ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מיוסף ליהודה: עיון נפשי ומנהיגותי בפרשיות השבוע

ע"י: אבישי עובדיה

פרשנות לפרשיות האחים ויוסף שכתב אחד מתלמידי הישיבה לעלון הפנימי של הישיבה, הפתחון.

 


אין אנו צריכים לנטות לרגשנות יתר על-מנת שבסוף פרשת מקץ לִבֵּנו יחמיץ בקרבנו. הזעם המצטבר על פעולותיו של יוסף מחד והכאב על ניסיונותיהם של האחים מאידך, יוצרים בקרב הקורא תחושת מתח ותדהמה המובילה אותו לדפדף הלאה ולהשיב את נפשו בגילויו המרגש של יוסף לאחיו.


 


תחושה דומה נוצרת בסוף פרשת וישב, בה יוסף 'נשכח' למרות פתרונותיו הנכונים אשר ניתנו לו בידי הא-לוהים, עד אשר עלה לגדולה והושב לו כבודו. אם כן, ניצבות לעינינו שלוש פרשות אשר סיומן במתח ובציפייה לקראת ההמשך. נשאל אפוא, מדוע חז"ל, בחלקם את הפרשות, בחרו ליצור תחושות מתח אלו דווקא בפרשיות הללו בכלל ובמקומות אלו בפרט? מהו המסר הטמון ביצירת הפרדה זו?


 


נחזור מעט אחורה אל סוף פרשת וישב: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". מפרש רש"י: "וישכחהו - לאחר מכן. מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים..". פירושו של רש"י בראייה פשוטה נראה תמוה עד מאוד; האם לא היה מוטל על יוסף לנסות ולבקש[1] החזר טובה על פתרונותיו? האם זהו מעשה המעכב את הוצאתו מהבור בשנתיים שלמות? הרי יוסף אשר "שֵם שמים שגור על פיו"[2], הניגש לפתור את חלומם של סריסי פרעה כשהוא מקדים ואומר "הלא לא-להים פתרנים"[3], נגזר עליו לשבת באפס מעשה ולחכות? האם בקשתו של יוסף להיזכר בהכרח שוללת ממנו את בטחונו בה'?


 


התייחסות המקרא ליוסף כאל איש אשר א-לוהיו עמו מחייבת אותנו להוציא מכלל אפשרות שבקשתו להיזכר היא ביטוי לחולשת ביטחונו בה'. חייבים אנו לטעון שכבר מימי חלומותיו ראה יוסף את האירועים הקורים בחייו כמונעים מרצון א-לוהי, וכל התרחשות הייתה חלק אינטגראלי מרצף האירועים שיוביל למימוש חלומותיו. מהלך חייו של יוסף, החל מחלומותיו, דרך מכירתו על-ידי אחיו, שזוהי כשלעצמה חוויה הרסנית למדי בחייו האמוניים, וכלה בהשלכתו אל הבור, היו כולם מלווים בהשגחתו של הקב"ה, אך נדמה לומר שיוסף ראה עצמו כמנהיג הבא של בית יעקב. ההשתחוויות כנגדו והיותו אהוב על פני אחיו יוצרת אצל יוסף תחושת מחויבות לבית אביו ואחריות מנהיגותית. אך יוסף, כאדם שביטחונו בקב"ה חזק מנשוא, אינו מערער על ירידתו למצרים ותהפוכותיו שמה, עד אשר הוא מוּרָד בפעם השנייה לבית האסורים, המזכיר לו חוויה מוכרת. יוסף חש שאולי לא עשה דיו; אולי חזרתו לבור מהווה סימן שהוא לא עשה מספיק בכדי לממש את ייעודו, אולי צריך הוא לנקוט צעדים אשר יקדמו את עלייתו חזרה לתוואי דרך המנהיגות. נדמה שחשיבה זו בלבד, אשר אין בה ספק אמוני אלא מחשבה שיש מקום לפעול, היא זו המניעה את יוסף לבקש את הזכרתו, אך מבינים אנו מרש"י שפעולה זו הייתה שגויה: בחירתו של יוסף ליזום גרמה להימצאותו בבור שנתיים נוספות. המתח הנוצר בסיומה של הפרשה ומעשיו של יוסף בפרשה הבאה מחזקים את התחושה שלאחר 'שכחה' זו מוצאים אנו יוסף חדש, יוסף אשר רואה את דרכו במהלך הא-לוהי ומבין את מקומו בבית יעקב - חלומותיו על השתחוויות כנגדו אינם מבשרים דווקא שהוא המנהיג, אלא חלומו מציג חלק ממהלך א-לוהי הנוגע לו, אך אין זה משליך על הנהגתו בשבטי ישראל.


