ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

סוגיות במסכת גיטין: אמירה בגט

ע"י: הרב מומי פאלוך

הרב משה פאלוך מסכם את סוגיית האמירה בגט המופיעה במסכת גיטין דף עח במוד ב´, ומנתח את הגישות השונות להבנת הסוגייה


מקורות: ספריי דברים רסט, גיטין עח:, נה., פה:, קידושין ו., ירושלמי גיטין , תוספתא ח,א, רמב"ן,רשב"א,ריטב"א,בעה"מ, תוס' ד"ה אינו, מרדכי תמב, רמב"ם פ"א א-ב, ט-יא, לח"מ, שו"ת עונג יו"ט קנג, חידושי חת"ס ד"ה כינסי, טוש"ע קלו, ב"י,ב"ח,ט"ז,ב"ש, ביאור הגר"א, קהילות יעקב קידושין סי' ו, י' פאור, מבע ביצועי ומבע הגדי, דיני ישראל כא, הרב שג"ר אמירה בקידושין


 


פתיחה


בפרשיית התורה העוסקת בגירושין, מופיעים מספר פעלים:כתב, ונתן, ושלחה. הפעלים הללו הם מעשיים מאוד ומבטאים את תהליך הכריתות בין האיש והאישה. דיבור לא מוזכר בהליך זה.


 


אמירה


כאמור לעיל, התורה לא מציינת חובת אמירה כלשהי במהלך טקס הגירושין: אין טקסט מיוחד שיש לאומרו ולא דיבור אחר. לעומת גיטין, בתחומים הלכתיים אחרים מהווה הדיבור מרכיב מרכזי בכינונו של המעשה המשפטי. כך בנדרים מבטא שפתיים, וכן בנזירות וכדו'. הדיבור בעולם הנדרים יוצר את המחוייבות ובלעדיו לא נוצר דבר.


 


משנה


אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך נתן בידה והיא ישנה ניעורה קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך (גיטין עח ע"א)


במשנתינו שלושה מקרים: א. נתן לה ואמר כינסי שטר חוב זה, ב.שלפתו מאחוריו ג. נתן לה והיא ישנה. בכל המקרים הללו, אינה מגורשת עד שיאמר לה הא גיטך.


על פניו שלושת המקרים במשנה מציינים לבעיה דומה הנתפרת באותה אמצעי - עד שיאמר לה הא גיטך. הבעיה היא בעיית ההבנה והמודעות של האישה לארוע הגירושין. האמירה "כינסי שטר חוב זה" הופכת את מעשה הנתינה -"ונתן"- למטעה ומבלבלת. בעיה זו של נתינה מטעה ניתנת להרפא ע"י אמירה מתקנת. בעייתיות זו קיימת גם במקרים האחרים במשנה כגון שלפתו מאחוריו ונתן שהיא ישנה. בכל המקרים הללו אופן הגעת הגט לאישה לא היה בדרך של נתינה רגילה. בעיות אלו נרפאות ע"י הדיבור - הא גיטך.


במשנה זו מופיעה לראשונה חובת דיבור - עד שיאמר הא גיטך. מה מקומו של הדיבר בגיטין? האם נועד לרפא פגמים שנוצרו בעקבות התנהגות לקויה? או שתפקידו רחב מכך?


 


רבי ורשב"א


בתוספתא מופיעה מחלוקת תנאים ביחס למקרים אלו: "אמר לה כנסי שטר חוב זה... והרי הוא גיטה ואחר כך אמר לה הוא גיטך, רבי אומר גט. רשב"א אומר אינו גט עד שיאמר לה בשעת מתנה הא גיטך".


רבי ורשב"א מודים שללא אמירה הא גיטך אינה מגורשת . מחלוקתם היא, האם אמירה זו צריכה להיות בעת הנתינה או שיכולה להאמר אחריה. מחלוקתם, כך נראה, עוסקת בשאלת מרכזיותה של הנתינה לעומת האמירה. בטרם נחדד את המחלוקת נבאר את עניינה של אמירת הא גיטך.


 


הא גיטך


מה מבטאת אמירה זו? ומה תועלתה?


