ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שיעורים במסכת גיטין: כתיבה בגט ובשבת

ע"י: הרב מומי פאלוך

סוגיית חק תוכות וחק ירכות בדף כ.-כ: מהווה סוגיית יסוד בשאלת הכתיבה בשבת ובגיטין,בכך עוסק השיעור הבא

מקורות:


כתיבה בשבת ובגיטין כללי


ספריי דברים רסט, משניות גיטין ב,ג-ד, תוספתא גטין ב,ג-ד, משנה שבת יב,ג-ה, תוספתא שבת יא,ו-ח


תוספות גיטין כא: ד"ה על עלה, רמב"ם שבת יא,טו גירושין ד,א-ב


 


חק תוכות


גיטין כ. - כ:, ירושלמי ג,א, שבת קלד: רב ששת, מרדכי  גיטין שדמ, תרומה תפילין רה ; גיטין קטו, רא"ש גיטין ב, סי' יט, רשב"א שבת קד: ד"ה מהא ,ריטב"א שבת קד: ד"ה השתא , ר"ן על הרי"ף שבת (לז:) ד"ה גרסי, תוס' רא"ש גיטין כ. ד"ה למימרא, שו"ת רעק"א תניינא לו, חתם סופר  גיטין כ. ד"ה כיפי, שו"ת רמ"ע מפאנו רצג, שיעורי ר' שמואל גיטין שכז


 


מלאכת מחשבת


אגלי טל פתיחה סעי' ג ; אופה ס"ק מד ; שו"ת אבני נזר קנד-קנה


 


הלכה


מיי' גירושין ד,ו, טוש"ע קכה,ד ב"י, כתיבה בספר תור ותפילין, או"ח שמ ביהל, או"ח לב,יז, יו"ד רעו,יא


אנציקלופדיה תלמודית ערך חק תוכות, שיעורי הרב אהרון ליכטנשטיין , גיטין, עמ' 115-120


 


מבנה הסוגיה


סוגיין עוסקת בהגדרות ואופני כתיבת הגט. מהלך הדיון מעמת את דיני הכתיבה בגט, בשטר שחרור עבדים ובציץ. הסוגיה פותחת במדרש: "וכתב ולא חקק". מהלך הסוגיה בנוי משלושה שלבים המפתחים זה את זה. הבסיס הוא המדרש לאחריו באה הבחנת אמוראים בין סוגים שונים של חקיקה. בסופה של הסוגיה מתבאר אופן נוסף של חקיקה הכשר. דיון זה כאמור נעשה תוך השוואת דרישות הכתיבה בגט לעומת גיטין.


 


וכתב ולא חקק


מדרש קצר  זה לקוח, כך נראה, ממדרש רחב יותר המופיע בירו':" וכתב לא חקק. וכתב ולא מטיף. כתב לא השופך". הדרישה העולה מדברי המדרש בשלימותו היא דרישה של תהליך כתיבה. כפי שיודגש לקמן דרישה זו עומדת בניגוד ובשונה מאפשרות אחרת של דרישת כתיבה המתמקדת בתוצאה ולא בתהליך.


מדברי המדרש נראה שחז"ל דורשים בגט תהליך מודע של כתיבה ולא תוצאה של כתב. אשר על כן אם יווצר (כתב ב)גט באופן מקרי ע"י שפיכה או הטפה לא ייחשב הדבר לגט אף שהתוצאה תהיה של גט כתוב. לקמן יובהר העניין.


 


חק תוכות וחק ירכות  - מילון ומשמעות


הגמרא מעמתת את המדרש הפוסל גט שנחקק עם מקור תנאי אחר העוסק בכתיבת גט שחרור של עבד ממנו עולה שניתן לכתוב גט שחרור בחקיקה על פנקס. תשובת ר' אלעזר לסתירה זו היא שיש להבחין בין סוגים שונים של חקיקה - חק תוכות שפסול וחק ירכות שכשר.


