ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אגדות חזל (1):חוני המעגל

ע"י: הרב אביגדור ויצמן

הרב אביגדור ויצמן דן בסיפור הידוע על חוני המעגל ועצירת הגשמים

 


המשנה בתענית (י"ט.) מספרת  על מעשה חוני כהוכחה לדין שלא מתענין על רוב גשמים:


על כל צרה שלא תבוא על הצבור מתריעין עליהן, חוץ מרוב גשמים.


 מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים! אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. התפלל ולא ירדו גשמים.


 מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.


 התחילו גשמים מנטפין, אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו לירד בזעף,


אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים.באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן! - אמר להם: צאו וראו אם נמחית אבן הטועין.


שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר +משלי כ"ג+ ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.


בהמשך, מובא בגמרא (תענית כג.) הסיפור מן הברייתא בהרחבה:


תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים! התפלל ולא ירדו גשמים.


עג עוגה ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר +חבקוק ב'+ על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו'. אמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.


 התחילו גשמים מנטפין, אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך.


אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית. ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג.


אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם.


אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים.


אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו, כך התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה.


על פי כן, הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם - אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה - אינן יכולין לעמוד, יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות.


שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה - גוזרני עליך נידוי. שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך? אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים - ונותן לו. ועליך הכתוב אומר(שלי כ"ג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך.


תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל: ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. ותגזר אמר (איוב כ"ב)  - אתה גזרת מלמטה, והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה. ועל דרכיך נגה אור - דור שהיה אפל הארת בתפילתך, כי השפילו ותאמר גוה - דור שהיה שפל הגבהתו בתפילתך, ושח עיניים יושע - דור ששח בעוונו הושעתו בתפילתך, ימלט אי נקי - דור שלא היה נקי מילטתו בתפילתך, ונמלט בבר כפיך - מילטתו במעשה ידיך הברורין.


כיון שבאופן כללי ניתן לזהות את הברייתא כהשלמה והרחבה של המשנה[1], נתייחס לשתיהן כסיפור מאוחד, כאשר כל מקור מספק לנו פרטים משלו.


ניתן למצוא בסיפור כמה נקודות ציון שיש להתבונן בהן ולנסות לשזור את החוט אותו רוצים חז"ל להביא בפנינו.


ראשית, חוני מתפלל על הגשמים רק אחרי ששלחו לו: " מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים! אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו"


האם חוני לא יודע שאין גשם? וכפי שהברייתא משלימה,יצא רוב אדר ועדיין לא ירדו גשמים! מדוע חוני מחכה שיבקשו ממנו להתפלל?


נקודה נוספת לעיון היא אמירתו בעלת הביטחון של חוני במשנה "צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו".


מניין הביטחון של חוני בהצלחת תפילתו, ולמה בחר לבטא את ביטחונו זה בפני כל הציבור?


עניין שלישי הוא העוגה שבתוכה מתבצר חוני עד כדי שבועה שלא יצא ממנה עד שירדו גשמים, מה מסמלת העוגה? מה למד חוני מחבקוק הנביא? ועוד יותר מכך, ושוב: מניין הביטחון בשבועה אחרי שכבר נחל כישלון ולא נענה בתפילתו הראשונה?


נקודת שיא נוספת נמצאת בתיאור של חז"ל בברייתא את הדו שיח המורכב שיש בין תלמידיו של חוני אליו וכתשובה לפניותיהם, בין חוני לקב"ה.


התלמידים מזהים שהקב"ה מגיב כמי שמאולץ כביכול לעשות כדברי חוני אך לא רוצה בכך, ובזהירות, "ראינוך ולא נמות...", חושפים בפני רבם את התחושה שלהם מול תגובתו של הקב"ה. "כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך".


חוני לא עונה ישירות לתלמידיו אלא פונה לקב"ה בתביעה נוספת: "אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות". גם כאן מזהים התלמידים בתגובתו של הקב"ה -  "ירדו בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית. ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג" - שהקב"ה לא רוצה בטובתו של העולם אלא  נאלץ כביכול לקיים את בקשתו של חוני, והם פונים אליו שוב:  "כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם", ושוב, חוני לא משיב אלא מפנה אל הקב"ה דרישה נוספת והפעם מפורשת יותר: "אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה".


