ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ספירה לפנים

ע"י: רועי זמיר

מדוע בעצם סופרים את ספירת העומר קדימה ולא אחורה? על כך במאמר הבא

פרשת השבוע עוסקת בשני נושאים מרכזיים האחד הוא דיניהם של הכוהנים והשני הוא החגים והמועדים. במרכזה של פרשית המועדים נמצאת מצוות ספירת העומר. במצווה זו אנו אמורים לספור  את הימים שבין פסח לשבועות ולשזור אותם יחד. בספירה זו אנו קושרים בין  האירוע של יציאת מצריים בפסח למתן תורה במישור ההיסטורי שבשבועות ובין קציר השעורים שמתחיל בניסן לקציר החיתים שבשבועות במישור החקלאי. החיבור הזה בין יציאת מצריים למתן  תורה מחדד את העובדה שמהלך הגאולה אינו שלם בלעדי מעמד הר סיני והצו האלוקי לו אנו זוכים בימים אלו כמו כן הספירה מעצימה את מימד הצפייה וההשתוקקות להגיע אל קבלת התורה.

אם כנים דברינו הם מעלים שאלה לגבי אופן הספירה. בדרך כלל כאשר אנו מצפים למשהו אנחנו סופרים ספירה לאחור, אנו שמחים למחוק מהלוח כל יום שחולף בדרך אל היעד הנכסף ואילו בספירת העומר אנו לא נוהגים כך אלא סופרים קדימה ומוסיפים בכל יום יום נוסף לספירה . מדוע אנו סופרים דווקא באופן הזה?

התשובה לכך נעוצה ביחס שבין היעד לדרך אליו. כאשר אנו סופרים לאחור אנחנו בעצם מתבוננים על היום שעבר כמעמסה וכנטל ממנו אנחנו רוצים להיפטר כאשר כל תשומת הלב שלנו ממוקדת ביעד אליו אנו מעוניינים להגיע. לעומת זאת בספירה לפנים, בכך שאנחנו מוסיפים בכל פעם יום נוסף לחשבון אנו מבטאים את העובדה שכל יום שעובר הוא גם בעל ערך בפני עצמו, כל יום של הכנה , של הליכה בדרך לקראת היעד הוא בעצמו משהו שאנחנו רוצים לקחת איתנו הלאה ושמחים להיות בתוכו.

המדרש מספר לנו שבתוכנית הבריאה היה צריך להיות טעם העץ כטעם הפרי. הרב קוק מסביר שפרוש הדברים שבעולם האידיאלי לא היה צריך להיות הבדל בין התחושה של העונג והסיפוק שאנו חשים כשאנו מגיעים אל היעד (טעם הפרי) לבין תחושת הסיפוק ועונג שאנחנו חשים במאמץ ובהליכה לקראת היעד (טעם העץ) אלא שבגלל החטא ישנו פער בין הוויה של הדך והאמצעי לבין החוויה של היעד והתכלית. בספירת העומר אנחנו מזכירים לעצמינו שהפער הזה הוא לא נכון ואמיתי. גם הימים אותם אנו עוברים בדרך, כל יום ויום מהספירה הוא יום שאנו שמחים  להיות בו ורוצים לקחת אותו איתנו אל היעד.

לדברים אלו יש השלכה לגבי הן לגבי האופן בו אנו רואים את תפקידנו כמחנכים והן לגבי עולם הערכים אותו אנו מקנים לחניכינו. האם השיעור שלנו או שנת הלימודים שלנו הם חוויה של ספירה לאחור בהם המוקד הוא אך ורק השורה התחתונה ובעצם היינו שמחים להיפטר מכל המסלול בדרך אליה, או שהחוויה היא חוויה של ספירה לפנים בה לכל רגע  של לימוד, מאמץ והשתדלו יש חשיבות גם בפני עצמו ואנו שמחים  לעבור דרכו ולהיות בו.

 

נקודה למחשבה

בסוף הפרשה מופיע העיקרון התורני המשפטי של מידה כנגד מידה בענישה כאשר אדם מזיק את חברו. האם יש לעקרון זה מקום גם במערכת החינוכית או שעליה להיות גמישה יותר ולא לנהוג עם האדם על פי שורת הדין.

 

 

בית המדרש