חק ירכות - מתעסק בירכיים קרי הרגלים של האותיות. כל אות מורכבת מחלקים קטנים הנקראים ירכים=רגלים. החוקק ירכות חוקק בחומר את הרגלים הללו ויוצר את האות. בלשוננו נאמר שהוא חורט.


לעומת חק ירכות, חק תוכות אינו עוסק בירכיים של האותיות, אלא בחלל שתוך האות וסביבה. למרבית האותיות יש חלל פנימי. כך באות ה,ח,פ,ל,ח,ד,ק,ס,ב,נ, ועוד. לכולם יש בטן פנימית שהיא חלל, וכן גב. החוקק תוכות אינו יוצר את האות ע"י עיסוק ברגלים של האות אלא ע"י סילוק הרקע שסביבה. בתום עבודתו תחשף האות.


 


מדוע חק תוכות פסול?


ישנו הבדל משמעותי בין חק תוכות וחק ירכות. האחרון נחשב ככותב משום שעוסק באופן מעשי וכן באופן מודע באותיות עצמן ובעולם של משמעות מילולית. לעומתו חק תוכות אינו עוסק באותיות אלא בחומרים מופשטים. הוא אינו נוגע ברגלי האותיות אלא ברקע. עבודתו היא פיסול וגילוף בחומר מופשט. חק ירכות הוא סופר וכותב ואילו חק תוכות הוא אומן ויוצר. באופן מחודד יותר ניתן לומר שהראשון הוא סופר העוסק באומנות מילולית והאחר הוא אומן פלסטי.


בגיטין וכן בציץ וס"ת ישנה דרישה למעשה של כתיבה. מעשה כתיבה דורש הליך של כתיבה ולא רק תוצאות של כתב. דרישה זו מובנת עד מאוד במקרה של גיטין בו נדרש מהבעל עצמו לכתוב בכדי לחדד להעמיק ולוודא את רצונו לגרש. גם כאשר מדובר בכתיבה של סופר ניתן להבין את דרישת הכתיבה הישירה בהשראה מדרישת לשמה. דרישת לשמה מחייבת את הכותב לכתוב באופן מודע ומכוון לנסיבות הקונקרטיות של הגירושין. חובה זו מחייבת אותו לעסוק במשמעות הכתיבה ובתוכן ולא מתאפשרת במקרה של עיסוק בחומרים מופשטים וברקע של האותיות.


 


מגואי ומאבראי


הגמ' מוסיפה נדבך נוסף להבחנה של ר' אלעזר. עד עתה הבחנו בין חק תוכות וירכות הנוגעת לאופן הכתיבה. הבחנה זו גוזרת לכאורה תוצאה מעשית ומראה מסויים של כתב. חק תוכות יוצר כתב בולט ואילו חק ירכות יוצר כתב שוקע. שילוב שתי דרישות של חק ירכות וכתב בולט לכאורה אינו אפשרי. ברם אולם, הגמ' מציינת למקור תנאי ביחס לציץ ממנו עולה שהציץ צריך להעשות כמו מטבע בו הכתב בולט, ויחד עם זאת הליך הכתיבה הוא באופן של חק ירכות?


תשובת הגמ' היא שבציץ נעשתה חקיקת הירכות מבפנים ולא מבחוץ. תשובה זו מנתקת את אופן הכתיבה מהתוצאה.סיכום ההלכות הנלמדות מסוגיה זו יוצר מדרג מעניין בין דרישת הכתיבה בגט לעומת ציץ:


בגט ישנה דרישה של הליך כתיבה וחק תוכות פסול. מראה הכתב אינו רלוונטי.בציץ קיימת דרישה מחמירה יותר. לא די בחק ירכות אלא ישנה חובה שהכתב יהיה בולט.


