ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בני עקיבא לאן?

ע"י: הרב רונן נויברט

הרב רונן נויבירט מביע את עמדתו בנוגע להתנהלותה של בני עקיבא בסוגיית ההשתתפות בעצרת הזיכרון לשיירת הל"ה

 


פרשת השתתפות חניכי בני עקיבא בטקס הזכרון לשיירת הל"ה, הציפה מחדש בציונות הדתית את השאלה בדבר דרכה של בני עקיבא. בפתח הדברים, חשוב לי לציין שאני שמח מאוד על תהליך ההתחזקות הרוחנית והתורנית אותו עברה התנועה בשנים האחרונות. בני עקיבא דהיום מייצגת את דרכה של תורת ארץ ישראל בגאון ובאידיאליות, תורה ועבודה כדרך של "לכתחילה" ולא "בדיעבד".


 


דוקא לאור זאת, דומני שהפרשה האחרונה מחייבת אותנו לבדוק איך להמשיך את תהליך ההתחזקות באופן שלא יטה אותנו ממסלולנו העיקרי.  דומני שנוכל ללמוד מוסר גדול מדבריו של רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז"  (תענית כ.). מהו ההבדל שבין הקנה לארז? מסביר המהר"ל, כי קנה שהשלים את רוב גידולו, ככל שגדל יותר, כך מתכופף הוא יותר כלפי האדמה. לעומת זאת ארז שהשלים את רוב גידולו, ככל שגדל יותר כך מתרחק ומתנתק הוא מהאדמה. אדם צריך לשאוף לגדול בתורה ובחכמה על מנת לחזק את יכולתו להתכופף ולשוב אל המציאות, להתמודד עם השגרה, כקנה הכפוף אל האדמה. אם האדם תלוש מן המציאות ואינו מודע למכלול ההשלכות המעשיות של בחירותיו, משמע שעדיין צריך הוא לצמוח ולהבשיל, ובלשונו: "ועל זה אמר שהתלמיד החכם אשר עלה למעלת התורה יהיה רך כמו קנה כי הקנה כאשר עולה מעלה כל עוד שעלה כופף ראשו, וזהו בשביל שהוא רך כופף את קומתו, והארז הוא הפך זה מפני שהוא קשה כל עוד שהוא מתעלה הוא זקוף ואינו כפוף" (נתיבות עולם ב, נתיב הענוה, ז).


 


דבריו החדים של המהר"ל חייבים לעורר אותנו. לפרקים, נוהגים אנו כארזים, מבלי יכולת לאמץ את תכונת הגמישות של הקנה. רבי אלעזר אינו בא להטיף חלילה לפשרנות. רבי אלעזר בא ללמדנו שכאשר מתחזקים בתורה, צריכים אנו לבחון את עצמנו שלא פסקנו ולו לרגעף להיות מחוברים למציאות ולחברה. בני עקיבא שמה לעצמה מטרה להיות "תנועה של עם". כדי לשרת מטרה זו, שומה עלינו להבין היכן נמצא העם. אם ננתק את עצמנו מכך, נמצא את עצמנו מהר מכפי שאנו חושבים, בלתי רלוונטים לחלוטין.


 


עם ישראל שרוי היום במצב של צמאון רוחני, וכפי שאומר הנביא עמוס (ח' י"א-י"ג): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אלקים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ - לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה': וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ: בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא". אנשים רבים, בחורות ובחורים, זקנים ונערים מחפשים רוח, עומק ועוצמה פנימית. כל השרוי במלאכת הקודש בעבודה עם הציבור הכללי, חש את דברי הנביא באופן החד והמוחשי ביותר. לצערנו, מעשים כגון אלו של החרמת אירועים ציבורים בשל החמרה בסוגיה הלכתית אשר אינה חד משמעית, רק מרחיקה את הציבור מערכי התורה ופוגמת בתהליך העובר על העם. עלינו לרדת מפסגת הארז ולהתחבר ל"קני הסוף" המצויים ברחובה של עיר ומחפשים מעט רוח אשר תניע אותם אל עבר רבונו של עולם.


 


