את מעשה החובה או המצוה בעצמו. לדעתי הסוגיה נמצאת בשלב א' התמים של הדיון וקובעת את עצם האפשרות של השמוש בשליח. הסוגיה כאמור מעמדיה מקור נוסף למקור המסורתי ושלחו והוא הדרשה של גיטין וקידושין. גם אלבק אמור להודות שדרשת שחטו היא דרשה קדומה ומכוננת. ואם נכונים דברינו ביחס לאופי הסוגיה הרי שגם שאר הדרשות בסוגיין הן מכוננות.


 


סוגי השליחויות - ר' שמעון שקאפ


בדברי האחרונים עולות מס' חקירות ביחס לשליחות. אחת החקירות היסודיות היא מהם יחסי המשלח והשליח. האם השליח הוא ידו של בעל הבית או גופו ממש? במילים אחרות: האם השליח מבצע עבור בע"ב את השליחות והתוצאה נזקפת לזכותו של המשלח או שמא השליח מקבל מהמשלח את הכח לבצע תחתיו את המעשה עצמו. לחקירה זו נפקויות רבות: משלח שנשתטה, שליח נעשה עד, ועוד.


לדעת ר' שמעון שקאפ, מוסד השליחות כולל בתוכו שני סוגים שונים של שליחויות ובכל אחד מהם נוצרת מערכת יחסים אחרת בין השליח למשלח. ישנם מקרים בהם השליח הוא מבצע פעולה בלבד כגון שליח לנזק וישנן שליחויות היוצרות חלויות כגון קידושין עבדות וכו'. לדעתו, שני המקורות השונים בסוגיים מלמדות כל אחד על תחום שונה של מוסד השליחות. בעולם של קדשים מדובר במעשה בלבד של שחיטה וכדו' בו השליח מבצע מעשה שתוצאתו מיוסחת למשלח. השליח לא נדרש להצטייד בכח מיוחד בכדי לעשות את המעשה, וכל  המאמץ המשפטי הוא בהעברת התוצאות למשלח. לעומת זאת במקרים של גיטין וקידושין מדובר בעולם של זכויות וחלויות בהם נדרש מהשליח כח מיוחד בכדי לבצע ולהחיל את החלות הנדרשת. הדרשה המסבבת סמכות זו היא דרשת ושלח ושלחה.


סכומם של דברים. שתי הדרשות השונות בתלמוד המאובחנות כעולם הקודש לעומת עולם החול מקבלים בדברי ר"ש מובן למדני אחר הנוגע לשאלת אופי ומהות השליח האם ידו או כמותו של משלח ממש!

 

 

בית המדרש