לאחר העלאת הבחנת הגמ' בין חקיקת ירכות מבפנים ומבחוץ, נחזור להבחנה בין הליך של כתיבה - סופר -  לעומת יצירה - מעשה אומנות. הבחנה זו מחדדת את ההבדל בין הסופר והיוצר. כאשר אדם חק ירכות מבפנים הרי שאופן הכתיבה נעשה הפוך ושונה מזה אשר חוקק מלמעלה. חוקק זה אינו כותב באופן רגיל וחרף זאת שהתנועות הגרפיות של אצבעותיו אינן בדרך רגילה של כתיבה, בכ"ז כשר הדבר משום שהוא עוסק באותיות עצמן ובעולם של משמעות.


 


כתיבה בשבת ובגיטין


הראשונים כאן ובמסכת שבת (קד:), מעמתים את ההלכה האוסרת על כתיבת באופן של חק תוכות, עם דברי רב ששת הפוסק שמי שנטל את גגו של האות ח והפכה לשני זיינין שחייב בשבת משום מלאכת כותב.


על פניו, כך נראה מרובם של הראשונים, מעשה זה אינו מעשה של כתיבה אלא של עבודה ברקע האותיות ואמור להיות מוגדר כחק תוכות, ומדוע חייב בשבת?


בקרב הראשונים קיימים שני כיוונים מרכזיים בראשונים המתמודדים עם שאלה זו. האחד מתמקד בהגדרות מחודדות יותר של חק תוכות לעומת כתיבה. והאחר מבחין בין כתיבה בשבת לעומת כתיבה בגיטין.


 


שבת לעומת גיטין - ראשוני אשכנז (תרומה, מרדכי)


וכך עונה המרדכי לשאלה דלעיל: "וי"ל דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה ובמחשבה תלויין מלאכות דשבת וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין שנעשה רק שיהא ע"י מעשיו. ועל קרשי המשכן שהיו עושין עליהן אבג"ד לדעת אי זה בן זוגו ולא היו חוששין באי זה ענין יהיו האותיות עשויות אבל במקום שנאמר וכתב צריך שיכתוב גוף האותיות ולא שיהיו נעשות מאיליהם".


תשובת המרדכי, וכן הוא בתרומה, שיש להבחין בין דרישת הכתיבה בשבת לעומת דרישת הכתיבה בגיטין. בשבת נדרשת מלאכת מחשבת המתקיימת גם במקרה של חק תוכות ממש, משא"כ בכתיבת גט בו נדרשת כתיבה ממש. נבהיר את הגדרת הכתיבה בשבת. במקומות רבים בש"ס עולה הדרישה של מלאכת מחשבת. ואולם, ברוב המקומות דרישה זו מעלה את רף הדרישות מן הפעולה שנעשית בדרך כלל בתוספת דרישה של כוונה הנוספת למעשה. במקרה דנן דברי המרדכי הטוען לדרישת מלאכת מחשבת מורידים את רף הדרישות ממעשה כתיבה בשבת לעומת גיטין. בשבת כך יש להסביר נדרשת רק מלאכת מחשבת קרי תוצאה מחושבת ולא נדרש תהליך מדוייק. בשבת אנו מעוניינים בכתב שנגרם ממעשיו של האדם בלבד. ברור הוא שנדרש גם שכתב זה יהיה פרי רצונו ויזמתו של האדם, ואולם אין אנו מקפידים על אופן יצירת הכתב (למעט מקרים בהם הדרך נעשתה באופן לא שיגרתי כמובא בדברי האבני נזר. במקרה של שינוי באופן ההתנהגות יש להבחין בין שינוי בתוצאה ובין שינוי בהתנהגות עצמה. במקרה של שינוי בהתנהגות עצמה  כגון ביאה לבית, הרי שהמעשה הופקע מגדר המעשה הנדרש והפך למעשה אחר וממילא מותר).


 לא כן הוא במקרה של כתיבה בגיטין או בכל מקום שמופיעה במפורש הדרישה "וכתב". כאן ישנה הדגשה והקפדה על התהליך עצמו. לעיל הוסבר הרקע המבהיר את דרישת הליך הכתיבה בגיטין כחלק מגיבוש וודאות ההחלטה לגרש.


