ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ויקח קרח

ע"י: רועי זמיר

על פי המדרש הלשון ויקח באה להצביע על הריק שיש במעשהו של קרח. עיקר התודעה של קרח על פי הסבר זה באמת לא הייתה עסוקה בשאלות עמוקות של צדק או סדר חברתי ראוי


בפרשתנו אנו קוראים על מחלוקת קרח ועדתו במחלוקת זו קרח ועדתו מתילים ספק בבחירה של משה ואהרון כמנהיגים ומבקשים ליטול חלק מן התפקידים לעצמם. דרישה זו גוררת עונש קשה לקרח הוא וכל אשר לו נקברים באדמה שפוצה את פיה ובולעת אותם . הפרשה מתחילה בפסוק וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: בהמשך הדברים לא כתוב מה הוא לקח. על הניסוח החסר הזה מקשה המדרש


"דבר אחר:  ויחלק, ויקבץ, וידבר ויצו קרח אינו אומר, אלא ויקח".


במילים אחרות מדוע לא השתמשו בביטוי מתאים יותר למה שמתרחש כמו ויקבץ קרח או ויחלק קרח וכדומה.  על כך עונה המדרש את התשובה הבאה
"מה לקח? לא כלום לקח אלא לבו נטלו. אמר הכתוב: (איוב טו) מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך".


על פי המדרש הלשון ויקח באה להצביע על הריק שיש במעשהו של קרח. עיקר התודעה של קרח על פי הסבר זה באמת לא הייתה עסוקה בשאלות עמוקות של צדק או סדר חברתי ראוי. קורח ביקש לקחת הוא היה מרוכז ברווחים האישיים שהוא יוכל להפיק מהמהלך. הוא לא חשב איך הוא יכול לחלק, לקבץ, לדבר או לצוות .  הוא חשב מה יוכל לצאת לו מכל המהלך הזה,לשם הוא היה מכוון. תמונת מראה לאותה לקיחה שהעסיקה את קרח היא התנהגותו של  משה רבנו. כאשר משה נחשף לכל הטענות שנשמעות כלפיו הוא פונה לה' ואומר" לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם

נָשָׂאתִי" או במילים אחרות מעולם לא לקחתי  מהם דבר. המדרש ממשיך ואומר שהחלל שמשאירה התורה בכך שהיא לא מספרת לנו מה לקח קרח מעידה על כך שבסופו של דבר קרח לא לקח איתו כלום. כאשר מאחורי המעשים עומד בעצם הרצון לקחת בעצמו ואפילו ולא המושא אותו רוצים להשיג בסופו של דבר תמיד נשארים בידיים ריקות " מה לקח? לא כלום לקח".


על גבי הרעיון הזה בונה המדרש נדבך נוסף לא די בכך שקורח לא לקח דבר הוא עצמון נלקח. הוא איבד את דמותו כבודו ומעמדו והשתעבד לתשוקה שלו לקחת  עד כדי כך שהיא זו שהובילה אותו. "ליבו של קרח נטלו" הלב של קרח לקח אותו והפך אותו עצמו לאובייקט שנלקח לשרת את הרצון הבלתי נשלט. גם עונשו של קרח הוא כזה שהוא נלקח על ידי האדמה.


משמעותם של הדברים בסביבה החינוכית קשורה ליכולת לדעת להשאיר מדי פעם את השאלה מה יוצא לי מזה בצד. פעמים רבות אנו באים למערכת החינוך כלקוחות. כאשר השאלה מה יוצא לי מזה משתלטת לחלוטין על השיח באופן פרדוקסאלי  אנחנו מובילים למצב שאנחנו לא לוקחים איתנו כלום הן כמחנכים והן כתלמידים. היכולת לדחות סיפוקים להשהות מדי פעם לזמן מה את השאלה מה יוצא לי מזה והעיסוק בעניין עצמו בסופו של דבר יכולה להוביל להתפתחות בעלת עושר  ורוחב הרבה יותר גדול. התנהלות שמשועבדת לחלוטין לשאלה מה אני יכול לקחת עלולה להוביל לבסוף למציאות חלולה.


 



נקודה למחשבה


בפרשתנו אנו פוגשים במחלוקת וקריאת התגר שקורא קורח על סמכותו של משה רבנו. קריאת תיגר זו נתפסת בפרשתנו כמעשה חמור. מאידך גיסא המשנה בפרקי אבות קובעת שבניגוד למחלוקת קרח ועדתו יש מחלוקת שהיא לגיטימית ואפילו מבורכת כגון המחלוקת בין הלל לשמאי. מה מקומה של המחלוקת בסביבה החינוכית? האם יש מקום למחלוקת בין מחנך למחונך. מתי מחלוקת כזו כשרה ומתי היא פסולה?

 

 

בית המדרש