ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

קריאת מגילה בעשרה

ע"י: הרב יהודה יונגסטר

 


בגמרא מגילה (ה ע"א):


אמר רב: מגילה בזמנה קורין אותה אפילו ביחיד ; שלא בזמנה - בעשרה.


רב אסי אמר: בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה.


הוה עובדא, וחש ליה רב להא דרב אסי.



א.הפירוש המיוחס לרש"י והקושיות עליו


הראשונים נחלקו בביאור דעת רב. בספר 'בירור הלכה' תיאר בקצרה את מחלוקת הראשונים כפי שרגילות היא לבארה, וז"ל:


רש"י (ד"ה שלא בזמנה) מפרש, שקריאה שלא בזמנה היא קריאת בני הכפרים ביום הכניסה, ומבאר שבזמנה הקריאה היא חובה על כל יחיד ויש פרסום הנס, ועל כן ניתן לקרוא ביחידות. אולם שלא בזמנה אין פרסום הנס, ולפיכך יש לקרוא בעשרה. לפי זה יוצא, שכאשר חל יום יד בשבת, כשהכל מקדימים לקרוא בערב שבת, הרי זו קריאה בזמנה, וכל שכן כשחל יום טו בשבת, שבני הכרכים מקדימים וקוראים עם כולם ביום יד, שלדעת רב ניתן לקרוא ביחידות...


לעומת זאת, מבארים הרשב"א, הריטב"א הר"ן ובעל העיטור, שקריאה שלא בזמנה היא קריאת בני הכרכים בערב שבת כשחל פורים דמוקפים בשבת.


והנה, כפי שנראה מיד, קשה מאד לבאר את הסוגיא אם נלך בדרך המיוחסת כאן לרש"י, וכיוון שתורה היא וללמוד אנו צריכים, נעיין מחדש בסוגיא עם פירושו של רש"י, שמא תימצא דרך נוספת לביאור הסוגיא לשיטתו.


הקושי הראשון בולט לעין עוד בטרם נבוא לעיין בגוף הסוגיא: מדוע קריאה בזמן שבו הקריאה היא חובה על כל יחיד, היא קריאה שיש בה פרסום הנס יתר על פרסום הנס בזמן שראוי רק לבני הכפרים? הדעת נותנת, כי פרסום הוא מעשה הנעשה בפרהסיא, כך שקריאת היחיד, הנעשית בהצנע, אינה קריאה מפרסמת, ומה בכך שכל יחיד קורא באותה שעה? כיצד צירוף של מעשים רבים, שכל אחד בפני עצמו אינו מעשה של פרסום, יוצר פרסום?


נעיין עתה בגוף הסוגיא, אך קודם לכן נזכיר ונדגיש את המיוחס לרש"י: 'לפי זה יוצא, שכאשר חל יום יד בשבת, כשהכל מקדימים לקרוא בערב שבת, הרי זו קריאה בזמנה', ויוצאים בה ידי חובה אפילו ביחיד. עתה נעבור לסוגיא. לאחר הבאת דעותיהם של רב ושל רב אסי, מקשה הגמרא על רב מדידיה אדידיה:


ומי אמר רב הכי? והאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: פורים שחל להיות בשבת - ערב שבת זמנם. ערב שבת זמנם? והא שבת זמנם הוא! אלא לאו, הכי קאמר: שלא בזמנם כזמנם. מה זמנם - אפילו ביחיד, אף שלא בזמנם - אפילו ביחיד!


לפי ההוא אמינא של קושיית הגמ', במימרא הנוספת שלו קובע רב, כי במקרה שבו חל יד להיות בשבת, יום ו', יג באדר, הוא זמן קריאה המאפשר גם ליחיד לקרוא. אם אכן לכך מתכוון רב, טוענת הגמרא, הרי ששתי המימרות שלו סותרות זו את זו. המימרא הראשונה קובעת, כי קריאה שלא בזמנה מחייבת עשרה, ואילו במימרא השניה אנו מגלים, כי גם בקריאה שלא בזמנה אין צורך בעשרה.