המרדכי מדגים בסוף דבריו את חיוב הכתיבה בשבת ממעשה הכתיבה במשכן בו רשמו על שני קרשים אותיות בכדי שניתן יהיה לחברם גם בעתיד. מוסיף המרדכי מסברתו שברור הוא שלא היה אכפת לכהנים באיזה אופן נוצרו הסימנים הללו, העיקר הוא שניתן יהיה לזהות באמצעות הרישום בעתיד את זוג הקרשים. מדבריו אנו למדים שהעיקר הוא תוצאת כתב ולא הליך של כתיבה. יותר מכך ניתן לומר שדרישת הכתיבה בשבת בעיקרה מיועדת לסימון ורישום בלבד ולא ליצירת תוכן מילולי אינטלקטואלי. ערכו של רישום זה הוא בתפקודו היעיל ואין כל ערך ועניין באופן היווצרותו. לא כן הוא במקרה של גיטין או ס"ת בו ישנו ערך תוכני לכתוב ולא רק סימון ורישום, וממילא ישנו ערך להליך הכתיבה.


 


רשב"א -  שלוש הגדרות בכתיבה


לעומת ראשוני אשכנז, הרשב"א מבאר את דברי הגמרא בשבת המחייבת את מי שנטל את גגו של חית באופן שונה. לדעתו יש להרחיב את מושגי הכתיבה. עד עתה אחזנו בשתי הגדרות הפוכות של כתיבה: חק תוכות וחק ירכות. הראשון חקק ברקע והאחר חקק בחלקי האות עצמה. לכאורה אין מקום להגדרה נוספת שכן ההגדרות מוציאות זו את זו? כיצד א"כ ניתן להבין את ההלכה שהנוטל גגו של חית חייב בשבת והרי הוא חוקק ברקע בלבד ולא בחלקי האותיות?


 


אלו דבריו של הרשב"א:


"מהא דאמרינן הכא במאי עסקינן כגון שנטל לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן, שמעינן דכהאי גוונא לא מיקרי חק תוכות שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות, וכן שנטלו לגגו של דלי"ת ועשאו רי"ש ואינו אלא כדיו שנפל על גבי האות ומעבירו".


לדעת הרשב"א מי שמפריד אותיות דבוקות וכן מי שמוחק דיו שנפלה על אות נחשבת ככותב ממש אף שעסק ברקע ולא יצר אותיות. הרשב"א אינו מבאר את דבריו אלא קובע נחרצות שמעשים אלו אינם נחשבים לחק תוכות, אולם ההיגיון לכך ברור. חק תוכות הוא זה אשר אינו עוסק כלל באותיות, אלא בחומר גלם מופשט. לא כן במקרה של חק ירכות וכן לא המפריד את האותיות הדבוקות. במקרים אלו האדם פועל ומתייחס לאותיות ממש. נכון הוא שמעשיו אינם באופן של יצירת אותיות אלא באופן של שיפור האות הקיימת, אולם די בכך בכדי להפקיע את מעשיו מהגדרת חק תוכות העוסק בחומרים מופשטים בלבד.


לסיכום דברי הרשב"א, ניתן לומר שנותרנו עדין בשתי הגדרות הבסיס השומרות על ההבחנה בין חק תוכות וחק ירכות, אלא שההגדרות עצמן התרחבו. חידושו של הרשב"א הוא שגם זה הפועל במעגל רחב יותר ביחס לאות כגון שיפור ותיקון נחשב ככותב כל עוד תחום פעולתו הוא אותיות ולא חומרים. ההגדרות שהתקבלו הן: יצירת אותיות, תיקון אותיות ויצירה בחומר. אשר על כן מבהיר הרשב"א ברור מדוע הנוטל את גגו של חית והפכה לשני זיינין חייב בשבת משום שנחשב הדבר למי שהפריד בין שתי אותיות קיימות.


