ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עיגון חזון ישיבות ההסדר

ע"י: אהרון טופר ואבישי עובדיה

דווקא מול החזון הגדול של ישיבות ההסדר - להצמיח עמוד שדרה תורני שיוביל את המחנה אנו עדים למציאות בה בוגרי ישיבות ההסדר עוזבים לטובת רכישת מקצוע ומשפחה. תלמיד ישיבות הסדר מציעים קריאת כיוון חדשה.

מבוא

'בן ישיבה הינו בחור הרואה את כתפיו כמוכשרות לשאת את כובד המשימה של קבלת התורה מן הדור שקדם לנו והנכון לשאת באחריות של העברתה לדור הבא'. 

אנו פותחים את דברינו במילותיו של הרב יעקב מדן במאמרו 'ישיבת הסדר על פרשת דרכים' ('דף קשר' 666, פרשת ראה, התשנ"ח). לאור המצב שנוצר בעקבות הקמת המכינות הקדם-צבאיות והעלאתה המחודשת של שאלת קיצור השירות הצבאי הפעיל לסדר היום הציוני-דתי, עלה הצורך להגדיר מחדש את מטרתן של ישיבות ההסדר. הרב מדן רואה בבן הישיבה כ'רץ' ב'מרוץ השליחים' של כנסת ישראל לדורותיה, מאברהם אבינו וממעמד הר סיני ועד ליום שיתקיימו בנו דברי ירמיהו הנביא על 'תורה שיכתוב ה' על לוח ליבנו בעת הברית החדשה שיכרות עמנו'.

בעת ההצטרפות למעגל הלומדים היננו מצהירים 'תורתנו אומנותנו'. זוהי איננה אמירה בעלמא, אלא אמירה שטומנת בחובה את עומק הדברים; זהו אינו מסלול המסתיים בתום חמש שנותיו אלא זוהי התחייבות לכל החיים; בחירתך במסלול ההסדר כמוה כהירתמותך לשאת בעול קבלת התורה, לימודה והעברתה לדורות הבאים. מבקש הרב מדן להוסיף ולדייק: 'אין כוונתי בשום אופן דווקא למורים ולרבנים ולמוכשרים. אין כוונתי למחדשי חידושים ולכותבי ספרים. "בעל בית" מן השורה [...] לתרום תרומה לציבור לקיום מצווה אחרת, שרואה את כובד המשימה לצוות את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'.

יש לציין את שני המרכיבים הבאים לידי ביטוי במושג 'העברת התורה לדור הבא' בחייו של היהודי המאמין - הראשון הוא המרכיב הברור והקלאסי של לימוד תורה, התעמקות והתגדלות בה, חידוש חידושים וכו'. יחד עם המרכיב הזה, קיים מרכיב נוסף, המתקשר לזיקה בין התורה לבין הדור, שאופיו אחר אך אינו פחות חשוב - עיסוק תורני-קהילתי. כחלק מהאחריות להעברת התורה לדור הבא מונה הרב מדן את הניסיון לתקן/להשפיע על הקהילה. ניסיון זה מתממש גם בהטמעת ערכיה של התורה בנושאים ציבוריים וחברתיים. האדם המתנהל לאור הערכים הללו, כל חייו יעברו בתחושת התמסרות לתורה על כל אופניה; בלומדו יחדש חידושים, בחייו היומיומיים ידריך את ביתו ואת סביבתו 'לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', כל זאת תחת קורת הגג המשותפת שהיא האחריות כלפי העברת התורה.