נראה שחז"ל שמו בפי תלמידיו של חוני את הפרשנות לטיווח הקרבי שעושה חוני עם הקב"ה עד שמגיע לאחר ניסיונות מועטים למטרתו. המסקנה היא שחוני אילץ כביכול את הקב"ה להוריד את הגשם ואף שהקב"ה הבהיר לו בתגובותיו שהעולם לא זכאי לגשם המשיך חוני בדרישותיו, עד שנענה.


נראה שחוני מבין שתפילה תוריד את הגשם גם אם הקב"ה "לא רוצה" להוריד גשם.


מה היתה גישתו של חוני לתפילה? האם אין מקום לתפקידם של השכר והעונש? האם תפילת הצדיק מתגברת עליהם?


מעניין שדווקא בנושא עליו אומרת התורה מפורשות שהוא נתון להשגחה אלוקית של שכר ועונש בא חוני ומפעיל את התפילה נגד כל החשבונות.


כך אומרת התורה (דברים י"א):


(י) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: (יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: (יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: ס (יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: (יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: (טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: (טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: (יז) וְחָרָה אַף יְקֹוָק בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר.


כיצד דוקא בנושא זה, בו התורה כל כך מדגישה את המדיניות של שכר ועונש מבטל חוני ובצורה כל כך בוטה את הרצון האלוקי שמתגלה בתגובותיו של הקב"ה?


גם בתוך תפילת שלמה בחנוכת בית המקדש אנו מוצאים דגש רב על תהליך שינוי בכדי לבטל עונש של עצירת גשמים. בנאום שלמה בחנוכת בית המקדש ישנן תפילות רבות ששלמה צופה שעם ישראל יתפלל בעתיד, כמו שמוזכר בפסוקים(מלכים א פרק ח) :


רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כָּל נֶגַע כָּל מַחֲלָה: (לח) כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: (לט) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם: (מא) וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא ... וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: (מג) אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי ... (מד) כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל יְקֹוָק דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ: (מה) וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם:


ובין התפילות גם תפילה על עצירת גשמים, אולם פה, ובשונה מהתפילות הנ"ל, כאן אין היענות של הקב"ה ע"י התפילה לבדה אלא בצירוף החזרה בתשובה, ההודאה על החטא, ובנוסף, גם הליכה בדרך הטובה שהקב"ה יורה להם ללכת בה (מלכים א פרק ח):


 (לה) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם: (לו) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכּוּ בָהּ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה: ס


והשאלה מתחדדת, גם אם יש אולי מקום לתפילה זו של חוני, כיצד היא באה נגד ההתיחסות הנגיטיבית של הקב"ה ויותר מזה, מדוע חוני שובר את הכללים ומצפה שתפילתו בנושא הגשם תיענה ללא חזרה בתשובה של העם וללא הליכה בדרך טובה, הרי זה מנוגד לאמור בתורה ובנביא?!


אכן, אנחנו רואים שהייתה מחלוקת בין החכמים על הגישה אל התפילה ורבי שמעון בן שטח חולק בתקיפות אם כי בזהירות מרובה, על מעשהו של חוני: " שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה - גוזרני עליך נידוי".  בשלב הבא ננסה לברר דרך כל נקודות הציון שהזכרנו, את משמעות התפילה על פי חוני.


בכדי להבין את דרך ראייתו של חוני נתבונן בסיפור נוסף, אותו מביאה הגמרא מיד אחרי הסיפור על עצירת גשמים:


במסכת תענית (דף כג עמוד א ), בהמשך לסיפור התפילה על הגשם מובא הסיפור הבא:


אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכ"ו): שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אמר: האם יש מי שישן שבעים שנה בחלום? יום אחד היה הולך הדרך וראה אדם שנוטע חרוב. שאלו: בכמה זמן נותן החרוב פירות? - אמר לו: עד שבעים שנה. שאלו חוני: האם ודאי לך שתחיה שבעים שנה? - אמר לו: אני מצאתי את העולם עם חרובים. כשם שאבותי נטעו לי את החרוב כך אני אטע לבני. ישב לאכול לחם ונרדם. הקיף אותו הסלע שישן לצידו וישן שבעים שנה.כשקם משנתו, ראה אדם שהיה מלקט מן החרוב. אמר לו: אתה הוא ששתלת את החרוב? אמר לו האיש: בן בנו אני. אמר לו חוני: אם כך, ישנתי שבעים שנה! ראה את אתונו שילדה עדרים עדרים של חמורים. הלך לביתו, אמר להם: בנו של חוני המעגל קיים? בריה דחוני המעגל מי קיים? - אמרו לו: בנו כבר אינו אולם בן בנו עדיין חי. אמר להם: אני הוא חוני המעגל! לא האמינוהו. הלך לבית המדרש ושמע את חכמים שהיו אומרים: ברורות השמועות כבימיו של חוני שכשהיה בא לבית המדרש, כל קושיא שהיתה להם לחכמים, היה מתרץ להם. אמר להם: אני הוא חוני! לא האמינוהו ולא נתנו לו את הכבוד כראוי למעמדו.  חלשה דעתו, ביקש רחמים על עצמו מהקב"ה ומת. אמר רבא, היינו שאומרים העולם: או חברותא או מיתותא.


הסיפור מבוסס כנראה על אגדה שמובאת בתלמוד הירושלמי על סבו של חוני שישן מלפני חורבן בית ראשון ועד לבניין הבית השני אחרי שבעים שנה ולא היה ער בזמן גלות בבל. לפי התלמוד הירושלמי (מסכת תענית פרק ג ה"ט), סבו של חוני קרא על עצמו את הפסוק בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים[2].


הסיפור של רבי יוחנן מתחיל ברצון המיוחד של חוני לישון שבעים שנה. מה הניע את חוני לרצות לישון כל כך הרבה זמן?


 חוני הצטער על הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". מאזכור של החלום בתיאור גלות בבל הבין חוני שיש פה פן של שינה, של דילוג בתודעה על שבעים שנים "בעייתיות" ובקפיצה - חוזרים לבניין הבית השני וכאילו כלום לא אירע בינתיים. אין יחס לתהליך שעבר העם במהלך שבעים השנים ולמשמעות הגלות. הגלות היא זמן של שינה, זמן שסבו של חוני על פי הירושלמי עבר ללא ידיעת המתרחש בעולם, תוך שינה עמוקה.


נראה ששאיפתו של חוני הייתה לדלג על שלב התהליך המורכב ולפעמים המסובך והבעייתי ולהגיע ישר לתוצאה הסופית הטובה. סבו של חוני וחוני עצמו בשאיפתו, על פי רבי יוחנן, רצה לדלג על שלב הגלות בשינה, ולהגיע ישר לבניין הבית השני כאילו כלום לא אירע בינתיים.


חוני רוצה לדלג על שנות דור ולהגיע לאחרי התהליכים, ישר לתוצאה, חוני גם לא מבין מה טעם יש לו לאדם ליטע חרוב אם לא יזכה ליהנות מהפירות. התוצאה חשובה, ההנאה מהפרי ולא התהליכים של הדורות שיתכן ויתנו את התוצאות בדורות מאוחרים.


כאשר מתעורר חוני משנתו ומבין שישן שבעים שנה, הוא מצפה שיתייחסו אליו כאילו לא חלף הזמן, כאילו הוא רלוונטי כשם שהיה לפני שני דורות, הוא לא רוצה לראות את נכדיו, את הדורות שהתפתחו, הוא לא שמח בעדרי החמורים שהתרבו בעקבות הזמן שחלף, הוא עסוק כולו ברלוונטיות שלו גם כשעבר שנות דור. המעבר מאב לבן ולנכד, זהו תהליך התפתחות טבעי שטומן בחובו השתנות הזמנים. החומר הוא זה שבעקבות הזמן שעובר משתנה ועובר תהליכים, והחמור, שהוא הכלי כדי לעבור את הדרך בעולם הזה, את התהליך, השתנה, התפתח, נהיה עדרים עדרים למרות שהחמור המקורי, כבר עבר מן העולם.


 לפי חוני, הדילוג על התהליך הוא דרך חיים, והתפילה  היא כוחו של חוני לבצע את קפיצת הדרך הזו.