שומו שמים! וכי זו קושיא? הרי לפי המיוחס לרש"י רב אכן סבור כי כשהכל מקדימים ליום יג, ניתן לקרוא אפילו ביחיד! נמצא, שלא סתירה לפנינו אלא התאמה מושלמת, ואזדא רב לטעמיה! שמא תאמר, כי כך תיושב הקושיא? לא ולא! כדי ליישב את הקושיא הגמרא נדחקת לפרש מחדש את דברי רב במימרא השניה:


לא. לענין מקרא מגילה - בעשרה. אלא מאי 'ערב שבת זמנם'? לאפוקי מדרבי, דאמר: הואיל ונדחו עיירות ממקומן - ידחו ליום הכניסה, הא קא משמע לן, דערב שבת זמנם הוא.


הרי שהמסקנה היא, שרב דורש עשרה בקריאת יג, אף שכל יחיד קורא בו! האמנם רש"י חולק על מסקנת הגמרא?


נבוא עתה לדברי רש"י עצמו, ונראה, כי כבר כשפירש את דברי רב במימרא הראשונה, רומז רש"י שלדעת רב לא רק המקדימים ליום הכניסה צריכים עשרה, שכך כתב (ד"ה שלא בזמנה):


שלא בזמנה. כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה, אין קורין אותה אלא בעשרה, דבעינן פרסום ניסא.


 


רש"י מדגיש, כי אנשי הכפרים המקדימים ליום הכניסה, הם דוגמא בלבד לקריאה שלא בזמנה, שהרי כתב 'כגון כפרים...', וברור כי הוא רומז כאן להמשך הסוגיא, אשר מקשה על רב מדבריו בנוגע למקדימים מיום יד שחל בשבת, ליום יג, שדינם כדין בני הכפרים! רש"י כותב, אפוא, כמעט במפורש דלא כמיוחס לו!

ב. עיון בשיטת רש"י


נעיין היטב בדברי רש"י בביאור דעת רב, וז"ל:


בזמנה. בארבעה עשר מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד קורין אותה אפילו ביחיד דהכל קורין בו ואיכא פרסום נס.


לא בזמנה. כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא בעשרה דבעינן פרסום ניסא.


דבריו בד"ה בזמנה - אינם ברורים. על פניו, רש"י פותח בביאור המונח 'בזמנה', והוא מפרש כי הכוונה היא ליום יד. לאחר מכן נראה, כי רש"י ניגש להסביר מדוע ביום יד קורין אותה אפילו ביחיד, וזאת 'מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד'. אלא שאם כן, קשה להבין מדוע רש"י שב ומסביר, כי קורין אותה אפילו ביחיד 'דהכל קורין בו'? וקשה ממה נפשך: אם הטעם השני הוא טעם שונה, ודאי קשה. ואם הטעם השני זהה לראשון, מדוע חזר פעמיים על אותו טעם?


ידוע ליודעים, כי דיבורי המתחיל ברש"י הנדפס הם חידוש של מדפיסים מאוחרים יחסית,[1] ולוקים הם ביתר ובחסר. רש"י נהג לבאר את הלשון הקצר של הסוגיא על ידי תוספת מבארת ללשון הגמרא עצמה. כיוון שרש"י לא טרח לבאר אלא את הצריך ביאור, נראה היה כאילו הציטוט של חלק המשפט הוא בבחינת דיבור המתחיל לציון הנקודה שאליה מתייחס רש"י, באופן דומה לדיבורי המתחיל של התוספות, ומתוך הבנה זו ציינו המדפיסים מלים אלה כדיבור המתחיל. הגדילו לעשות המדפיסים המודרניים, אשר הוסיפו הדגש (באמצעות "בולד" או גופן אשורי או שניהם גם יחד), וכך הפכו את דיבורי רש"י למעין דיבורי התוספות. אילו בכך היה מסתכם העניין - דיינו. כפי שאמרנו, רש"י "עוטף" את המשפטים הקצרים של הגמרא במלות השלמה, כך שפעמים רבות בתוך "דיבור" של רש"י מופיעות מלים נוספות שאינן אלא ציטוט מן הסוגיא, והמדפיסים אינם מדגישים אותן!