מדברי הרב מדן, שנאמרו לפני תריסר שנים, עולה אידיאל גבוה, עקרוני וחשוב. המציאות, לצערנו, איננה נמצאת שם לחלוטין. לעניות דעתנו תחושת האחריות התפוגגה במעט בקרב חוג הלומדים בישיבות ההסדר ובוגריהן; ובכתיבת מאמר זה מבקשים אנו לעגן מחדש את חזון ישיבות ההסדר ולהוסיף לו אפשרויות הלכה למעשה. רצוננו, מחד גיסא, הוא לבסס את האחריות הציבורית בקרב הלומדים בישיבה עצמה, ומאידך להעצים את הערוץ הלימודי/עיוני בחייהם היומיומיים של בוגרי הישיבות, במסגרת האחריות הציבורית לה נרתמו. אין כאן קובלנה על הממסד או על ישיבה כזאת או אחרת אלא רצון לצעוד למימוש החזון בדרך הישר, ותקוותנו שיתקיימו בנו דברי חז"ל: "הבא להיטהר מסייעין אותו" (פסיקתא זוטרתא, שמות טו).

 

החזון

כעת, ננסה להגדיר את ייעוד ישיבות ההסדר, כפי שעולה מדברינו עד עתה: הקמת וביסוס עמוד שידרה תורני אשר ייתן מענה לדרישת הא-להים בציבור הדתי בפרט ובציבור הכלל בכלל. עלינו להיות מודעים לכך כי ייעוד זה קשור קשר הדוק אל חזונה של הציונות הדתית כולה מימים ימימה, הרואה עצמה כנדבך מרכזי בהובלת עם ישראל.

 

הרב יהודה עמיטל, בשיחתו 'רעיון ישיבות ההסדר והגשמתו' (פרשת חוקת, תש"ס, ישיבת 'הר עציון') מספר: 'חותני, הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל, ואני, היינו בין הוגי רעיון ישיבות ההסדר. לפני ארבעים שנה היה מקובל בציבור הציוני דתי ללכת לצבא, והמעטים שחשבו אז על לימוד בישיבה היו קרובים לחרדיות. תדמיתו של בן הישיבה בציבור היתה אז בשפל המדרגה, והוא נתפס כבטלן וכמי שחי על חשבונם של אחרים. נשקפה אז בעיה חמורה ביותר לציבור הציוני דתי: ללא בוגרי ישיבות הוא היה עלול להפוך לציבור ללא אליטה של תלמידי חכמים, ומצב זה, להערכתי, היה מוביל בהכרח לסופה של הציונות הדתית. הציבור שלנו סבל אז מרגשי נחיתות, הן ביחס לחילונים והן ביחס לחרדים, ולכן עמלו בוגרי התיכונים הדתיים והישיבות התיכוניות לייסד קיבוצים וגרעיני נח"ל דתיים, והותירו את לימוד התורה לציבור החרדי, שנתפס בעיניהם כציבור הדתי ה"אמיתי". בהקשר לכך כדאי להזכיר את דבריו המפתיעים בחריפותם של הרמב"ם, שפסק להלכה בהלכות תלמוד תורה: "כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן - מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות. ואם לא הושיבו - מחריבין את העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן" (ב', א')'.

מוסיף הרב עמיטל ואומר: 'רק ע"י ייסוד גרעין של בני ישיבות, רבנים ומחנכים, שייטלו על עצמם את ההתמודדות הרעיונית והחינוכית עם האתגרים העומדים בפנינו, תוכל הציונות הדתית להמשיך ולהתפתח'.

 

מדבריו של הרב עמיטל עולה החשש מאי-התמודדות עם האתגרים המונעים את המשך התפתחותה של הציונות הדתית. קיפאון זה לדידו, עלול להביא לסופה. על-כן רבה חשיבותם של תלמידי חכמים אשר ביכולתם לצלוח את האתגרים המרובים ולהוביל את הציבור אחריהם. נדמה שמדבר הרב עמיטל על מנהיגות; מהות תפקידה הוא בהתמודדות עם אתגרים חדשים. אמנם, הרב אינו משתמש במילה 'חזון', וזאת משום שעיקר עיסוקו במאמרו הוא בתחום המעשה - מה יש לעשות כדי להתמודד עם האתגרים? לעניות דעתנו, כציבור הרואה את עצמו כמנהיג, וכמי שאחראי לספק פתרונות לבעיות החדשות שנוצרות עקב המודרנה, שומה עלינו ליצור חיבור בין עולם התורה לעולם המודרני ההולך ונבנה, להישיר פנינו אל מול האתגר ולהנהיג; אנו מאמינים שלימודך בישיבת הסדר מאפשר התמודדות משמעותית ורצינית עם האתגרים הללו.