אמירה זו אינה אמירת תוכן עצמאית, אלא משמשת הפנייה והסבת תשומת הלב לגט או לעובדה שמתבצע עתה הליך של גירושין באמצעות הגט. התוכן של הגירושין מופיע בגט עצמו: "הרי את מותרת לכל אדם". מעשה נתינה בלבד של הגט הכולל את תוכן הגירושין, כך נראה, אינו מספק כל עוד האשה אינה יודעת שאכן זהו גט ולא מסמך אחר, או לחילופין אינה יודעת שנתינה זו היא נתינה כורתת. ראוי להזכיר שהיחסים בין בני זוג ערב גירושם יכולים להיות מתוחים וההחלטה בדבר הפירוד הסופי גמישה ואינה ברורה ומובהקת. אשר על כן לא כל אמירה, או אף שטר העוסק בפירוד, משמעו סיום היחסים. רק אם  ייתן הבעל את הגט הכורת ויאמר  שזהו הגט הכורת אכן תתגרש, והכריתות תיעשה ע"י השטר.  במספר מקומות במסכת מובאת מחלוקת התנאים (ר"מ ור"א)  האם הכריתה שבגט היא ע"י החתימה או המסירה, ואולם ברור הוא שהכורת הוא הגט. נסכם: הגט מבצע את פעולתו רק אם האישה יודעת שאכן הוא מיועד לביצוע זה. לכן אם בעת נתינתו לא ברור הדבר אין הוא כורת עד שאמר לה ויסב את תשומת לבה לגט הכורת - הא גיטך.


נחלקו רבי ורשב"א מה מקומה של הנתינה, וממילא האם כשאנו רוצים לתקן פגם הנתינה המטעה, ישנו צורך לתת שוב. לדעת רשב"א מעשה הנתינה הוא מרכזי בגירושין ועליו להיות מובן וברור. אם הנתינה לא הייתה ברורה הרי שצריך שוב לתת ולומר הא גיטך. נוסף לכך יתכן וניתן ללמוד מדבריו שבכל נתינה ישנה חובה לומר ולהפנות את תשומת הלב שהגט פועל. חיוב זה יוצר מהלך מגוון של כריתות המחייב מעשה של נתינה כורתת וכן אמירה המלווה את המעשה. לדעת רבי הנתינה היא אמצעי בלבד להעביר מהבעל את הגט הכורת. אמנם ישנם תנאים ודרישות מדויקות לנתינת הבעל אך הללו אינן הופכות את הנתינה לחלק מהכריתות עצמה, ונראה שהגט המצוי בידה הוא הכורת. אם הגט לא הגיע אליה מתוך ידיעה שהוא חלק מהגירושין, אינה מגורשת מאחר ולא יודעת שהגט כורת. רק אם ייאמר לה אח"כ שהשטר שבידה הוא הגט הרי שאמירתו תפעיל את כוחו של הגט לגרש, ומגורשת. מדברים אלו למדנו שהנתינה אינה מרכיב בכריתות אלא הגט בלבד. היכולת של הגט לפעול מותנית בידיעתה. לדעת רשב"א, כאמור לעיל, הנתינה מרכזית בכריתות. נוסף לתוכן אינפורמטיווי של כריתות -כתיבת הרי את מותרת- ישנו גם ביצוע מעשי של כריתות ע"י נתינה כורתת ואמירה המלווה את המעשה.


ניתן להציע הבחנה נוספת בין רבי ורשב"א המשתלשלת מהמחלוקת האמורה -  מעשה  לעומת תהליך. לדעת רשב"א הגירושין הן מעשה חד פעמי ומרוכז, המבטא את הכריתות בתוכן, במעשה ובדיבור. רבי מוכן לקבל גירושין כתהליך: כתיבה בתחילה, לאחריה מסירת הגט, ורק לבסוף, אפי' לאחר כמה ימים, הודעה על הגירושין לאשה. הודעה זו מפעילה את כוחו של הגט שנמסר לה.