ניעזר בדברי האדמו"ר הזקן בכדי להבין את רעיון קפיצת הדרך, הדילוג על התהליך המובנה הרגיל:


וביאור הענין הנה ידוע הקושיא מהו שמבקשים בכל יום ומתפללים רפאנו ה' ברך עלינו הרי עיקר דינו של האדם הוא בר"ה ויוה"כ וכמ"ש קושיא זו בתוספות (פ"ק דשבת די"ב ע"ב ובפ"ק דר"ה דט"ז ע"א). אך הענין כי מה שנכתב ונחתם בר"ה ויוהכ"פ היינו שנמשך לו חסד על נפשו והחסד ההוא הנמשך מא"ס ב"ה הוא ...ולכן כדי שיומשך ... השפעות הגשמיות בעשייה כצרכי הנפש בגוף, הוא צריך להשתלשל ולירד בהשתלשלות מדרגות רבות... עד שיתעבה להיות חסדו בעניינים גשמיים לרפאות החולה ולברך השנים... וע"ז ארז"ל אדם נדון בכל יום שהוא נדון לפי מעשיו היום האם ראוי וכדאי הוא שירד ויומשך החסד עליון הנמשך כבר על נפשו למעלה בר"ה ויוהכ"פ שיהיה יורד ונמשך ממדרגה למדרגה מהיכל להיכל. בכדי שיומשך מרוחניות לגשמיות. או שמא אין ראוי האדם לזה ואזי יתעכב ולא ירד למטה רק ישאר למעלה ברוחניות ושם יגיע לו שיוסיפו לו תענוג ... מאחר שנמשך לו החסד. אבל עכ"ז לא יומשך ממנו למטה כלל. והנה השפעת חסד זה הוא מתעכב ושוהה עד שנמשך ובא למטה שהרי בכל השתלשלות מהיכל להיכל הוא ע"י משפט אם ראוי הוא שיומשך ההשפעה למטה ומעיינים בדינו ויש מי שמקטרג לומר שחטא ואינו ראוי לזה ... אבל כשנמשך האור והשפע ע"י אהרן ומגזעו תחתיו כהנים הנושאים את ידיהם ומברכים את העם בברכת כהנים אזי השפע היא נמשכת במהירות דרך כל העולמות באין מונע ומעכב ואין מעיינים בדין כלל... וזהו ענין ברכת כהנים יברכך ה' וישמרך. וארז"ל יברכך בממון כו' יברכך בבנים כו' וישמרך מן המזיקים... היינו שנמשך החסד העליון מיד בגשמי להיות הברכה בבני ומזוני יאר ה' פניו היינו הארת פנים ויחונך שנמשך למטה מטה. ואמנם שרש הטעם לזה על היות המשכת החסד שע"י אהרן נמשך במהירות באין מעכב ומונע ההמשכה הוא לפי כי אית חסד ואית חסד חסד עולם ורב חסד והנה ההמשכה ע"י אהרן הוא מבחינת ורב חסד כנזכר ע"פ בהעלותך. וע"פ ועשית בגדי קדש והוא חסד שבלי גבול שיורד ונמשך ע"פ מדותיו ואין שום בחינת דין שיעכבו...  והמשל לזה עד"מ נהר גדול במאד שהליכת המים הוא בתגבורת גדולה לא יוכלו לעכב הליכת המים. משא"כ בנהרות שאין גדולים כ"כ מעכבים הליכת והמשכת מימיו ע"י עצים ועפר וכיוצא עד שמעמידין עי"ז עליהם בית הטחינה או גשרים. אבל בנהר גדול מאד לא יעוכב ע"י מונעים ומעכבים הנ"ל כי אם הלוך ילך כמנהגו וישטוף העצים והעפר המעכבים. כך הנמשל בענין ההמשכה מבחי' ורב חסד הוא הולך ונמשך במרוצה. וכל הדינין מתעברין ומתבטלין מחמתו כו'.


יש מקום להליכה לפי הסדר והדין המגיע לכל אדם בסדר הדין הרגיל, ויש לעיתים כח להמשכת שפע אלוקי ללא התעכבות על התהליך של התיקון שיגרום למציאות שאכן מגיע השפע למקבלים לפי הדין, אלא החסד משפיע למטה ישירות וללא עיכובים.


כוחו של חוני היה למשוך את ההשפעה האלוקית ללא עיכובים של הדרך הרגילה, ולכן לא ראה מקום לתהליכים.