אכן, יש קווים אדומים. לו היה מדובר באירוע בו יש חילול שבת, אכילת טריפות ונבילות, או כל שבירת הלכה אחרת חד משמעית, הייתה הצדקה להחרמת האירוע. ברם, בנושא איסור "קול באשה ערווה", ישנם פוסקים רבים המקילים במצבים מסויימים. הרש"ר הירש, הרב עזריאל הילדסהיימר, השדי חמד ומרן החיד"א כתבו שאין איסור בשמיעת זמר של נשים וגברים יחדיו מאחר ו"תרי קלי לא משתמעי" , כלומר: שני קולות לא נשמעים יחדיו, ועל כן אין איסור זמר אשה במקהלה המעורבת מגברים ונשים. הרב יעקב יחיאל ויינברג, מביא בשו"ת שרידי אש את התשובות הנ"ל, ומסכם בהנמקה את היתרו לשירה מעורבת של בנים ובנות בתנועת הנוער ישורון במילים מרתקות: "ואולם בנידון שאין כאן איסור גמור ורק יש כאן מנהג חסידות ומדת צניעות אפשר לדרוש סמוכין ולהתיר בארץ צרפת, שכבר הגיע מצב היהדות עד משבר ואם לא נאחוז באמצעים חינוכיים מנוסים ומעוטרים בהצלחה, כאותם של ארגון עזרא באשכנז וארגון ישורון בצרפת, עתידה תורה ח"ו שתשתכח מישראל ...מכל מקום הטעם אחד הוא, שבארצות כמו אשכנז וצרפת הנשים מרגישות עלבון ופגיעה בזכויותיהן אם נאסור עליהן להשתתף בעונג שבת ע"י זמירות קודש. ודבר זה מובן למי שמכיר טבע הנשים במדינות הללו. והאיסור יוכל לגרום לריחוק הנשים מן הדת, חלילה.


ואמנם מבין אני לרוח קצת החרדים המרננים נגד ישורון... אולם הם מעלימים עיניהם מן המצב בצרפת כמו שהוא. ליהודים החרדים מן הסוג הישן אין שום השפעה על מהלך החיים, הם מרוכזים בתוך חוגם המצומצם ואינם שמים את לבם לתהליך ההתבוללות העושה שמות גם בקרב החרדים..."


הדברים הם חדים ונוקבים. יש מצבים בהם אין לנו את הפריבילגיה לנקוט במידת חסידות. החמרה במידת חסידות תגבה מחיר כבד של הקלה בהלכות ציבור. במקום להרבות תורה אנו גורמים לחילולה של תורה והרחקת הציבור מהערכים החשובים כל כך אותם בני עקיבא יכולה וצריכה להעניק לכלל הציבור.


דוקא לעת כזו, בני עקיבא צריכה וחייבת להיות חלוצה ולהוביל דרך של "תנועה של עם", כתנועה המחוברת אל העם. עלינו להמשיך ולהתחזק הן ביראת שמיים והן במעורבותנו עם הבריות, ע"י מציאת האיזון הדק שביניהם. זוהי דרכה של הציונות הדתית אותה חייבת בני עקיבא להנהיג, ולא להיות נגררת למשעול שידחוק אותה לפינה וינטרל את יכולת ההשפעה הציבורית שלה.


על דבר זה ממש זעק הרמח"ל במסילת ישרים פרק כ', על "משקל החסידות" כהגדרתו: "ותדע באמת שזהו המלאכה הקשה שבחסידות כי דקותו רב ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצות גדולות...והנה מה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד." לעיתים החמרה יתירה מעבר לדין עלולה להוביל להשלכות של בזיון עולם התורה. אדיקות אמיתית אינה משתקפת בהכרח ברצון להחמיר מעבר לדין, כי אם ברצון לדבוק בישרות ובאיזון הראוי בציוויי ה', ובלשון הרמח"ל (שם): "וזה לנו לעינים לראות אי זה דרך ישכון אור באמת ובאמונה לעשות הישר בעיני ה'".


דברים דומים כותב המהר"ל על המשנה הראשונה בפרק ב' מפרקי אבות: " רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". ומסביר המהר"ל: "ונראה כי רצה לומר, כמה דברים שהם טובים בעצמם שהאדם עושה אותם והם תפארת אל העושה, אך אינם תפארת מן האדם ...שהאדם הרואה מגנה אותו על כך, ודרך זה אם שבאמת הדרך הזה הוא תפארת לאדם עצמו רק שיש חשד מן הרואה, אל יברר דרך זה לפי שצריך לצאת ידי שמים וידי הבריות, וכ"ש אצל תלמיד חכם שהוא חלול השם אם נראה לבריות שאין המעשה הגון ונאה, ולכך אמר שצריך שיהיה המעשה תפארת מן האדם שיהיה במעשה ההוא העושה מפואר מכל בני אדם הרואים גם כן, ולא שיהיה תפארת לעושיה בלבד ...". מעשה של חסידות, גם אם כשלעצמו הוא בעל ערך, אם מבחינה ציבורית הוא גורם נזק וחילול ה', מוטב היה לו שלא ייעשה.


זוהי הדרך אותה חייבת בני עקיבא למצוא מחדש, דרך שהיא תפארת לעושיה, דרך תורה ועבודה, דרך ארץ ויראת שמים. ברם, בד בבד חייבת דרך זו להמשיך ולהיות "תפארת לו מן האדם", דרך שימשיכו לפאר אותה גם אחרים, דרך שתשפיע ציבורית ותרומם את כלל העם, בהתחברות ולא חלילה בהתנתקות, כי בנפשנו היא.

 

 

בית המדרש