נראה עתה, כיצד מודעות לכל האמור עשויה להאיר באור חדש את דברי רש"י. נשוב ונצטט את דברי רש"י בד"ה בזמנה, והפעם נדגיש את כל המלים המצוטטות מן הגמרא, ואינם לשון רש"י:


בזמנה - בארבעה עשר, מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד, קורין אותה אפילו ביחיד, דהכל קורין בו ואיכא פרסום נס.


כאשר מתבוננים עתה בדברי רש"י, מגלים כי המלים 'מתוך שהיא חובה' וכו', אינם ביאור להא דקורין אותה אפילו ביחיד, אלא סיום ביאור המונח 'בזמנה'![2] משמעות הדבר: רש"י מדגיש, כי קריאה בזמנה היא קריאה הנובעת מתוך חובת היום, ובניגוד לקריאה שלא בזמנה, שהיא קריאה שאינה נובעת מחובת היום אלא מחובת יום עתידי, יום שעדיין לא הגיע!


מעתה, רש"י מציין נימוק אחד בלבד להיתר לקרוא ביחיד בזמנה, והוא: 'דהכל קורין בו, ואיכא פרסום נס'. אלא שעדיין יש להבין את הקשר בין קריאה שמקורה בחובת היום לבין פרסום הנס. ונראה, כי כך פירושם של דברים: יש הבדל גדול בין קריאה ביום יד לבין קריאה ביום הכניסה. ביום יד קוראים משום שההלכה מחייבת לקרוא, ואילו ביום הכניסה קוראים כי ההלכה מאפשרת לקרוא. ואם תאמר: כיצד ההלכה מאפשרת לקרוא ביום שכלל לא מחיל חובת קריאה? יש לומר, כי חכמים קבעו, כי קריאה ביום הכניסה על ידי בני הכפרים מביאה לכך, שביום יד שוב לא תחול עליהם חובת הקריאה. ובקיצור: ביום יד קוראים כדי לצאת ידי חובה, ביום הכניסה קוראים כדי שלא להתחייב ביום יד.


מכאן ואילך נוכל לומר, כי פרסום הנס אין פירושו מתן פומבי לנס. פרסום הנס הוא דין של 'והשבות אל לבבך', פרסום של כל אדם לעצמו. פרסום זה נעשה רק אם מעשה הקריאה הוא מעשה שמשמעותו הברורה היא קיום החיוב שהטילו חכמים. כאשר אדם מבצע פעולה, שאילו לא היו מצווים אותו חכמים לא היה עושה אותה, והסיבה לציווי היא הנס שאירע, הרי שהוא משיב אל לבבו את זכרו של הנס ואת האמונה הגדולה התלויה בו. זהו פרסום הנס. ביום יד, כיוון שחל חיוב קריאה, ואין מנוס אלא לקרוא, משמעות הקריאה כשלעצמה היא פרסומי ניסא, שכן נס הפורים הוא שהטיל עליו את החיוב שמכוחו אין לו מנוס אלא לקרוא. אולם ביום הכניסה, בו עדיין לא חל חיוב הקריאה, ועקרונית יכול בן הכפר לדאוג לכך שביום יד יהיה בעיר ויתחייב, אם הוא בוחר לקרוא ביום הכניסה כדי לא להתחייב ביום יד, אין קריאתו מתפרשת כפרסומי ניסא, שכן היא נראית כקריאת הרשות כקריאת שאר כתובים לשם קיום מצות תלמוד תורה.


מעתה ברור, כי כשחל יום יד בשבת ומקדימים ליום יג, קריאת יום יג היא קריאה קודם חלות החיוב. פורים שהוקדם משבת לערב שבת אינו הופך את יום יג לפורים, אך ניתן לקרוא בו כדי למנוע חלות החיוב למחרת היום. כפי שביארנו, קריאה של מניעת חיוב אינה קריאה של פרסום הנס אף שהכל נאלצים לקרוא כך, ולדעת רב אין מנוס אלא ליצור את הפרסום על ידי קריאה בעשרה.


