ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

תוכחה

ע"י: רועי זמיר

בחילת הפרשה מופיע המיקום בו היא נאמרה רש"י מפרש שהאתרים המוזכרים שם הם בעצם רמזים לאתרים בהם חטאו בני ישראל ומשמשים תוכחה מרומזת. מתי נכון יותר להשתמש בביקורת מרומזת ועקיפה ומתי נכון יותר "להשים את הקלפים על השולחן".

 


פרשת השבוע היא נאום הפרידה של משה מעם ישראל. בנאומו מוכיח משה את העם על חטאיו. העיתוי שבו בוחר משה להוכיח את עם ישראל אינו מקרי . רש"י  מסביר את העיתוי בעזרת ציטוט מתוך הספרי


(ג) ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש - מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד? מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו . ושלא יהא בלבו עליו, ושלא יהיו המוכיחין מתוכחין, שהתוכחה מביאה לידי שלום.


המדרש הקצר הזה מסכם את כל המורכבות שיש בתוכחה. בתוכחה גנוז פוטנציאל הרסני למרקם החיים החברתי בין אנשים, כאשר היא אינה נופלת על אוזן קשובה האפקט שהיא יוצרת הוא הפוך. הסיבה בגללה יעקב בוחר שלא להוכיח את ראובן על פי הדברים האלו הוא החשש שדווקא בגלל התוכחה שהיא לכאורה התגובה המתבקשת של יעקב על מעשה ראובן , ראובן יערוק ויעזוב את יעקב צד של עשיו. ההשהיה של התגובה של יעקב ויכולת ההכלה של היא זו שמאפשרת לראובן למצוא בסופו של דבר את מקומו כאחד משבטי ישראל.


בהמשך המדרש אנחנו מוצאים ארבעה פרמטרים לתוכחה אפקטיבית . הפרמטר הראשון הוא "כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו". תוכחה לא יכולה להיות אקט מתמשך. מערכות יחסים או שיח שמבוססים על תוכחה מובילים בסופו של יום לכישלון כפול גם לכישלונה של מערכת היחסים וגם לכישלונה של התוכחה שמאבדת את החדות שלה והופכת להיות מזולזלת


הפרמטר השני "ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו" . תוכחה שבאה לעשות שינוי התנהגותי בלבד יכולה לעיתים להישען על הבושה. הבושה היא התחושה שפעמים רבות עוצרת אותנו מלהחליק מדרון החלקלק של היצר. אבל הבושה כשהיא לעצמה אינה יכולה להיות משענת לשינוי פנימי יסודי. ראשית מכיוון שהימנעות  מחטא בעקבות בושה בלבד עדיין אינה מתקנת את הרצון לחטוא ושנית כיוון שהבושה היא תחושה מאד לא נעימה וטבעו של האדם לרצות להשתחרר ממנה. כאשר מעשה מבוסס רק על הבושה כשתמאס הבושה ימאס גם המעשה.


הפרמטר השלישי הוא "ושלא יהא בלבו עליו" . תחושה של חשדנות וחוסר נחת מן המוכיח עלולה לפגום גם במסר אותו מנסה המוכיח להעביר. אם האדם אליו פונים חש בתוכחה התנשאות , עין רעה, חוסר פרגון, קנאה וכו' הוא לא באמת יקבל את הדברים שנאמרו לו. בעולם התקשרת ישנו מושג שנקרא "המדיום הוא המסר" שמשמעותו לכלי דרכו עובר המסר יש השפעה גם על התוכן שעובר דרכו. הדבר נכון גם ביחס לתוכחה ולמוכיח. היחס והרגש שחשים כלפי המוכיח מקרין גם על המסר אותו הוא מעביר.


הפרמטר הרביעי "ושלא יהיו המוכיחין מתוכחין, שהתוכחה מביאה לידי שלום". תוכחה המובילה לידי וויכוח אינה מובילה לתיקון ולכן כדאי להימנע ממנה עד כמה שאפשר. בנוסף המדרש מסכם את דבריו בכל שהתוכחה מביאה ליד שלום. בניגוד לתפיסה שרואה את התוכחה כדבר שעומד בפני עצמו המדרש קושר את התוכחה עם יעד חבתי שהוא במידה רבה הפוך לה והוא קשור בכך שעליה להוביל בסופו של דבר לשלום. אמירה זו נותנת לתוכחה הקשר,  המקום ממנו היא יוצאת בנפש הגוון הרוחני שלה הוא האהבה והשלום ולא הזעם והמלחמה.


 


נקודה למחשבה


בחילת הפרשה מופיע המיקום בו היא נאמרה רש"י מפרש שהאתרים המוזכרים שם הם בעצם רמזים לאתרים בהם חטאו בני ישראל ומשמשים תוכחה מרומזת. מתי נכון יותר להשתמש בביקורת מרומזת ועקיפה ומתי נכון יותר "להשים את הקלפים על השולחן".

 

 

בית המדרש