שיטתו שלחוני היתה למשוך כוחות מעולמות עליונים ישירות לעולם התחתון וזאת בכוחה של תפילתו שהייתה כבן שמתחטא על אביו, וכך, לא להיות תלוי בשלב השכר והעונש, בתהליכים שקשורים בדרך ירידת השפע האלוקי לעולם בדרך הטבע. לכן בטוח חוני שתפילתו תיענה שכן גם אם לא מצגיע לעם ישראל גשם בדרך הטבע, אין זה אמור להשפיע על תפילתו שפועלת כמעקף לתהליך הנורמלי.


מסיבה זו נכנס חוני לתוך העוגה. הוא לא שייך לסדר הרגיל והוא מגדיר לעצמו "בועה" מנותקת שבה הדרך להורדת שפע שונה ממה שקורה בעולם שמחוץ לה. הדו שיח שבין הקב"ה לחוני משקף את הדילמה והבעייתיות סביב הגישה הזו. הקב"ה אומנם נתן לחוני את האפשרות להוריד שפע לעולם בדרך זו אולם משדר לו כי לא זו היא הדרך הישרה, וחוני נתקל בתחילה בסירוב אלוקי. אולם חוני מבין את הסירוב כהתגברות הכוח הטבעי האלוקי, והוא, שחי בתודעה רוחנית שונה בתכלית לא מוותר ומתעקש ללכת בדרכו הוא, שמקובלת אף היא על הקב"ה, הדרך העוקפת, שלא מתייחסת לצורך בתהליך אלא מתחברת ישירות לצינור השפע. גם רבי שמעון בן שטח שמתנגד לדרך זו מבין שישנם יחידים שמותאמים לדרך זו ו"אלמלי חני אתה - גוזרני עליך נידוי" אך כיון שזה חוני, כנראה שזה מתאפשר לו.


גם אם חז"ל מתנגדים לדרכו של חוני, הרי שהם לא יכולים להתנגד למעשהו ואפילו רבי שמעון בן שטח מבין שיש כאן אדם מיוחד שדרכו המיוחדת מתאימה לו ואולי רק לו: "אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו".


רבי נחמן מברסלב טבע ביטוי חריף שאולי יכול להסביר במקצת את דרכו של חוני: "כי צריכין לנצח אותו יתברך כביכול"


וכך כתב בספר השתפכות הנפש:


"אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים קי"ט), זמרו למי שמנצחין אותו ושמח. כי צריכין לנצח אותו יתברך כביכול. כי אף על פי שנדמה להאדם שהשם יתברך אינו רוצה לקרבו מחמת שקלקל הרבה וגם עכשיו אינו מתנהג כראוי כרצונו יתברך אף על פי כן צריך האדם לחזק עצמו ביותר ולהשתטח עצמו לפניו ולפרש כפיו אליו יתברך שירחם עליו ויקרבהו לעבודתו כי אף על פי כן אני רוצה להיות איש ישראלי. נמצא שרוצה לנצח את השם יתברך כביכול והשם יתברך יש לו שמחה מזה שמנצחין אותו כביכול"




[1] ניתן לזהות כי הנושא המרכזי בכל מקור שונה ולכן גם ישנם שינויים קלים באזכור עניינים כאלו ואחרים - צריך להרחיב


[2] אמר רבי יודן גיריא הדין חוני המעגל בר בריה דחוני המעגל הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא נפק לטורא לגבי פעליי עד דו תמן נחת מיטרא עאל ליה למערתא מן יתיב נם ודמך ליה ועבד שקיע בשינתיה שובעין שנין עד דחרב בית מוקדשא ואיתבני זמן תיניינות לסוף שובעין שנין איתער מן שינתיה נפק ליה מן מערתא וחמא עלמא מחלף זוויי דהוות כרמין עבידא זייתין זוויי דהוות זייתין עבידא זרעו שאל ליה למדינתא אמר לון מה קלא בעלמא אמרון ליה ולית את ידע מה קלא בעלמ' אמר לון לא אמרין ליה מאן את אמר לון חוני המעגל אמרון ליה שמענן דהוה עליל לעזרה והיא מנהרה עאל ואנהרת וקרא על גרמיה בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים

 

 

בית המדרש