ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אישור התקציב ופרשת השבוע

ע"י: הרב שי פירון

הרב שי פירון מתייחס לאישור התקציב בממשלה על רקע פרשת השבוע,פרשת בהר

 


פרשת השבוע מציגה את רעיון השמיטה. תוך כדי עיון בפרשה, נחתם הסכם המסגרת במשק, אושר התקציב בממשלה, והדיון על מידת הדאגה לאזרחים מוחלשים שב ועלה.


למקרא ההשקפה הכלכלית הצומחת לנוכח קריאת פרשת השבוע, פרשת "בהר", נזכרתי בדבריו של מילטון פרידמן, אחד מחשובי הכלכלנים בעולם. לפני שלש עשרה שנים זכיתי לחוויה מדהימה: כיהנתי כרב קיבוץ עין הנצי"ב וחוויתי שנת שמיטה בישוב חקלאי. חמש שנים של מגורים בקיבוץ תרמו לעיצובה של השקפת עולם. למען האיזון, מצאתי את עצמי קורא בספרי כלכלנים בכירים, ומנסה לאזן בין שבילי הקיבוץ לרחובות העיר. וכך כותב מילטון פרידמן:


"מעטים האנשים אשר הפיקו תועלת רבה כל כך מהיוזמה החופשית ומהקפיטליזם התחרותי כמו היהודים, ומעטים האנשים אשר התנגדו בצורה כה עקבית לקפיטליזם ופעלו כה רבות כדי לערער את יסודותיו האידיאולוגיים כמו היהודים" (ההקדמה לספר "קפיטליזם וחירות").


את פרשת השבוע אנו פותחים בפרשת השמיטה. "שש שנים תזרע שדך...ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת  לה'". בהמשך, מתוארת מצוות היובל הקראת דרור לכל יושבי הארץ. הקרקעות חוזרות לבעליהם המקוריים, "ושבתם איש אל אחוזתו", ומכאן לשמיטת החובות. בהמשך מבארת הפרשת את איסורי הריבית, מצווה על עזרה לחלש, ואוסרת להונות, אפילו בדברים, איש את אחיו.


 


קריאה חטופה של הפרשה מציירת משטר סוציאליסטי, הקרוב יותר להתנהלותה של המדינה הקומוניסטית. סוג של קולחוז או קומונה, שלא מאפשרת לאיש לצבור רכוש רב ולעשות חיל בעסקיו.


עמדה זו, עלולה להדגיש את אי הרלוונטיות של שיטת הכלכלה התורנית. ראשית, העמדה היהודית מעניקה משקל רב למלאכה, לפרנסה, לעמל האישי של כל אחד. באחד מרגעי השיא של יום הכיפורים, בשעה שהכהן הגדול יוצא מבית קודשי הקודשים, הוא מתפלל על הפרנסה. יכולתו של האדם להוציא לחם מן הארץ מבטאת את עליונותו ומביאה לידי ביטוי את יחודו. במלאכה יש סוג של יצירה, בריאה.   


בתלמוד הבבלי הובאה  שאלתו של טורנוסרופוס הרשע, פילוסוף גוי שניהל דיאלוג תיאולוגי עם חכמי ישראל: "אם אלוהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?" הנחת היסוד היא סוציאליסטית. כיצד יתכן שיש עניים בעולמכם? מדוע אלוהי הצדק לא מנע את העוני מעולמו. תשובתו של  רבי  עקיבא: "כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהינום" (בבא בתרא י ע"א), מדגישה את מימד האחריות לסולידארית חברתית. המאבק לפרסה ראויה יוצר פערים חברתיים ועל בני האדם מוטלת החובה להתמודד איתם. את הפערים יש "לנצל" לתיקון המידות ולהגברת המחוייבות הקהילתית והמוסריות.


יתר על כן. חכמי התלמוד העדיפו שהעשירים יסייעו לעניים על ידי מתן הלוואות ולא על ידי  נתינת צדקה: "גדול המלווה יותר מן העושה צדקה, והמטיל בכיס יותר מכולן" (שבת סג ע"א). המטרה אינה לסייע לעני סיוע מקומי,  נקודתי. המטרה היא לסייע לעני לצאת ממעגל המצוקה תוך כדי נטילת אחריות של הנזקק לגורלו.


עתה, התמונה הופכת למורכבת: מקורות אחדים מצביעים על  מדיניות כלכלית שוויונית  והאחרים מדגישים את האחריות הקהילתית והסולידאריות מבלי  להתעלם מפערים כלכליים המובנים בעצם הטבע האנושי.


דומה  שהמפתח מצוי במשנה במסכת אבות: "ארבע מידות באדם. האומר: שלי שלי ושלך שלך - זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום; שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ; שלי שלך ושלך שלך - חסיד; שלי שלי ושלך שלי - רשע" (מסכת אבות, פרק ה', משנה י').


המשנה מעוררת  תמיהה  גדולה  וכפולה: מחד,  אלה הרגישים לסוגיות חברתית יתרעמו כיצד הוגדר זה האומר "שלי  - שלי, שלך - שלך"  כמי שמחזיק במידה בינונית?! הרי הוא נוקט בגישה אגוצנטרית המבטלת את הדאגה לזולת. אחרים, המייצגים נאמנה קבוצות רחבות בחברה הפוסט מודרני יתרעמו על תיוגם של אלה לאנשי סדום. מה רע בכך שכל אחד יחיה את חייו? יפה וראוי לתרום ולדאוג לזולת. אך האם מי שמתעלם מחברו - שייך לאנשי סדום.


אני מבקש להציע שני כיוונים המאפשרים להבין את העמדה הכלכלית - מוסרית העומדת בבסיסה של הפרשה. ראשית, מבקשת התורה להתמודד עם שאלת הרכושנות.


ראשית, אנו מבקשים להדגיש שלא הכל שלנו. יש מי שמעלינו. בורא העולם, ברצותו יעני וברצותו יעשיר. מהדורות עיתוני הכלכלה יכולים להתפרש בשני אופנים. האחד, מבקש למצוא היגיון בגאות ושפל, רווח והפסד. אולם, רבים מצטיינים בהסברים שלאחר מעשה. עולם הכלכלה מעיד, בעומקו, שלא הכל שלנו. יש  מה  שמעלינו. לפיכך, חשוב להדגיש את קבוצת המצוות שבפרשתנו: הן נועדו להבהיר לאדם  שבסופו של יום, הכל תלוי ברצונו של האל. עלינו להתאמץ, לעמול, ליתן לזולת. אבל, בסופו  של דבר, כל שבידינו הוא מתנת שמיים.


העיקרון השני הצומח מהמשנה באבות, מאתגר את כולנו. בחינה מתמטית פשוטה תוביל מסקנה שהתוצאה החשבונאית של האומר לחברו: "שלי - שלך, שלך - שלך", שתואר כחסיד, לבין האומר : "שלי - שלי, שלך - שלך", היא אותה תוצאה, בתנאי שגם חברי ישיב לי באותה מדה. ההבדל הוא בגישה, ביחס לאחר ומעל הכל - ביחס לעצמך. נקודת המוצא ביחס של האדם לרכושו משפיעה יותר מכל על עיצוב מדיניותה הכלכלית של המדינה היהודית.


דבריו של מילטון פרידמן, באים מתוך המודלים הכלכליים של דורנו, ואנו באנו להציע מערכת אחרת, המכירה במוגבלותה וחשה במחויבות עמוקה לאחר, באשר הוא. "דרשו טוב ואל רע למען תחיו" (עמוס ה', י"ד) 

 

 

בית המדרש