 


משנה


נאמר במשנה: "אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך". מתי יאמר לה? רש"י מדגיש שיאמר לה אח"כ. לדעתו המשנה היא כדעת רבי בתוספתא. ואולם בירושלמי בשם רבי יוחנן מובא שמשנתינו היא דעת רשב"א. ההבנה במשנה היא שהמעשה צריך להיות מלווה בדיבור. עמדת הבבלי הסובר שמשנתינו היא משנת רבי עולה גם מנוסח הברייתא המפרטת את המחלוקת בין רבי ורשב"א. עפ"י הנוסח שבבבלי דברי רבי זהים לחלוטין למשנה עד שיאמר לה הא גיטך ולא כמובא בתוספתא.


 


הבבלי - נתינה כפעולה מכשירה


בסופה של סוגיית הגמרא מחדדת הגמרא את ההבדל בין דעתו של רבי ורשב"א. עפ"י מהלך הגמ' ההבדלים בין הדעות מתחדדים באמצעות הדוגמאות השונות בתוספתא. עפ"י מהלך זה, המקרה האחרון במשנה העוסק בנתינת גט לאשה כשהיא ישנה, מבליט את דעתו של רבי שניתן לומר לה לאחר הנתינה הא גיטך ותהא מגורשת. החידוש בדברים אלו שהאמירה תכשיר את הגירושין והגט אף שהנתינה הייתה למי שאינה בת גירושין - ישנה. חידוד זה מבהיר גם הוא את דעתו של רבי כפי שהוצגה לעיל שהנתינה אינה כורתת אלא מהווה אמצעי בלבד להעברת הגט לידיה וניתן להיעשות אף בשעה שהאישה אינה בת גירושין.


 


אמירה בגירושין - מחלוקת ראשונים


המעמד של האמירה בגירושין כפי שעולה במשנה ובתוספתא עד כה הוא של תיקון פגמים במקרה של נתינה בעייתית. בדבר שבשגרה, כך נראה, אין צורך , לשם הכריתות, לומר דבר. כל חובת האמירה צומחת על רקע הנתינה הפגומה.


בדברי הראשונים מצינו עמדות המרחיבות את מקומה של חובת האמירה בגירושין. מנעד הדעות רחב הן מבחינת תוקף החובה ורמתה והן מבחינת תפקידה.


 


ספריי


בספריי דברים (רסט) מופיע דרשה על המילים "ושלחה מביתו". בחלק מן הנוסחאות מופיע המדרש באופן הבא:


"ונתן בידה ושלחה מביתו, כיון שנותנו בידה משלחה מביתו מיכן אמרו הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת וכו' מתני' אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחריו וכו' מתני' סליק [פיסקא].


נוסח זה מעלה מספר קשיים בהבנת המדרש . מה למד המדרש (המאוחר) מן ההלכה (הקדומה) במשנה? כמה אפשרויות תתכנה. יתכן והנלמד הוא ממשנה א' העוסקת בחובת הרשות הנפרדת של האישה בעת קבלת גיטה, וזה פשט המילים ושלחה מביתו. ואולם, יתכן והמדרש מפנה את תשומת ליבנו למשנה ב' ממנה עולה ג"כ הלכה העוסקת בשילוח האישה (נוסף לנתינה). שילוח זה נעשה באמירת הא גיטך.


בנוסח אחר של המדרש, המתקן את הקושי בנוסח דלעיל, מופיע: "ושלחה מביתו. מלמד שאינה מתגרשת עד שיאמר לה הא גיטך.." .


עפ"י נוסחא זו עולה שישנה חובת אמירה ודיבור בעת הגירושין. דיבור זה הוא מרכיב הכרחי בהליך הגירושין ונראה שהוא מהווה את אות הסיום לכריתות. אמנם הגט הוא זה שכורת אולם הדיבור בסופו מוודא את הכריתות ושולח את האשה מבית האיש לבל תחזור.