 


 


רא"ש,ריטב"א, (רעק"א בסמ"ק)  - הגדרות ביניים


הבחנתו של הרשב"א הטוען שכל עיסוק באותיות נחשב לכתיבה זכתה לבקורות קשות של הראשונים ונותרה עמדת יחיד (עיין הגדרת רעק"א). ברם, בקרב הראשונים קיימות עמדות ביניים הפותחות ומרחיבות אף הן את ההגדרות הבסיסיות של כתיבה בכל התורה כולה. בכל אחד מדברי הראשונים דלקמן ישנו יישום אחר של ההגדרה החדשה של הרשב"א ששיפור אותיות נחשב כתיבה.


הריטב"א חולק על הבחנתו של הרשב"א וטוען שלא ניתן להגדיר את מי שמוחק דיו מאות ככותב, ודעתו כדעת התרומה. ואולם הריטב"א מוכן לקבל הגדרה של הפרדת אותיות ככתיבה.


כן הוא גם בדבריו של הרא"ש. לדעתו, כל עוד הקשר עבודתו של האדם הוא אותיות ממש הרי שמעשיו נחשבים ככתיבה. אשר על כן אם נפלה דיו על אות אך לא שינתה את צורתה לגמרי יכול הוא למחוק את הדיו המיותרת ולא ייחשב הדבר לחק תוכות (וכן הבחין רעק"א בדברי הסמ"ק). אולם אם הדיו מחקה לחלוטין את האות ושינתה את צורתה, מעשה המחיקה ייחשב לחק תוכות. לריטב"א כתיבה מחייבת קיומה של אות מושלמת שכל שנותר הוא להפרידה בלבד, ואילו לרא"ש הגדרה רחבה יותר. לדעתו גם מי שמוחק מסביבות האות חלקי דיו יייחשב לכותב כל עוד לא שינתה האות את פניה. מעשיו נחשבים לכתיבה משום שיש לפנינו תצורה של אות עם תוספת. הריטב"א דורש יותר מכך. לדעת הריטב"א כתיבה תחשב רק אם היתה אות של ממש.


הכלבו (מובא בב"י) יוצר הבחנה כרונולוגית. לדעתו יש להכריע את דינו של האדם המוחק דיו לא בשאלת מראה האות אלא בשאלת תזמון נפילת הדיו. אם הדיו נפלה לאחר שהיתה אות כתובה תחשב פעולתו לכתיבה ואולם אם הדיו נפלה במהלך הכתיבה, בטרם היתה אות של ממש לפנינו, מחיקת הדיו תחשב לחק תוכות.


יתכן והגדרתו של הרשב"א רחבה יותר מדברי ראשונים אלו. מן הדוגמא שהביא אודות  זה שמחק גגו של ד' והפכה לריש יכולים אנו  ללמוד שמחיקה של דיו תחשב כתיבה אף אם האות שינתה פניה או אינה נראית לעין באופן ברור ובולט. מעשיו ייחשבו לכתיבה רק משום שהפוטנציאל של האות קיים באופן קרוב יותר מאשר כתם דיו ללא כל צורה. ראייתו של הרשב"א פנימית יותר. אצל הרשב"א קיים מעבר קל יותר מפוטנציאל למימוש מאשר אצל שאר הראשונים והוא מוכן לזהות צורת אות בכתם. שאר הראשונים דורשים שצורת אות תהיה קיימת באופן ממשי בכדי להגדיר את מי שמתקן את סביבות האות ככותב.


יסוד ובסיס לכל דברי הראשונים הללו הוא ההבחנה בין יצירה לעומת תיקון. כל עוד יש לפנינו צורה של אות, נחשבת פעולתו של האדם לתיקון אות קיימת, ואולם כאשר לא קיימת לפנינו אות של ממש הרי שמעשיו הם יצירת אותיות שנעשות ע"י הרקע ולא חלקי האות והווי חק תוכות. ראשוני אשכנז החולקים טוענים שכתיבה היא יצירה באמצעות עיסוק בחלקי האותיות בלבד, וכל עיסוק ברקע נחשב לחק תוכות.