על פי מה שכתבנו, מתבררת סוגיא נוספת. הגמ' לקמן (יט עמ' א-ב) אומרת:


לוי בר שמואל הוה קא קרי קמיה דרב יהודה במגילה הכתובה בין הכתובים.


אמר ליה: הרי אמרו הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא!


אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים - לא יצא, ו[לאחר שאמר שמועה זו] מחו לה אמוחא [= הכה על קדקדה, כלומר, סתר מקצתה, ואמר]: בצבור שנו.


ולכאורה תמוה, כיצד יתכן שקריאה בציבור גרועה יותר מקריאה ביחיד? כיצד יתכן שאילו היה קורא כך ביחיד - היה יוצא יד"ח, ורק משום שהיו עמו עוד תשעה, שוב אינו יוצא יד"ח וכאילו לא קרא כלל? וז"ל בעל טורי אבן (עת אתר):


תמיה לי הא מלתא טובא, דמשמע בציבור הוא דלא יצא אבל ביחיד יצא, מי איכא מידי דביחיד יצא ובציבור לא? אטו מפני שהן בציבור גריעי טפי? ועוד, דל ציבור מהכא, ויהיה נחשב כל אחד ואחד ליחיד בפני עצמו ולא לצטרפו אהדדי! ועוד, כיון דאמרת בצבור לא יצא, ממילא אין מצטרפין זה עם זה, ומעתה נעשו כיחידים, וכל אחד נחשב לעצמו ונתפרדה החבילה, וממילא יצאו, דהא אמרת דביחיד יצא! ועוד, דהא טעמא דהקורא במגילה הכתובה בין הכתובים דלא יצא, הוא משום דלא מפורסם ניסא, דנראה כקורא במקרא. והא בקריאת ציבור שהן בעשרה איכא משום פירסומא ניסא טפי מקריאה דביחיד, כדאמרינן בפ' קמא (דף ה') אליבא דכ"ע, דשלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה, ואיכא למ"ד דאפי' בזמנה צריך עשרה, וטעמא משום דאיכא פרסומא ניסא בעשרה טפי מביחיד. וא"כ השתא ק"ו הדברים: מה ביחיד, דליכא בקריאתו פרסומא ניסא כבציבור, אפ"ה יוצא ידי חובתו במגילה הכתובה בין הכתובי' ולית לן בה משום דנראה כקורא במקרא בעלמא, ציבור, דאיכא משום פרסומא ניסא יותר, לא כ"ש דלא חיישינן להא פרסומא ניסא דלא לתחזי כקורא במקרא?


אכן, הר"ן (ו ע"ב מדפה"ר, ד"ה ומחו) כתב:


ומחו ליה אמוחא לא אמרו אלא בצבור. יש מפרשים לא אמרו לא יצא אלא בצבור, אבל ביחיד - יצא, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל. ולישנא לא משמע הכי, דא"כ הול"ל 'וה"מ בצבור, אבל ביחיד - יצא', ומדקאמר 'ומחו ליה אמוחא' משמע, שהן מחלישין כח הדבר בעצמו! לפיכך נראה דה"ק: ומחו ליה אמוחא, שאין לך לומר לא יצא, שלא אמרו אלא בצבור, אבל ביחיד - אפילו לכתחילה, הלכך אפילו בצבור דיעבד מיהא יצאו.


אלא שאין בדבריו משום תשובה גמורה לקושיות הטו"א, שכן עדיין הוא תימה, כיצד יהיה היחיד עדיף על הציבור. וע"ש בטו"א שכתב לבאר סוגיא זו לאור הסוגיא דלעיל, והציע, ד'בציבור' של סוגיא זו פירושו - הזמן שאין לקרוא בו אלא בציבור, והיינו מגילה שלא בזמנה, ויום זה גרוע טפי, שבו אין לקרוא אלא במגילה הכתובה לעצמה, ע"ש באורך, ואכמ"ל.