כציבור, אנו רואים את עצמנו כאחראים לנטילת חלק מרכזי בחיזוק עם ישראל על ציבוריו, ועל בנייתה של המדינה כמדינת העם היהודי, ועל כן חובה עלינו גם לפעול בתחום הלימוד הציבורי. נדמה שחזון ישיבות ההסדר, כפי שהצטייר בזמנו, כלל חלק משימתי גבוה הדורש הכרה בבעיה שהוצגה לעיל, וידיעה ששירותך הצבאי המקוצר נועד לאפשר לך לבצע משימה לאומית חשובה - קבלת התורה ולקיחת חלק בהעברתה לדור הבא.

 

אם נסכם בקווים כלליים את החזון של ישיבות ההסדר כפי שהוא בא לידי ביטוי בדבריהם של הרב מדן והרב עמיטל, נציג חזון הרבה יותר מקיף ממציאות של בחורים רבים הלומדים למשך חמש שנים או יותר בישיבה זו או אחרת. מדובר על חזון המבקש להשפיע על המציאות: הרב מדן מדבר על האחריות להעברת התורה על כל אופניה, והרב עמיטל מתייחס להצטרפות לבניית אותו עמוד שדרה תורני אשר יהווה את חיל החלוץ ההולך לפני המחנה.

 

המצב כיום

לעומת החזון הברור אשר הצגנו לעיל, התחושה הרווחת בקרב תלמידי ההסדר, להערכתנו, היא שקיים פער משמעותי בינו לבין המציאות.

התחושה היא שמשקלם של בוגרי ישיבות ההסדר אשר אינם ממשיכים את חייהם בעולם התורה באופן ישיר, אינו מורגש מספיק, ודאי ביחס לחזון המשמעותי שהצגנו. תחושה זו מבוטאת באופן ברור על ידי הרב עמיטל:

'מצבם של רוב רובם של הבוגרים, שאינם ממשיכים בקריירה רבנית, אינו כה ורוד. קביעת העתים לתורה לאחר שנות הלימודים בישיבה היא בעייתית, שכן מייד לאחר סיום הלימודים בישיבה מתחילים הבוגרים ללמוד מקצוע, אחר כך מקימים משפחה - והתורה נשארת בקרן זווית'.

אל מול האכזבה מההתפתחות הרוחנית של בוגרי הישיבות, מציג הרב מדן את ייעודו של בוגר הישיבה. הרב מתאר את תלמוד התורה הרצוי: 'לא לאחריותו של כל אדם כלפי עצמו, אלא לאחריותו כלפי כנסת ישראל לדורותיה. כאדם העומד על נחלת אביו ועובדה עד סוף ימיו ומעבירה לבנו אחריו - כך אנו מקבלים את "מורשה קהילת יעקב", ומעבירים ירושתנו לאחר שעבדנוה - לדור הבא. והרי ברור לכולנו, שדור אחד, שחלילה יאבד ברשלנותו ירושה זו - יבטל חלילה את הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו" על כל המשתמע מכך.

חלילה לקב"ה מלעשות זאת, אך האחריות מוטלת עלינו. קאדר האנשים הנוטל על עצמו משימה זו, הוא הראוי בעיני לתואר "בני ישיבה", והוא היחיד המצדיק לדעתי בשופי בעת חרום רוחנית זו גם הקלה בשירות הצבאי, ובלבד שאדם מאומן מוכן למלחמה בכל עת'.

 

בעמדנו בפני דברים אלה, המציגים את מסלול ההסדר כמסלול הבנוי לענות על צרכי הדור, אשר המשימה חרוטה במצפנו מקדמא דנא, עלינו לשאול את עצמנו האם אנחנו עומדים בציפיות הללו. האם תלמידי ובוגרי ישיבות ההסדר חשים את תחושת האחריות שהרב מדן מסביר - שמלווה, מקרינה ומכוננת את מסלול ההסדר? האם מיישמים אנו את חלקנו במסלול?

