ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חמץ ומצה על המזבח

ע"י: רועי זמיר

מדוע אין להקריב חמץ על גבי המזבח?התשושה לשאלה זו יכולה לתת כיווני חשיבה לעולם החינוכי ועל כך במאמר הבא


פרשתנו ממשיכה את העיסוק בדיני הקורבנות. בימינו כשאין בית מקדש אנחנו מכירים את מושג החמץ והאיסור לאכול אותו רק בחג הפסח אך בפרשה מופיע  החמץ גם בהקשר אחר ישנו איסור להעלות על גבי המזבח חמץ. רוב הקורבנות מוקרבות יחד עם מצות.


מדוע אין להקריב חמץ על גבי המזבח? החמץ הוא בצק שטפח והגיע למלא הנפח שלו, הוא מייצג את גמר הפעולה והשלמתו המלאה של תהליך האפייה. המצה לעומת זאת היא לחם שפעולת ההכנה  שלו הופסקה באמצע תהליך הטפיחה של הבצק לא הסתיים ואנחנו כבר מכניסים אותו אל תוך התנור. בעמידה של אדם מול ה' צריכה להיות מידה של הכנעה. האדם שמקריב קורבן אינו יכול לבוא בתחושה של מלאות כאשר הוא מרגיש במלוא כוחו ואונו אלא עליו לבוא תוך כדי שהוא חש עצמו חסר ומבקש מה' שישלים את חסרונו. המצה שבניגוד לחמץ לא הגיע לגמר פעולתה מבטאת את זאת בצרה הטבה ביותר.


קורבן אחד הוא יוצא דופן בהקשר הזה. קורבן התודה אותו אדם מביא כאשר הוא מודה לה' על החסד שגמל איתו קורבן זה מורכב גם מחמץ וגם ממצה. הסיבה לכך היא שהמניע לקורבן התודה הוא בעצם העובדה שהאדם חש את עצמו כמי שקיבל שפע רב והוא רוצה להודות על כך לבוראו. לכן הוא מביא גם מן החמץ שמבטא את השמחה שיש לו ברוב הטובה וגם עם מצה המבטאת את הצורך לראות את הטוב כמשהו שבא מריבונו של עולם ולא לראות אותו כמובן מאילו או כמשהו שבא לאדם רק בזכות כוחו ועוצם ידו.


קורבן התודה מביא לידי ביטוי עולם של שלמות בו ניתן להשתמש גם בכוח החמץ של המלאות והשובע וגם בכוח המצה שהיא לחם העוני ובאה מכוח הענווה.


פרט מעניין בהקשר הזה מסייג את העובדה שהחמץ המובא יחד עם קורבן התודה לא מוקרב ממש על גבי המזבח אלא הוא שייך לחלק של הקורבן הנאכל על ידי האדם כך שעל גבי המזבח עצמו לא מוקרב חמץ. עובדה זו שומרת במידה רבה על ההיררכיה בין המצה לחמץ . הנקודה הבסיסית ביותר והראשונית יותר של העמידה מול ה' שייכת דווקא לעולם המצה עולם החמץ בא רק לאחר מכן.


גם בשדה החינוכי יש לנסות ולבנות עולם של קורבן תודה, עולם בו מצד אחד האדם מרגיש את עצמו בעל כוחות ויכולות מחד ומאידך חש את עצמו כמי שעדיין לא הגיע אל השלמות ובאותה מידה יש לזכור גם את הסייג. על גבי המזבח עצמו בנקודה הפנימית ביותר יש מקום בעיקר למצה לתחושת החוסר והענווה התחושה שהתהליך ההתפתחותי שלי או של חניכי עדיין באמצעו. נקודה זו היא בסופו של דבר המנוע החשוב ביותר של האדם.


 


נקודה למחשבה.


ישנם סיבות שונות לכך שאדם מביא קורבן חלק מהסיבות נוגעות לכל מיני תחושות שהאדם חווה בתוך עצמו. חז"ל מלמדים אותנו שקורבן עולה בא על הרהור הלב, על מחשבות שליליות שיש לאדם. האם וכיצד אנחנו יכולים לבנות מערכת שתיתן מענה מוסרי וערכי להתמודדות עם עולם המחשבות הפנימי של התלמיד ותוכל לאפשר לו לחזק אותו ולכוון אותו לכיוונים חיוביים .

 

 

בית המדרש