 


כתיבה בשבת


המרדכי תרץ שחק תוכות נחשב למלאכת מחשבת. הרשב"א טען שנוטל גג של חית אינו חק תוכות אלא כותב. מה באשר לחק תוכות בשבת לדעת הרשב"א? האם הרשב"א חולק על המרדכי בהגדרת מלאכת מחשבת ודורש מעשה מסויים בכדי להתחייב (כונה, מעשה, תוצאה)? במילים אחרות האם, לדעת הרשב"א, כל חק תוכות חייב בשבת?


רש"י בשבת מבאר את המקרה המופיע בדברי רב ששת שנטל גג של חית חייב "שהספר צריך לכך". וכן בדברי רבא (נטל גגו של ד' והפכו לר') מבאר רש"י שתיקונו גרם להסרת טעות ומכשול בספר. משמע מדבריו שכל הכתיבה שנעשתה היתה במקרה של ספר תורה שזקוק היה לתיקון זה. משמעות הדבר היא שלא כל נטילת גג של ח' תחייב בשבת, אלא רק במקרה שתיקון זה הנעשה בדרך של כתיבה המשלימה את  תיקונו של ספר התורה. ברם, כאשר אדם נוטל גגו של ח' ללא כל תיקון נוסף בדבר יתכן ולדעת רש"י ייחשב הדבר לחק תוכות שלא חייב בשבת. אחרונים (דברי יחזקאל - תודה לרב יונגסטר על הצעת דבריו והפנייתו בעניין), טוענים שיש להסביר את דברי הרשב"א ברוח זו ובכך למנוע מחלוקת בין הראשונים בהגדרת מלאכת מחשבת.


 


גיטין ושבת


ההבחנה בין דיני הכתיבה בגיטין לעומת שבת קיימת גם במישור אחר והוא טיב החומרים עליהם ואיתם יש לכתוב בשבת לעומת גיטין.


נעיין במקורות התנאיים השונים. התוספתא במסכת גיטין (פ"ב) קובעת כלל יסוד ביחס לכתיבה: "עד שיכתוב דבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא". כן הוא גם בתוספתא שבת (פי"א): "עד שיכתוב דבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא". באופן פשוט נראה שההלכות הועתקו זה מזה. עמדה זו משווה את הלכות כתיבה בגיטין ובשבת.


כאשר ניגשים ללימוד המשניות עולה תמונה שונה. המשנה בגיטין(ב,ג) מחייבת את הכתיבה בדבר של קיימא, ואוסרת בכתיבה בדבר שאינו של קיימא כגון משקים וכו', ואולם המרכיב השני המופיע בתוספתא - על דבר של קיימא - אינו מופיע במשנה בגיטין.  לעומת זאת המשנה בשבת מזכירה דרישה זו באופן אגבי ולא מפורש ורישמי כמו בתוספתא. המשנה מציינת "כתב במשקין במי פירות באבק דרכים באבק סופרים ובכל דבר שאינו מתקיים...". לדעת הרא"ל הפריטים העוסקים באבק אינם עוסקים בחומר הכתיבה אלא במשטח עליו כותבים את הכתב בשבת. מכך משתמע שבשבת ישנה דרישה כפולה לכתוב על דבר של קיימא ובדבר של קיימא. לא כן הוא במשנה בגיטין. הדרישה של משטח של קיימא אינה מופיעה.


לדעת התוס' (כא:) יש להשלים את ההלכה במשנה באמצעות דברי התוספתא. לדעת התוס' אין הבחנה כלל בין דרישות הכתיבה בשבת ודרישות הכתיבה בגיטין בשני המקרים ישנה חובה שהדברים יהיו לנצח.