 


ר"י, מרדכי, טור - מודעות האשה


בקרב בעלי התוס' מצויה דרישה מחודשת בעת נתינת כל גט: "ר"י היה מצריך לנותן גט לאשתו לומר הי גיטיך וגם הרי את מותרת לכל אדם". דרישתו של ר"י מחודשת בתרתי: א.חובת אמירה בכל גט גם כאשר לא הייתה כל בעיה בעת הנתינה ב. אמירת הרי את וכו' ולא רק אמירת הא גיטך. דרישתו של ר"י הופכת את הגירושין ממעשה של נתינה בלבד אשר כורתת באמצעות הטקסט הכתוב - "הרי את מותרת" - בלבד, לכריתות המתבצעת בכתב ובדיבור כאחד. המעניין בדבריו הוא שישנה חובה נוספת לומר גם הא גיטך כלו' להפנות את תשומת הלב שהגט הוא הכורת (נוסף לדיבור הכורת). המרדכי מביא גם הוא מסורת הלכתית זו ואולם מציין שהדרישה לומר בעת הגירושין הא גיטך והרי את אינו אלא לרווחא דמילתא!


ר"י מוכיח את דעתו שישנה חובה לומר בעת הגירושין מן המשנה העוסקת בגופו של גט. במהלך הדברים (פה:) עוסקת הגמרא במקרים ש"אמר לה וכו'" משמע שדין המשנה ( גופו של גט: הרי את מותרת וכו') נאמר ולא רק נכתב.


עפ"י ר"י כאמור מתחדש שישנה חובה כדבר שבשגרה לגרש גם בדיבור עצמו. מה משמעותו של דיבור זה?


בהמשך דברי התוס' במסגרת שקלא וטריא בדברי ר"י מופיעה פרשנות לדבריו המאירה את עמדת ר"י באור מסויים. מדברי הגמ' בנה: משמע שאין צורך כלל בידיעת האשה אודות מעשה הגירושין ודי בידיעה של עדים. כך למשל בדבריו של רבא שהכשיר גט כאשר נאמר לאשה כינסי שטר חוב, כל עוד האיש אמר לעדים לפני כן שזהו גט. את דבריו אלו למד רבא ממסורת של רבי יוחנן בן גודגודא שהתיר לגרש חרשת. התוס' רואה בהלכה זו סתירה לדברי ר"י שחייב אמירה בעת הגירושין. ע"כ עונה תוס': "וי"ל דהתם נמי אחר כך יגידו לה העדים שהיא מגורשת אף על פי דהאשה מתגרשת בעל כרחה מכל מקום צריך לומר לה הי גיטיך והרי את מותרת לכל אדם שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרת דבעינן שיהא משלחה ואינה חוזרת".


מדבריו, כבר בשלב השאלה עולה ההנחה שמטרת האמירה הוא ליידע את האשה שהיא מגורשת ( בכדי שלא תחזור). הנחה זו הביאה את התוס' לחדש חידוש מפתיע בתרוצם ולהעמיד את הלכתו של רבא שמגורשת אם אמר לעדים במציאות (ובחובה) שהעדים יאמרו לאשה אח"כ שזהו הגט.


אם נסכם את העולה כה יתקבל שישנה לדעת ר"י חובה לומר בעת הגירושין את טקטס הכריתות בכדי ליידע את האשה. נכנה את תפקידה של אמירהזו  אמירה מפרשת, שמיועדת, כאמור, לספק את מודעותה של האשה להליך הגירושין.


דעה זו של בעלי התוס' וחכמי אשכנז מופיע בפסיקתו של הטור (קלו ):


"נותן לה גט הוא או שלוחו לידה או ליד שלוחה ואומר בשעה שנותנו לה הרי את מגורשת ממני בגט זה ומותרת לכל אדם או הרי את משולחת ממני ואם שלוחו נותנו לה אומר הרי את מגורשת מפלוני בעלך וצריך שתדע בשעה שמקבלת גיטה שהוא גיטה ושהיא מקבלת אותו להתגרש בו".


בדברי האחרונים מחודדת עמדתם של בעלי התוס'. לדעת החת"ס ועוד, חובת האמירה המופיעה בדברי התוס' היא חובה בלעדית ותוקפה מדאו'!