 

נראה כי העובדה שהמציאות איננה תואמת לחזון נובעת מכך שאיננו נושאים בקרבנו את האחריות. אמנם, אין ספק שישיבות ההסדר עשו מהפכה של ממש בימינו; 'מעולם לא היו לעם ישראל כל כך הרבה תלמידי ישיבה' אומר הרב עמיטל בהתרגשות, אך מיד מצנן זאת באומרו: 'אך היבול היצירתי דל מאוד'. ריבוי תלמידי חכמים הינו מבורך, אך עדיין ישנו צורך בהשארת חותם של כל לומד ולומד, ויצירת מסגרת בה כל תלמיד יוכל לממש את התחייבותו למסלול ע"י יצירה ועשייה. כל זאת על מנת למלא את יעוד ישיבות ההסדר, ועל מנת להצדיק את השירות הצבאי המקוצר שהמדינה מאפשרת לתלמידי ישיבות ההסדר.

 

'לפי ראות עינינו'

את הדברים הבאים אנו כותבים לאחר אין ספור דיונים בנושא, ומתוך מגוון דעות ומחשבות שעלו בקרב חיילים המצויים בתווך שבין הצבא והישיבה.

לקראת סוף השירות הצבאי במסגרת ההסדר מחלחלים לעיתים פחד ורתיעה מחזרה אל הישיבה. החשש נובע מהמעבר בין העשייה הציבורית המתמדת למעבר לחיי הלימוד, אשר בהם העשייה מורגשת פחות. חשש זה מוביל רבים וטובים לבחור את המשך דרכם בצבא דווקא מתוך מקום זה; התרומה הגדולה מבחינתם נעשית במסגרת פיקוד והמשך בצבא. דיון זה מתקיים בנוסף לעיסוק הבלתי פוסק בסוגיית 'שנה וארבעה חודשים' אל מול 'שלוש שנות חובה'.

אולם, מהחזון אנו למדים, שחלק בלתי נפרד המשולב יד ביד עם הלימוד הינו האחריות הציבורית המוטלת עלינו כחברים ב'סיירת' זו. תרומתה של הסיירת צריכה להיות משמעותית יותר, וההשפעה של בוגרי ישיבות ההסדר על החברה הישראלית צריכה להיות ניכרת יותר, באופנים שתוארו בחלק הראשון לעיל.

 

על-פי דברי הרב מדן, כיום אנו ב'עת חירום רוחנית'.

לעניות דעתנו, אנו 'נקראים לדגל' על מנת למלא את חובתנו כבני ישיבות ההסדר, כציבור הרואה עצמו כשותף מרכזי בבנייתה של מדינתנו, בלקיחת חלק מרכזי באחריות הלאומית.

לפיכך, אל הדגל לא נקראים רק הבחורים הנבוכים בסוגייה זו בלבד, אלא כל לומד ולומד הלוקח חלק במפעל ה'הסדר'. זוהי משימתנו כציבור הלומדים הגדול בארץ, המאמין בחשיבות הלימוד תוך לקיחת חלק בעול המשימה הלאומית.

 

אנו חוששים, בנוסף, מהיווצרות תחושת חוסר מיצוי ממסלול ההסדר בקרב הלומדים; אנו מבקשים שתעלה אצל הלומד התחושה שמסלול ההסדר איננו סוטה מנתיבו הייעודי, איננו עוד תחנת מעבר בדרך לאוניברסיטה ולחייו הפרטיים של האדם. הישיבה היא המקום שבו הינך מתחייב לתת מעצם התפתחותך במסגרתה כאדם מאמין וירא שמים, בעל יכולת לימוד וניתוח, והמבורך בתודעה של אחריות ומסירות כלפי העם, הארץ והמדינה - על מנת לשרת את הכלל בחייך הפרטיים לאחר מכן; היא מקום שנועד לא רק להתפתחות עצמית, אלא גם למימוש משימה אידיאולוגית במרחב הציבורי.