לא כן היא דעתו של הרמב"ם. לדעתו (גירושין ד,א-ב), יש לכתוב את הגט בדבר המתקיים אך אינו מזכיר את התנאי והחובה לכתוב על דבר המתקיים. לדעת הרב ליכטנשטיין הבחנה זו מחדדת את ההבדל בין דרישת הכתיבה בשבת וגיטין. בשבת ישנה דרישה של מלאכת מחשבת המתמקדת (גם) בתוצאה, ולכן יש חובה שהכתב יישאר. לעומת זאת בגיטין הדגש הוא על מעשה כתיבה בלבד. בלשוננו תהליך כתיבה. כל עוד מתבצע תהליך של כתיבה די בכך ואין צורך שהדברים יישארו לנצח.


את דעת התוס' ניתן לבאר ברוח הדברים דלעיל באופן הבא: הדרישה שהכתב יהיה בדבר של קיימא אך גם על דבר של קיימא מעצימה את חובת תהליך הכתיבה. אדם הכותב מכתב אשר יישאר לנצח עושה זאת מתוך מודעות וכוונה שונה לחלוטין מזה אשר כותב דברים העתידים להעלם לאחר אמירתם. החובה לכתוב בדבר של קיימא ועל דבר של קייימא מחייבת את הבעל לגבש את החלטת הגירושים באופן סופי ומוחלט שתעמוד לנצח ולא תוכל להעלם לאחר כתיבתה.


 


הלכה


הטור פסק כדעת אביו הרא"ש דעת הביניים: אותיות דבוקות ניתן להפריד וייחשב הדבר לכתיבת גט ולא לחק תוכות . כמו"כ במקרה של דיו שנפל על אות והאות ניכרת ניתן למחוק ולא ייחשב הדבר לחק תוכות. עמדה זו כזכור, אינה עמדתם של ראשוני אשכנז אשר קבעו שמעשה זה הוא חק תוכות. כמו"כ אין לפנינו עמדה קיצונית שכל פעולה באות תחשב חק תוכות אלא רק במקרה בו נותרה אות בשלמותה.


הב"י מעלה את מכלול הדעות השונות החולקות על דברי הרא"ש ביניהם גם דעתם של המהרי"ק ותרומות הדשן אשר חולקות על הדרישה שניתן לתקן אות אם היא ניכרת אך לא כשאינה ניכרת. המהרי"ק, מחד, טוען ברוח דברי המרדכי שכל מחיקה נחשבת לחק תוכות אף אם האות ניכרת. לדעתו הגדרת חק תוכות היא הגדרה קשיחה - פעולה ברקע ולא באות עצמה. בכך הוא חולק עקרונית על דברי הרשב"א המרחיב את הגדרת הכתיבה גם לתיקון ושיפור.


מאידך טוען תרומות הדשן שאם לאחר מעשה המחיקה יש צורך להוסיף עוד בכדי ליצור את האות נחשב הדבר לכתיבה של ממש. במילים אחרות ניתן לרפא בעיה של חק תוכות אם קיים מימד של יצירה נוספת למחיקה או לחקיקה עצמה.


השו"ע (קכה,ו) מאפשר את הפרדת האותיות. ודן בשאלה האם יש כלל צורך בכך. לעניין מחיקת דיו פוסק הוא כדעת הטור והרא"ש שכל עוד ניכרת האות מותר הדבר. הרמ"א מעלה כדעת י"א  את דעתו של המהרי"ק המחמיר בכל מקרה של מחיקת דיו. הב"ש מעלה את הבחנת הראשונים בין מקרה בו נפל דיו במהלך הכתיבה ונפל לאחר הכתיבה של האות והדיו הראשון כבר יבש. לדעת הלבוש במקרה זה אינו עושה דבר אלא נחשב למגלה הכיסוי. ואולם הב"ש דוחה עמדה זו ומפרש את דברי הלבוש באופן שבו הדיו נפל על האות עצמה ואין ראיה למקרה דנן שנפל בחלל. ע"כ קובע שאין למחוק דיו כשהאות לא ניכרת אף אם הדיו נפל אחר כתיבת האות, ונחשב חק תוכות שבטל מדאורייתא.

 

 

בית המדרש