 


רמב"ם - שתי רמות של אמירה


בדברי הרמב"ם מצינו חובה כפולה של דיבור ואמירה בגירושין שלכל אחד תפקיד ומעמד שונה. בריש דבריו בכותרת הלכות גירושין וכן בפתח הלכה א' של פרק א' קבע הרמב"ם כיצד מתבצעים הגירושין:  


"אין האשה מתגרשת אלא בכתב שיגיע לה וכתב זה הוא הנקרא גט". ראשית כל קובע הרמב"ם שהגירושין נעשים ע"י הכתב שמגיע לה.


אח"כ מוסיף הרמב"ם וקובע שישנן עשרה דברים שהן עיקר הגירושין מן התורה. ביניהם: כתיבה נתינה עדים ועוד. במסגרת עשרת הדברים מופיעה גם החובה הבאה: ושיתננו לה בתורת גירושין.


זו היא הדרישה לרצונו וכוונתו של הבעל לגרש במעשה זה את אשתו. בהמשך הפרק מונה הרמב"ם את המקורות המקראיים לכל עשרת הדברים. בבואו לדון בדרישת תורת גירושין אומר הרמב"ם (א,ט) את הדברים הבאים:


"ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין, שנ' ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות, אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה או שנתנו בידה והיא ישנה ונעורה והרי הוא בידה אינו גט, ואם אמר לה אחר כך הרי הוא גיטיך הרי זה גט".


הרמב"ם מחדש דרשה הבנויה על סמיכות מילים ומחייבת את חובת הרצון והכוונה בעת הנתינה של הגט "ספר כריתות ונתן".


לדעת הרמב"ם הבעייתיות במשנתנו,"כינסי שטר חוב", אינה תלויה בהעדר מודעותה של האשה להליך הגירושין, אלא בפגם של תורת גירושין הממוקד בכוונה וברצון של הבעל לגרש עתה.


חובת האמירה המופיעה במשנה, הא גיטך, עפ"י הרמב"ם, נועדה לתקן פגם זה של העדר תורת גירושין. פרשנות זו שונה מן האמור עד כה בהסבר המשנה. עד כה הוסבר, וכן עלה מדברי התוס', שבעיית המשנה היא העדר מודעותה של האישה, ותפקידו של הדיבור בגירושין נועד לשמש מטרה זו. מדבריו של הרמב"ם עולה שתפקיד הדיבור נועד להצהיר על גמירות דעתו וכוונתו המליאה של האיש לגרש את האשה במעשה זה.


עמדה זו מתחדד לאור התחליפים האפשריים לדיבור זה כפי שעולה מן ההלכה הבאה (א,י):


"אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זה כשר, שהרי הודיע את העדים שנתנו בתורת גירושין, וזה שאמר לה שטר חוב מפני שנכלם ממנה".


במקרה זה האישה אינה יודעת בעת נתינת הגט שזהו גט, אלא סוברת שזהו שטר חוב. חרף מצב זה הגט והגירושין כשרים משום שהבעל הודיע לעדים שבכוונתו לגרש במעשה זה. הודעה זו מהווה הצהרה על כוונותיו הפנימיות, ודי בכך. ידיעתה של האישה שתבוא אח"כ, עת תקרא את האמור בגט, אינה נחוצה למעשה הכריתות עצמו מדאורייתא.


ברם, לצד חובה זו של הצהרת הבעל וחובת תורת הגירושין ישנה חובה נוספת המופיעה בהלכה הבאה (א,יא):


"המגרש צריך שיאמר לה כשיתן לה הגט הרי זה גיטיך או הוא גיטיך וכיוצא בזה, ואם נתן בידה ולא אמר כלום הרי זה פסול, במה דברים אמורים בשלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה, אבל אם היה מדבר עמה על עסקי גיטה ונטל הגט ונתן בידה ולא אמר כלום הרי זה גט כשר".


בהלכה זו מופיעות שתי דרישות: החובה לומר לאישה בעת נתינת הגט שזהו הגט, וחלופות לדרישת זו. משמעותה של חובה זו מתפרשת לאור התחליף המופיעה בסופה של ההלכה:"היה מדבר עמה"- מודעות והבנה של האשה.


