ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פרשת מאכלות אסורות ומות בני אהרון-לפרשת שמיני

ע"י: רועי זמיר

האם יש קשר בין מות בני אהרון לפרשת מאכלות האסורות הצמודה למוות זה? על כך במאמר הבא


בפרשת שמיני אנו עוסקים בשני עניינים מרכזיים. העניין הראשון הוא היום השמיני של חנוכת המשכן. יום זה הפך להיות ליום טראגי מכיוון שבו מתו נדב ואביהו בניו של אהרון הכהן אשר הקריבו אש זרה על המזבח. העניין המרכזי השני שמופיע בפרשה הוא האיסור לאכול בעלי חיים מסוימים וההיתר לאכול את האחרים. במבט ראשון נראה שאין קשר בין שני הנושאים הללו שנסמכו זה לזה. אך ישנו פרט  בפרשת המאכלות האסורים בנוסף על הסמיכות בינהן שמצביע על קשר בין שני הפרשיות.


ברוב המצוות אנו מוצאים שה' מדבר אל משה ומשה מוסר את  הדברים הלאה . בפרשתנו ישנם שני מקרים יוצאי דופן בהם המסר מועבר דווקא אל אהרון. המקרה האחד הוא האיסור להיכנס שתויי יין למקדש שנמסר לאהרון מייד לאחר מותם של נדב ואביהו (בעקבותיו היו שדרשו שחטאם של נדב ואביהו היה היותם שתויי יין) והמקרה השני הוא פרשת המאכלות האסורים שנאמרת למשה ולאהרון יחד (לפחות על פי פשט הכתוב).


מה יכול להיות הקשר בין שתי הפרשיות? ננסה לענות על שאלה זו בעזרת הטעם שנותן שד"ל לאיסורי האכילה של התורה  


"כי אין תחבולה לאדם להתגבר על יצרו ולמשול ברוחו, אלא בהרגילו את עצמו לפרוש מן ההנאות ולסבול הצער והדוחק, וכטעם [איכה ג, כז] "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו".


והפילוסוף EPICTETUS אמר: אם ישים האדם שתי מילות אלה על לבו, בטוח הוא שלא יחטא... ואלו הן: "סבול ופרוש", כלומר, סבול הצער ופרוש מן התענוג. והנה ריבוי המצוות והחוקים מרגיל האדם למשול ברוחו ולסבול ולפרוש".


על פי דברים אלו מטרתם של איסורי האכילה הוא להטמיע באדם את יכולת האיפוק והשליטה העצמית אשר היא זו שמעמידה אותו על מכונו . היכולת לפרוש ולהתאפק מעצבת את האדם כנבדל ממדרגת הבהמה שנמשכת אחרי טבעה ולא מסוגלת לגלות איפוק. מושג הקדושה בתנ"ך קשור גם הוא למידה זו של איפוק את המילים "קדושים תהיו" מפרש רש"י "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה".


חטאם של בני אהרון היה בכך שהם לא הבינו נכון את מושג הקדושה . הם שאפו לעבודת ה' אכסטטית וחסרת גבולות בה אין מקום למותר ואסור. מהלך שכזה הוא מצד אחד עוצמתי מאד אבל מאידך מסוכן ביותר הוא צופן בתוכו אנרגיה הרסנית של אנרכיזם ואובדן אמות מידה מוסריות. עונשם של נדב ואביהו בא בכדי להעמיד מחדש את מושג הקדושה הישראלי שקשור קשר הדוק אם האיפוק והציות לצו האלוקי ניתן למצוא לכך רמז בפסוקים הביטוי "בקרובי אקדש..." שמופיע מייד לאחר מותם של נדב ואביהו מצביע על כך שזו המטרה.


פרשת המאכלות האסורים שנאמרת לאחר המקרה של נדב ואביהו באה גם היא לבנות את עולם הקדוש הישראלי ולהטמיע אותו. עולם זה הוא עולם של ציות לצו ולמוסר ולא הימשכות חסרת בקרה אחר אש זרה. אהרון הכהן הממונה על המקדש ועל הקודשים שמשלם מחיר אישי כבד על התעלמותם של בניו מהאחריות לקדושה זוכה אף הוא לשמוע את הפרשה הזו שבונה את אותו רעיון שבניו לא השכילו לשמור.


מנקודת מבט חינוכית דבריו של שד"ל נותנים לנו קריאת כיוון חשובה מאד. איסור המאכלות האסורים מלמד אותנו את הצורך הגדול בהצבת גבולות וכן את הצורך להטמיע בנו ובתלמידינו את היכולת לדחות סיפוקים. הטמעת היכולת הזו דורשת עבודה יומיומית ומתחילה מהפרטים הקטנים והיומיומיים. כשם שאיסורי המאכלות שומרים את האדם מההיסחפות אחרי האש הזרה. כך הצבת גבולות במהלך החיים השגרתי יכולה להפחית את הסיכון שאדם יחטא במעשים חמורים יותר. זוהי על פי התורה הדרך אל הקדושה.


 


נקודה למחשבה.


 אחת הסבות שעונשם של נדב ואביהו היה כה חמור הוא העובדה שהם שימשו דוגמא לכל העם. האם יש מקום להחמיר את ההקפדה על נושאים מסוימים כאשר הדבר נצרך ולהטיל אחריות מוגברת על מי שלא מקימים אותם כדי ליצור בכך אמירה כלפי שאר התלמידים.

 

 

בית המדרש