אולם לאור מה שביארנו לעיל בשיטת רש"י נראה, כי ביאור הסוגיא של מגילה בין הכתובים הוא כהצעת בעל שפת אמת (על אתר), וז"ל:


לכאורה תמוה מאוד מה דאמרו לא יצא, דנהי דפרסום דציבור ליכא, מ"מ יהי' כמו קריאה דיחיד! ולמה לא יצא י"ח עכ"פ בדיעבד? והר"ן נדחק לפרש, דאה"נ, דלא יצא לאו דוקא. אכן הרי"ף והרמב"ם כתבו בהדיא דלא יצא, וכבר האריך בס' טורי אבן בזה, ומ"ש הוא לפרש, דהיינו שלא בזמנו במקום דבעי ציבור וכן רציתי לומר ג"כ מכח הדוחק אכן בהרמב"ם מבואר כפשטא. ולכן נ"ל, דהדרך הי' שיהיו נכתבין הספרים בגלילה בבתי כנסיות לצורך הציבור, אבל יחידים לא היו קוראין בהם. ולכך, דוקא בצבור, משום דכמה פעמים קורין בהם להפטורות ושאר קריאות, ליכא פירסום. אבל יחיד, דלעולם אינו קורא בהם, איכא שפיר פירסום. כנ"ל.


ביאורו של השפ"א הוא הרחבה של מה שהצענו לעיל בדעת רש"י: פרסומי ניסא דמגילה היינו שקורא באופן שברור כי הוא קורא מחמת חיוב מצות הפורים. כאשר קוראים בציבור במגילה הכתובה בין הכתובים, נראה הדבר כקריאה דרך לימוד או דרך קריאה בציבור של הפטרה, ואין זה מעשה קריאה של פרסומי ניסא, ולכן לא יוצאים בה ידי חובה לא הציבור ולא היחידים. אמנם אם קרא כך ביחידות, כיוון שהיחיד אינו קורא אף פעם מתוך כתובים הכרוכים יחדיו אלא דוקא ממגילות הכרוכות כך שכל ספר עומד לעצמו, גם כאשר הוא קורא את המגילה מן הכתובים ניכר הדבר שאינו קורא אלא מחמת החיוב שחל עליו.[3]



ג. ביאור שיטת רב אסי וביאור מחלוקת האמוראים


כך כותב רש"י בביאור דברי רב אסי [נצטט תוך הדגשת מלות המקור של הסוגיא, ללא ד"ה]:


רב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה מצוה לחזר אחר עשרה, משום פרסומי ניסא, אבל אי לא אשכח עשרה - לא אמר רב אסי דלא ליקרי, שאין איסור קריאתה ביחיד, אלא מצוה לקרותה בעשרה.


כבר בתחילת הדברים מוסיף רש"י את המלה 'מצוה', המלמדת כי רב אסי דורש אסרה למצוה ולא לעיכובא. הדברים בולטים לאור דברי רש"י בביאור דעת רב:


שלא בזמנה, כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה, אין קורין אותה אלא בעשרה, דבעינן פרסום ניסא.


הבלטת המלים המקוריות של הסוגיא מראה בעליל, כי רש"י מדגיש שלפי רב כאשר הדין הוא לקרוא בעשרה, הרי שזהו לעיכובא, שלא כפי שפירש לדעת רב אסי.


במה נחלקו, אפוא, רב ורב אסי לפי רש"י? לפי מה שכתבנו יש לומר, כי המחלוקת בין רב לרב אסי היא האם פרסומי ניסא הוא יסוד החיוב במגילה או דין נפרד. רב סבר, שיסוד החיוב הוא פרסומי ניסא, בין לומרא בין לקולא: ביום המחייב, יום יד, כל קריאה היא קיום של פרסומי ניסא ואין צריך עשרה אפילו לא למצוה. ביום שאינו יום המחייב, אין מנוס אלא ליצור פרסום הנס על ידי קריאה בעשרה, וללא עשרה אין כאן כלל מעשה מצוה, ואין בו טעם. רב אסי, לעומתו, סבר, שיסוד החיוב הוא הקריאה עצמה, להזכיר הנס, ופרסומי ניסא הוא חיוב נפרד נוסף, שאינו מתקיים על ידי הקריאה כשלעצמה אלא דוקא על ידי מעשה של פרסום, שהוא דוקא בעשרה. לדעתו, בקריאה בעשרה מתקיימות שתי מצוות נפרדות, מצות הקריאה ומצות פרסום הנס, וגם כאן יש לדברים משמעות בין לקולא בין לחומרא. לקולא - שאם לא מצא עשרה, יקיים מכל מקום את המצוה הבסיסית של הקריאה. ולחומרא - שלכתחילה גם ביום החיוב צריך עשרה. תקנת חכמים המאפשרת להקדים ליום הכניסה אינה תולה את האפשרות הזו בפרסום הנס, ולכן גם קודם יום החיוב אם יקרא ביחיד - יצא.