חובה זו של אמירה אינה מופיעה בעשרת הדברים שהם עיקרו של הגט. כמו"כ, כפי שדייקו האחרונים (לח"מ,חת"ס), הביטויים ההלכתיים המופיעים במסגרת הדיון הנ"ל הוא גט פסול וכו' ולא אינו גט כאמור בהלכה הקודמת העוסקת בתורת הגירושין. גט פסול הוא גט שיש לו פגמים. לעומת זאת אינו גט פירושו שלא היה כלל מעשה גירושין. חובה זו כך מסתבר היא מדרבנן בלבד.


הבחנה נוספת בין חובת האמירה מדין תורת גירושין וזו מידיעת האשה מתבטאת בחלופות לדיבור. בעוד שבמקרה של ידיעת האישה ניתן להסתפק בדיבור עקיף בלבד כגון שהיו עסוקים קודם באותו עניין, הרי שדרישת תורת גירושין מחייבת דיבור של ממש לאישה או לעדים. הבחנה זו מחדדת את התפקיד השונה של הדיבורים הללו. הדיבור הראשון נועד לפרש ולהעביר מסר. מסר זה של הבנה ופרוש המעשה יכול להתקיים ע"י הבנה מההקשר גם ללא דיבור מפורש. לעומת זאת הדיבור שנועד להצהיר על כוונות ליבו של האיש לא יכול להסתפק בהבנה במשתמע בלבד ויש דרישה לדיבור ממש לעדים או לאישה. הבחנה זו בין מודעות והבנה במשתמע לעומת הצורך בוודאות באשר לכוונתו של הבעל, מצביעה על ההבדל המשמעותי הקיים במעשה הגירושין בין הבעל הכורת ובין האשה. ע"כ נרחיב לקרא סיום.


 


סיכום ביניים:


ניתן לקשור מחלוקת זו של הרמב"ם לעומת ראשוני צרפת למחלוקת רבי ורשב"א בתוספתא לעיל (תודה לתלמידי-חברי ינון לוונברג). רבי פוסק במשנה שניתן לומר לה לאחר מעשה נתינה מטעה, הא גיטך ללא צורך במעשה נתינה נוסף. המוקד בדבריו הוא הבנת האישה בלבד. כאשר המעשה היה מטעה ניתן לרפאו ע"י הסבר בדיעבד. הדגש הוא המודעות של האשה. לדעת רשב"א אין די במודעות והבנת האישה, וישנו דגש וצורך במעשה של גירושין הכוללים נתינה לשם גירושין בכדי לגרש. הבעיה במשנה אינה רק הבנת האישה אלא מעשה נתינת הגירושין שלא היה שלם. אשר על כן יש צורך לחזור ולתת את הגט ולומר לה הא גיטך. הדגש בדברי רשב"א, כמו בדברי הרמב"ם, הוא במעשה הנתינה של הבעל, בכוונתו ובמשמעות מעשיו, ולאו דוקא מנקודת מבטה של האשה והבנתה.


 


ראשוני ספרד - חובה כפולה שווה


ראשוני ספרד: הרמב"ן,הרשב"א, הר"ן נסמכים מחד על דעתו של הרמב"ם שישנה חובה של תורת גירושין בעת נתינת הגט. יחד עם זאת הם מחייבים את האמירה בתפקידה המפרשת ומיידעת את האשה:


וכך אומר הרשב"א: "והוא הדין נמי בדלא אמר לה כנסי שטר חוב זה אלא דיהיב לה סתם אינה מגורשת אא"כ עסוקים באותו ענין וכדאמרי' בפ"ק דקידושין (ו' א') היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש אמר רב הונא אמר רב הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין. ותמיה לי אמאי נקט לה באומר לה כנסי שטר חוב לישמעינן בנותן לה סתם דאינו גט וכ"ש באומר לה כנסי שטר חוב, וי"ל דהכא אפי' בשעסוקין באותו ענין,..".


לדעת הרשב"א, וכן שאר ראשוני ספרד יש להעמיד את המשנה במקרה של עסוקים באותו עניין. במילים אחרות, המשנה מחדדת את הדין של תורת גירושין בלבד וזאת באמצעות בידוד המרכיב של מודעות האישה ע"י העמדה שהיו עסוקים באותו עניין. לו לא היו עסוקים בעניין אזי הייתה הבעיה במשנה כפולה : העדר מודעות של האישה, וחוסר בנתינה בתורת גירושין. מכאן עולה שלדעת הרשב"א ישנם שני מרכיבים שווים וזהים בתוקפם במעשה הגירושין: מודעות, תורת גירושין.


