ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אגדות חזל (2): לך לאומן שעשאני

ע"י: הרב אביגדור ויצמן

הרב ויצמן,ראש הישיבה התיכונית בפתח תקווה, מנסה לבאר את הסיפור במסכת תענית דף כ עמוד א


תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! - אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? - אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל. - אמרו לו: מפני מה? - אמר להם: כך וכך עשה לי. - אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות. (תענית כ.)



ראשית נלבן כמה נקודות טעונות ליבון במעשה שלפנינו.


א. חז"ל מתארים מציאות בה התנא האלוקי רבי אלעזר ברבי שמעון, בזמן שהוא שרוי בשמחה גדולה על שלמד תורה הרבה, דעתו גסה עליו והוא "נופל" בהתייחסות נוראית לאדם שבסך הכל היה מכוער, מה שהיינו מצפים מקטני התלמידים שלא יפלו בזה. מה קרה לו לרבי אלעזר שכך נפל?


ב. מדוע מעלה רבי אלעזר בדעתו שכל אנשי עירו של אותו איש מכוערים כמוהו, מה עניין מקומו של האיש למראהו?


ג. רבי אלעזר "תופס את עצמו" במהירות כאשר האדם שהוא מכנה ריקה ומכוער, עונה לו "לך לאומן שעשאני". מה מעורר את רבי אלעזר מהסיטואציה של לעג וזלזול באותו אדם, למצב בו הוא מבקש מחילה על דבריו?


ד. האיש המכוער עונה לרבי אלעזר ב"הברקה", שאולי היתה שגורה על פיו מפעמים קודמות בהן נפגש בזלזול במראהו: "אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית". בהמשך, כאשר רבי אלעזר מבקש את מחילתו של המכוער, דבק האיש באימרתו וחוזר ואומר "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית". מה יש בחזרה ובעקשנות על ההליכה לאומן, הרי האמירה הזו נועדה לעורר את רבי אלעזר מגסות רוחו ולא בכדי לגרום לו באמת ללכת לאומן ולומר לו כך?


ה. הפתיחה והסיום של המעשה לכאורה מתעלמים מהתהליך של רבי אלעזר מול המכוער, והמסר של חז"ל מן המעשה הוא המסר שאמור המכוער ללמוד, לא להיות קשה אלא לסלוח מהר. היינו מצפים למסר כמו "לעולם אל תהיה דעתו של אדם זחוחה עליו לאחר שלמד תורה", או "לעולם אל תתייחס לחיצוניות האדם אלא לפנימיותו" חז"ל מתעלמים מבעייתיותו של מעשהו של רבי אלעזר ובמידה רבה מבקרים את הקורבן על שלא סלח מספיק מהר במקום לתת ביקורת לרבי אלעזר על מעשהו.


ו. גם רבי אלעזר, כשנכנס לבית המדרש נוהג לכאורה כאילו לא למד כלום מהמאורע וגם הוא דורש "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" רבי אלעזר גם ממשיל את עניין הרכות לקנה שזכה ועושים ממנו ספר תורה תפילין ומזוזות, שקדושתם נובעת מן התורה הכתובה בהם. אם נשווה את המשל, הקנה מול ספר התורה, לנמשל - בו מי שאמור להיות רך הוא המכוער ורבי אלעזר הוא ספר התורה - נוכל אולי להסיק שיש בדבריו של רבי אלעזר אמירה ביקורתית מאד כלפי האיש שאם היה יותר רך אולי היה זוכה להיות הקנה של ספר התורה?



מי אמר למי שלום?


לפני שנעמיק במעשה, נידרש להבהרה: מי אמר למי שלום עליך רבי! ומלשון הגמרא נראה בבירור שהפונה הוא רבי אלעזר לאיש המכוער, והאיש המכוער לא עונה לו. מנקודה זו מתחיל הסיפור, כשרבי אלעזר, שלפני רגע קרא לאיש "רבי", מתוך רצון לכבדו, מתקומם על ההתעלמות ומטיח באיש: "ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?"