לפי דרכנו יש לעיין לשיטת רש"י מהו דינם של בני כרכים כשחל טו בשבת ומקדימים ליום יד. לכאורה נראה, כי גם הקדמה זו אינה הקדמת הפורים אלא מניעת חלות חיוב קריאה למחרת, יום טו, ואם כן, לשיטת רב יש לומר שאף אלה לא יקראו אלא בעשרה, ולמרות שהם מצטרפים לקריאת בני העיירות. אמנם לפי שיטת רב אסי יצא, שאף כי לכתחילה יש לקרוא בעשרה, מ"מ כשאין עשרה - יקראו ביחיד, ופשוט.


עם זאת, אם נאמר כי בכל שנה ושנה חיובם של בני הכרכים לקרוא ביום טו מוחל על ידי יום יד [ונפקא מיניה לסוגיית בן כרך שהלך לעיר, ואכמ"ל], הרי שבפורים המשולש, קריאתם של בני הכרכים ביום יד היא קריאה מתוך חיוב, כך שלדעת רב יוצאים הם גם בקריאת יחיד.


לסיום נעיר, כי לפי הדרך בה הלכנו נמצא, כי אין מחלוקת בהלכה בין רש"י לשאר ראשונים [ראה בתחילת המאמר], אלא רק מחלוקת בפירוש הסוגיא. שאר ראשונים מבארים שהמחלוקת עוסקת אך ורק במקרה של פורים שחל בשבת, כך שלפי רב הקוראים בערב שבת נחשבים כקוראים שלא בזמנה וחייבים עשרה, וכך בדיוק סבור גם רש"י. אכן, אם נאמר כי החיוב לקריאת טו נובע מיום יד, כך שכשחל טו בשבת יום יד לבני כרכים הוא יום החיוב, תיווצר מחלוקת הלכתית בין רש"י לראשונים, שכן לפי רש"י בני הכרכים בכהאי גוונא יוכלו לקרוא גם ביחיד, ואילו לראשונים - דוקא בעשרה. אך כיוון שכלל לא ברור כי כך סבור רש"י, ובהחלט יתכן כי לשיטתו חיוב הקריאה של בני הכרכים הוא מחמת יום טו, מסתבר כפי שכתבנו, שמבחינה הלכתית אין כאן מחלוקת.




[1] בדפוס ונציה - אין דיבורי המתחיל ברש"י!


[2] במונחי תחביר נאמר, כי המשפט 'מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד' הוא פסוקית תמורה למלים 'בארבעה עשר'.


[3] ביאור זה ביסוד דין פרסומי ניסא של המגילה, שהפרסום הוא בכך שאדם עושה מעשה המוכיח מתוכו כי הוא עושהו מחמת חיובו בלבד, לא מחמת דבר אחר, עשוי להיות ביאור לפרסומי ניסא בחנוכה, שכן לכאורה קשה: אם הפרסום הוא ע"י ראיית הנר, מדוע כבתה אין זקוק לה והדלקה עושה מצוה? ונראה, כי עיקר הפרסום הוא אכן לעצמו, אלא שחייבת להיות הדלקה שניכר כי היא מחמת הציווי. זו הסיבה שמדליק מבחוץ, שהדלקה כזו היא ודאי לא לאורה, וזו הסיבה שהדלקה עושה מצוה וכבתה אין זקוק לה, שאם היה זקוק לה, היה נראה כמי שמדליק לאורה, ואכמ"ל.

 

 

בית המדרש