עמדה זו מופיעה מפורשות בדברי הרמב"ן:


"י"ל דטעמא דרישא משום ביטול נתינה ומשום סיפא נקיט ליה קרא בספרי ושלחה. (ומתני' תרתי קא משמע לן רישא דחוזר ומגרש בו, וסיפא דאע"ג דערק ליה חרציה והוי נתינה כיון דלא אמר לה כלום אינו גט וצריך לפרש, וכדתניא פרק קמא דקידושין נתן לה גיטה וקדושיה וכו')".


מדבריו עולה שישנה חובה עצמאית, מדאורייתא, של אמירה בגירושין. חובה זו מופיעה במשנה במקרה של ערק לה חרציה. במקרה זה אף שהייתה נתינה טובה (שלא כדעת הרשב"א שסבר שזו נתינה גרועה) חסרה האמירה וע"כ אינה מגורשת. לדעתו זו היא כוונתו של המדרש שלמד את חובת האמירה במשנה. חובה זו כך נראה נועדה למודעות האישה בלבד והיא שונה מחובת האמירה של הא גיטך במקרה של כינסי שטר חוב שהיא בעיה של תורת גירושין.


 


בעל המאור - אמירה מכוננת  - שילוחין בפיו


לדעת בעל המאור: "צריך שיוציא השלוחין בפיו". מדבריו עולה שישנה חובה בסיסית של דיבור בעת הגירושין שתפקידו לבטא את הגירושין בפיו. לדעתו חובה זו יכולה להתבצע בנוכחות העדים או האשה. הגדרה זו מלמדת שחובת האמירה אינה מפרשת ומיועדת למודעות האשה, אלא מהווה מרכיב חיוני של השילוחין עצמן. עפ"י בעל המאור הדיבור עצמו כורת את הקשר בין האיש והאשה. חובת הדיבור לא מיועדת להבנת האשה כתוס' ולא לכוונת הבעל כרמב"ם אלא מהווה מעשה של גירושין בפני עצמו.


בדברי הקהילות יעקב ישנה פרשנות מעניינת להלכה המופיעה בקידושין שאם היו עסוקים באותו עניין מגורשת. בדברי הרמב"ם וכן בראשוני ספרד הובהר שהלכה זו נועדה לשמש תחליף לידיעתה של האשה. לדעת הקה"י הדיבור נועד לבטא את הדברים שבליבו של המגרש.  ללא דיבור זה ייחשב  הדבר כדברים שבלב בלבד שאינם תקפים. כאשר היו עסוקים באותו עניין, מגורשת משום שיש בידינו אומדן ביחס לליבו של האדם מאחר ואלו דברים ש"בליבו ובלב כל אדם". כאשר אדם עסוק בקידושין או גירושין ונתן אח"כ גט, סביר הוא שנתינה זו ניתנה לאור הדיבור שקדם ומבטאת את כוונתו לקדש/לגרש. לדעת הקהילות יעקב התחליף של היו עסוקים אינו פשרה בדרישת דברים שיבטאו את ליבו, אלא שבידינו תחליף לדיבור זה והוא הדיבור הכללי המוסכם וידוע. ישנו מעין דיבור כללי המפרש את מעשיו ודי בכך.


 


סיכום ומחשבות כלליות:


בין הראשונים שהוצגו עד כה עלתה מחלוקת הלכתית בחובת האמירה, ומחלוקת פרשנית בשאלת הבעיה של כינסי שטר חוב וערק לה חרציה.


לדעת התוס' הדיבור נועד למודעותה של האשה. לדעת הרמב"ם וראשוני ספרד הדיבור מצהיר על כוונת הבעל. לדעת בעל המאור הדיבור כורת.