ובאמת, מדוע מתעלם האיש המכוער מרבי אלעזר?



קווים לדמותו של האיש המכוער


אם ננסה לשרטט קוים לדמותו של האיש המכוער נראה אדם שלא מעוניין בתקשורת עם סביבתו, אדם שלא מוכן להידיין ולסלוח על פגיעה בו, אדם שמתעקש גם לחזור על התשובה הראשונה שלו כמנטרה גם אם היא כבר לא שייכת ("איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית"), אדם שגם כאשר הוא כבר סולח הוא לא עושה זאת בלב שלם אלא "בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן". אנו אכן פוגשים אדם שחי חיים של התגוננות מקווצת, של חשש מפני הזולת ומלחמה נואשת על כבודו האבוד.


רבי אלעזר מוכיח את אותו אדם על תגובתו המכוערת, מגדיר אותו כמכוער, כאשר הוספת אנשי העיר הייתה כדי להגדיר שלא על הכיעור החיצוני רבי אלעזר מדבר אלא על המעשי, על חוסר התגובה לאמירת השלום המכובדת מצד רבי אלעזר. האם כך נהוג בעירכם להתנהג?


מה היא אם כן הבעיה? אם הכוונה להתנהגות ולא רק לצידו החיצוני של המכוער? מדוע מבקרים חז"ל את רבי אלעזר בביטוי כל כך חריף: "והייתה דעתו גסה עליו"?



הבעיה והפתרון במעשהו של רבי אלעזר


 רבי אלעזר כיון שלמד תורה הרבה דעתו גסה עליו, והמצב הזה הוא הפוך בדיוק מהרגישות שהיה צריך לנקוט בגישה לאותו אדם שכל חייו מתייסר מכיעורו. המילה מכוער, שאולי יכולה להיות טובה ומתאימה אצל אדם אחר, לא יכולה להתאים כאשר מדובר באדם שמתמודד יום יום שעה שעה עם מראה מכוער ביותר. ברור גם שהמילה מכוער, "קפצה" לרבי אלעזר בגלל כיעורו החיצוני של האדם ופה היתה זחיחות דעת בעקבות מצב רוחו המרומם של רבי אלעזר.


אין ספק שחז"ל המספרים את המעשה ואף רבי אלעזר, רואים באמירה הזו חוסר רגישות ומקום לחרטה ובקשת סליחה. רבי אלעזר לא מתעקש על דבריו ולא מתייחס לחוסר אמירת השלום. הוא גם לא מתרץ את דבריו ומסביר שהתכוון לגערה עניינית, רבי אלעזר, רך כקנה, מבין שלא היה רגיש מספיק למצבו של האיש ולכן הייתה פה פגיעה בנקודת התורפה, במקום הכי קשה לאותו אדם, ומיד מבקש את סליחתו של האיש בצורה מלאה. הוא יורד מן החמור, משתטח לפני האיש, מגדיר את מקומו כלפיו אחרי שפגע בו, לא כרב או תלמיד חכם, אלא כאדם מן השורה שמסוגל להוריד מכבודו על מנת שאותו אדם יתרצה.


המכוער, האיש הפגיע, לעומת רבי אלעזר, לא מסוגל לתפוס את עצמו שלא היה בסדר, כיון שהוא נמצא במקום חלש, הוא חי במגננה, ובמצב זה הוא לא מסוגל לבקר את עצמו, אלא רק להתעקש על כבודו ועל חוסר המוכנות למחול עליו.


עתה מובנים דברי רבי אלעזר שמסקנת דבריו מהמאורע היא "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז", אדם שלמד תורה הרבה, והוא שמח שמחה גדולה, יש לו רכות כקנה, ואז, גם אם הוא נופל, ועושה מעשה חסר רגישות, הוא מספיק בטוח בעצמו כדי לכופף עצמו, לרדת מהחמור, להשתטח, לבקש מחילה ואף ללכת אחרי האיש עד לעיר. השמחה והביטחון העצמי, יוצרות לב פתוח להבנה שאולי טעיתי, ליכולת לחזור בי ולתקן את המעוות, ורבי אלעזר משנה מיד את גישתו.