 


בראייה זו ניתן להבין את המשך ההתרחשויות בפרשת יוסף ואחיו. יוסף העולה מן הבור לא אצה לו דרכו[4] אלא בביטחונו המוחלט במהלך הא-לוהי, מתמיד הוא בעשיית הטוב אך יותר אינו חש שאחריות ההנהגה על אחיו מוטלת עליו, אלא הוא מחכה לחלקו שלו. יוסף מבין שדווקא הוא, באמונתו התמימה, הוא היחיד אשר יוכל להתמודד עם ההורדה מצרימה וההתנסויות הקשות שעבר.


 


ברגע שאחיו מגיעים מצרימה, מבין יוסף שמאז עָזבוֹ אין מנהיג בבית יעקב, ואילו אחיו עדיין אינם מוצאים את מקומם במשפחת ישראל. יוסף, המרגיש כעת שלם עם היותו תמים עם א-לוהיו, מבין שתפקידו לגלות מקרב אחיו את המנהיג הבא. חייב הוא לאביו, לאחיו ולבנימין במיוחד, שיימצא איש ראוי אשר ימשיך את בית אביו. יוסף אף מבין כעת שחלומותיו היו רק תחנת מעבר בדרך ליצירת התיקון למכירתו: אחדותם של אחיו והמשך קיומה של מורשת אביו, על-ידי כך שיימצא המנהיג.


 


וכך, במהלכה של פרשת מקץ, יוסף נאלץ להתאפק פעמיים מהתגלות אל אחיו, אין הוא חש עדיין באיחוד האחים. ואכן, אנו מוצאים שעבר זמן מה עד אשר שבו האחים חזרה מצרימה. בדיון על הבאתו של בנימין למצרים נאלץ היה יהודה לערוב לו ולקחת אחריות כבדה על חזרתו בשלום, זאת לאחר ניסיונו של ראובן לשכנע את אביו לתתו לו, אך אין הוא משתכנע. אך הצלחת הבאת בנימין מצרימה אינה מספקת את יוסף על מנת שמעשה מכירתו יתוקן; מוכרח הוא להעמיד את אחיו בניסיון דומה. אולי אפילו ראה יוסף את מעמדו העולה של יהודה לאחר חזרתם, אך הוא נזכר במכירתו שלו, שלא הספיקה, והוא חייב לחזות כעת בהתמודדותו של המנהיג עם סיטואציה דומה לעבר.


 


מנקודת מבטו של יהודה הדברים נראים אחרת. לאחר מכירתו של יוסף נכתב: "ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו...". כותב רש"י במקום: "למה נסמכה פרשה זו לכאן ... ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו: אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך".  יהודה חש שברגע האמת לא עמד על שלו, לא התייצב כמנהיג האחים אלא חשש מתגובתם ולכן הציע פשרה מסוימת. יהודה אשר מייצג את המנהיג, הפועל, היוזם והמאחד, יורד[5] מקרב אחיו בהרגשת כישלון ואכזבה עצמית. כיוסף, אין מוצא הוא על נקלה את מקומו במשפחת ישראל עד אשר נאלץ הוא לשבור אוכל עם אחיו ומכאן והלאה מתחילה עלייתו של יהודה לכס ההנהגה.


 


אך זה לא קורה במהרה. כשנוצרת הדילמה להבאתו של בנימין למצרים, יהודה אינו קם מיד ועורב לנער, אלא עדיין חושש הוא ומותיר לראובן את ה'מושכות'. כאשר לא נותר אוכל בבית יעקב מתעוררת אצל יהודה אותה תחושה שיוסף ביכר לה כל כך בעבר; ביהודה מתחילה לפעם רוח ההנהגה, נוצר בו צורך עז לתקן את בחירתו ולהתייצב לנגד משפחתו. אולי מבין זאת יעקב ורואה צורך וחשיבות לתת ליהודה אפשרות נוספת ברצונו לערוב לילד.


 


לנו, ה'צופים' בפרשייה ממבט על, קשה להבין את הקשיים והניסיונות הנערמים על יהודה; הרי יודעים אנו שיוסף אינו מעוניין לפגוע לרעה באחיו, אך ודאי מנקודת מבטו של יהודה הדברים נראים אחרת לגמרי; אותו שליט של המעצמה הגדולה בתבל, אשר חולש על מאגרי האוכל העצומים בארצו, אשר בהינף יד יוכל לגזור עליהם כליה בכך שלא ייתן את תבואתו[6] לאחים, הוא זה אשר יהודה צריך למצוא חן בעיניו; זה שכלא את שמעון ברגע, והוא זה אשר אליו מוכרח הוא להביא אליו את היקר מכל - בינימין.  