בנוסף לכך נחלקו הראשונים בהגדרת הבעיה במשנה: לדעת התוס'  הבעיה היא ב(חוסר) מודעות האשה. לדעת הרמב"ם הבעיה היא ב(חוסר) כוונת הבעל (תורת גירושין), לדעת הרמב"ן ישנן במשנה שתי סוגי בעיות :כינסי - תורת גירושין, ערק לה חרציה- דבור מפרש.


ניתן לומר שבקרב הראשונים ישנה מחלוקת בשאלת מרכזיות נוכחותה של האשה במעשה הגירושין. לדעת התוס' נוכחות האשה במעשה הגירושין (באופן של מודעות) חיונית והכרחית, ואילו לדעת ראשוני ספרד וכן המאור, נוכחותה , אף הפסיווית, אינה עקרונית למעשה הכריתות. נעיין במסקנות אלו.


המחלוקת אודות מקומה של האמירה מובילה למסקנות נוספות. במבט רחב יותר ניתן לראות במחלוקת זו  מחלוקת בדבר אופיים של הגירושין: האם מעשה דיאלוגי או מונולוגי. האם הכריתות מתבצעת ע"י מסירת הכריתות מהאיש לאישה או שעיקרה של הכריתות היא בנבכי נפשו של האיש עצמו. באופן מוקצן ניתן לומר שהדיון נסב סביב השאלה מהי עיקרה של הכריתות האם כריתת הקשר בין האיש והאישה או עיקרה של הכריתות נעשית מן האישה שבתוכו. כאשר האיש החליט באופן גמור ומוחלט שרוצה לגרש ומכוון במעשיו לגרש את אישתו, אזי חלה הכריתות.


הגירושין הם מסלול היציאה והפרוק של הנישואין, ומהווים תמונת תשליל שלהם. מה ניתן ללמוד מאופי הגירושין על הנישואין?


על סמך העמדות הסוברות שמעשה הגירושין הוא מונולוגי ומצוי בידיו של הבעל בלבד,  ניתן להסיק שלדעתם המבנה ומערכת היחסים הערכית בנישואין היו גם הם מונוליטיים. האיש נשא את אישתו והביאה אל ביתו, וכל תוקפו של הקשר בנוי ממעשיו ורצונו. כאשר רוצה האיש לסיים את הקשר עליו לשחרר את האחיזה שאחז בקשר ביניהם. לעומת עמדה זו ניתן לראות בקשר שנוצר בעת הנישואין יצירה חדשה המנותקת מרצונו ואחיזתו של הבעל (בלבד). זהו הקשר שבין האיש והאשה. קשר זה מבוסס על רצונם וחייהם המשותפים. בבואו לנתק את הקשר נדרש מהבעל לשתף את האשה לפחות באופן של מודעות והבנת התהליך כמרכיב חיוני בכריתות. ללא מודעותה לא ניתן לפרק את הקשר.


ניתן לנסח דילמה זו באופן לוגי -  האם הכריתות היא מעשה או מחדל. האם היא יצירה חדשה או ניתוק מציאות קיימת.


 


הלכה


הטור פסק כתוס' שישנה חובה שהאשה תדע, וישנה חובה לומר את טקסט הגירושין. בדבריו לא מופיע  מושג תורת גירושין של הרמב"ם. ב"י משיג עליו ומבטל את חובת המודעות של האשה.


השו"ע פסק כרמב"ם . בהלכה א' פסק שאם לא אמר הא גיטך הגט פסול. לעומת זאת בהלכה ה' כשעוסק בנתינה בתורת גירושין פוסק שאם נתן ואמר כינסי שטר  חוב אינה מגורשת. כלו' ישנה חובה של תורת גירושין שתוקפה גדול מחובת האמירה הא גיטך.


בהלכה ג' ציין לחובה לומר הרי את מותרת לכל אדם, ואולם סימן חובה זו "כשיתן לה יאמר לה.." ולא כדבריו בהלכה א' "המגרש צריך שיאמר וכו" (גם הוא רק פוסל את הגט אך לא מבטל את הגירושין).הרמ"א משיג עליו בשני מקומות( א,ו) וקובע שישנה חובה לכתחילה לומר הא גיטך, כדעת בעלי התוס'.

 

 

בית המדרש