לעומתו, האיש המכוער, לא מסוגל להתנתק מהמגן העבה שהוא עוטה עליו, הוא מסתגר באמירתו "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני...", ולא מוכן להתקפל, כאילו שהמגננה חסרת הפשרות הזו, תציל אותו מהעולם האכזר.


האיש המכוער לא מבין שהמנטאליות של אדם שנמצא במאבק עם העולם, במקרה שלו כנראה כתוצאה מפגיעות רבות שסבל בעבר כתוצאה ממראהו המכוער, היא זו שהביאה עליו את העימות הנוכחי ומן הסתם גם כאלו קודמים, בעצם זה שלא התייחס כראוי אל הפונים אליו, ובהמשך, ההסתגרות בתוך עולמו המקווץ פוגעת בראש ובראשונה בו.


נמצינו למדים: הביטחון העצמי והשמחה שאדם שמח, אולי מחד עלולים להביאו לזחיחות דעת, אך יותר מכך, הן מאפשרות פתיחות לסליחה, שינוי גישה ואף התנהגות ענוותנית ויכולת לויתור על הכבוד. חוסר הביטחון הוא זה שמונע מהאדם לסלוח, והוא זה שהופך אותו קשה כארז.


כאשר אדם נפגש עם אירוע בו הוא צריך לנקוט עמדה של סליחה או עמידה איתנה על שלו,  לעיתים נדמה לו שהסליחה באה ממקום של חולשה וחוסר ביטחון. אנו רואים במעשה שלפנינו שפעמים רבות הלך המחשבה הזה הוא תוצאה של חוסר ביטחון, ודווקא אדם ששלם עם עצמו כרבי אלעזר שהאגדה מתארת אותו כמי ש"היה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, [והיתה דעתו גסה עליו] מפני שלמד תורה הרבה", יכול ממקום של שלמות פנימית גם להתקפל, לסלוח ולשנות גישה.



לפיכך זכה קנה


עתה נוכל גם להבין את הדרשה המיוחדת של רבי אלעזר - לפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות. הקנה שברוח או שיטפון, לא עומד על שלו, אלא מרגיש בטוח מספיק כדי לכופף עצמו ולתת לסערה לחלוף, הוא זה שמסוגל למעט עצמו בכדי להיות כלי קיבול לתורה.


היכולת לקבל תורה, תלויה ביכולתו של אדם לצמצם את עצמו, לוותר על כבודו ולהפוך עצמו לכלי קיבול. הקנה אינו מבין את התורה, הוא לא דן בה ולא שותף מלא בתהליך היצירה. הוא רק מביא את התורה, על ידי הכתיבה, לכלל ספר, למקום של שימור ונצחיות. אם נשים לב, הקנה יוצר משהו נצחי ונשמר יותר, הוא הופך תורה מסיפור דברים לטקסט כתוב ובזה משמר אותו כהוויתו. יש בה בכתיבה משמעות רבה מעבר לפן המעשי שבשימור המידע, והקנה הופך שותף לתהליך משמעותי של נצחיות הטקסט ובעצם מעניק לתורה משמעות מיוחדת שרק הוא היה יכול לתת לה. כך הלומד שיהיה רך כקנה, שלא יחפש את העניין האישי ואת הכבוד אלא ימעט עצמו בפני התורה, הוא האדם שיכול לקנות תורה באופן שלם יותר. בזה שהלומד ממעט עצמו הופך את עצמו לכלי קיבול לתורה, ובזה הוא גם משפיע על התורה שבאה לידי ביטוי דרך האישיות המיוחדת שלו.


נמצינו למדים שככל שירגיש האדם בטוח בעצמו ובכוחותיו, כך יוכל למעט עצמו, לסלוח, למחול לאחר ואף ללמוד תורה בשלמות.


 

 

 

בית המדרש