קשה לדמיין מה עובר על יהודה כשמתגלה הגביע באמתחת בנימין. הבא ננסה לתאר במעט את ההתרחשות באותם רגעים בממלכת מצרים: בני יעקב, על חמוריהם ורכושם, מלווים באבטחה כבדה, נכנסים בפעם השלישית בשערי העיר אבלים ומפוחדים, שמלתם קרועה, מוכנים הם לגרוע מכל, אך מבין האחים - על יהודה עובר הנורא מכל; בראשו של יהודה עובר כעת 'תסריט' דומה מימים עברו; מקרב הוא אל חיקו בחשש את בנימין הקטן ומגונן עליו מפני ההמון הגדול החושב אותם למרגלים. ובהיכנסם לבית פרעה מדייק הפסוק: "ויבא יהודה ואחיו..", מכאן ואילך יהודה -- כנציג האחים, הוא דוברם גם לאחר מכן: "ויאמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק הא-להים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו".


 


אך אין זה מספק את יוסף. הצעתו של יהודה שכולם יהיו עבדים אינה חזקה דיו, מציב הוא את אחריותו לבנימין כשל כולם, אין מציב הוא את עצמו מעל אחיו כאחראי בערבות לילד. הפרשה מסתיימת בהצעתו הכמו-סרקסטית של יוסף:"חלילה לי מעשות זאת, האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואם עלו בשלום אל אביכם". המתח עליו דברנו בתחילה מתעצם והולך לאורך הפרשה ומגיע ברגע השיא לנקודה זו.    


 


 רצוני לומר שחז"ל ביקשו ליצור את ההפרדה בדיוק בנקודה זו על מנת לנסות ולהעביר אל הקורא מעט ממה שעובר על יהודה ברגעים אלו, וחשוב מכך - את הכרעתו, את בחירתו אשר מתבררת מיד לאחר מכן, בפרשת ויגש.


 


הפרשה פותחת בנאומו הארוך של יהודה המגולל את הסיפור כולו מנקודת מבטו; גישתו בתעוזה רבה כל כך אל שליט רם זה מראה שהפעם יהודה מבין שזהו ייעודו, מקומו הוא לעמוד לא לצד אחיו אלא לפניהם, לגונן עליהם מפני הקמים עליהם אפילו במחיר סיכונו העצמי. יהודה מספר את הסיפור באורך רב; יהודה מבין שישנה כאן עלילה[7] מסוימת כלפי האחים אך אין הוא מאשים את המושל, אלא זועק:"הא-להים מצא את עון עבדך.." יהודה מבין שלא במקרה נקלע הוא למקרה דומה זה, ואין כאן צירוף מקרים אלא זהו ניסיון שני שנגזר מ"עון עבדיך". בגישתו אל יוסף מקריב הוא את חייו אך יודע הוא שזוהי דרכו, דרכו של מנהיג, המחויב לאחיו ולמשפחתו ולבית אביו.


 


 וכשחותם יהודה את דבריו מציב עצמו כערב הבלעדי לבנימין ומציע את עצמו כתחליף בעבדות לילד, ולזה יוסף אינו יכול עוד להתאפק; פורץ הוא בבכי חזק ומרשה לעצמו "להתוודע אל אחיו"; אולי מרגיש הוא שמשימתו הושלמה, נמצא המנהיג אשר עמד בניסיון ואשר יוכל לדאוג להמשך דרכו של בית אבא, אולי זהו בכי של שחרור מאותה אחריות עצומה אותה חש כשראה עצמו כמנהיג האחים.


 


ולסיום, אם נזכר בחלומו של יוסף המדבר את השתחויות האחים, אזי בברכתו של יעקב ליהודה דווקא, הוא אומר:"יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך"[8]. נדמה שבברכתו זו חתם יעקב את סוגיית המנהיגות, בהכתירו את יהודה כמנהיג, עד אחרית הימים. 




[1] פסוק י"ד.


[2] רש"י פרק ל"ט פסוק ג' ד"ה "כי ה' אתו".


[3] פרק מ' פסוק ח.


[4] בספרו של הרב משה צבי נריה ,'נר למאור', מציג הוא את יציאתו של יוסף מבית הסוהר כיציאה שגינוני מלכות ניכרו בה עוד מתחילה: "כשבאו לבית הסוהר להוציא משם את יוסף נאמר "ויריצהו מן הבור" - הן הריצהו, אבל הוא לא רץ, לא אצה לו הדרך. הוא צעד לו צעידה מכובדת, ואולי כבר מלכותית - "מבית הסורים יצא למלוך"(קהלת,ד',י"ד).


[5] פרשת וישב, ל"ט, א'. רש"י ד"ה:'ויוסף הורד מצרימה'- הקבלה בין שתי הירידות; יוסף ויהודה.


[6] ישנה הקבלה מעניינת בין חלומו של יוסף על האחים ה'מאלמים אלמים' בשדה, לבין הגעתם של האחים לשבור בר-תבואה.


[7] פרשת ויגש, מ"ד, י"ט. רש"י ד"ה:'אדני שאל את עבדיו'- "מתחילה בעלילה באת עלינו למה היה לך לשאול כל אלה..".


[8] פרשת ויחי, מ"ט ח'.

 

 

בית המדרש