יש להדגיש: הכוונה איננה שכל בחור ישיבה מחויב לבחור בתפקיד של רבנות או חינוך בחייו, אלא עליו להתמודד עם כובד האחריות של העברת התורה בעשייתו שלו; באופן הלימודי או באופן הקהילתי-תורני, כפי שחילקנו בחלק הראשון, איש איש על פי המסלול שיבחר בו בחייו.

 

תחושות אלו מחייבות אותנו לתור אחר מענה קונקרטי לקריאה זו, אשר להרגשתנו הינה מהותית להמשך שמירת מעמדן של ישיבות ההסדר כשותפות מובחרות בעשייה הציבורית.

 

הצעות

נציג כאן מספר הצעות לדפוסי פעילות של בוגרי ישיבות ההסדר בתחומי התעסוקה שבהם הם משתלבים בתום לימודיהם. דפוסי הפעילות הללו מבטאים את המשימה הציבורית המוטלת על הבוגרים. ההצעות מאזנות בין הצרכים השונים: הצורך להימנע מתפיסה שגויה לפיה רק הממשיך את חייו ברבנות ובחינוך נושא על כתפיו את האחריות הכבדה של יצירת חברה מתוקנת מחד גיסא, ומאידך, הצורך לאפשר לכל בוגרי ישיבות ההסדר לקחת חלק במסלול מחוץ לאהלה של תורה, שבמסגרתו הם יהוו חלק ממשימת העברת התורה, אשר הינה חלק מתיקון העולם, כעולה מדברי הרב קוק: "מה שלומדים, ומה שמתפללים, ומה שעוסקים בישובו של עולם, בין בדברים המוכרחים לאדם ולבריות לקיומם המצומצם, בין בדברים העשויים להרחיב דעתו של אדם ולשפר את חייו, הכל עולה לאגודה אחת, לחטיבה אחת, להשלים את התיקון הכללי של העולם כולו, ולקרבו יותר ויותר להמטרה האידיאלית המבוקשת, לעשות את החיים טובים והגונים, ויותר ראויים להקשר בקשר נצחי, בקשר הקודש, בקשר שמחת עולמים.. באור חי העולמים.." (שמונה קבצים, ו, מו).

 

 

עורכי דין:

בוגרים רבים בוחרים ללמוד משפטים. האם במשימת העברת התורה והטמעתה בחיי היומיום של האדם והסובב, בצורה "שרואה את כובד המשימה לצוות את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (מדברי הרב מדן), לא נכללת החובה לוודא שאף מעוטי היכולת מקבלים ייצוג משפטי הולם? אם יתאגדו מספר בוגרי ישיבות הסדר, אשר הינם עורכי דין במקצועם, ויציעו באופן מסודר ייצוג וייעוץ משפטי חינם לאנשים מעוטי יכולת כחלק מתפיסת עולם תורנית, אשר רואה חשיבות בעשיית צדקה ומשפט - האם לא יהיה בכך המשך של העברת התורה גם אחרי סיום הלימודים בישיבה? 

 

רואי חשבון:

גם ראיית החשבון זהו תחום מבוקש בקרב הבוגרים. ידוע כי בישראל יש מספר עמותות גדול מאד. טרם נפתרה בעיית הפיקוח על הכספים הנתרמים לעמותות והשימוש בהן. אם ייאספו יחד כמה רואי חשבון בוגרי ישיבות הסדר, אשר יבנו מערכת אתית, מעין "תו תקן" לניהול כספים של עמותות כחלק מהמאמץ להפוך את מדינת ישראל למדינה השומרת את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, תהיה בכך ברכה גדולה.

 

אנשי תקשורת:

תחום פופולארי אחר הוא תחום התקשורת. במדינת ישראל טרם הובררו גבולות התקשורת. דוגמה לכך הוא המתח בין 'זכות הציבור לדעת' לבין הלכות לשון הרע והלבנת פנים, שטרם יוּשב. התחושה הרווחת היא שמה ש'צהוב' ורדוד מוכר, ושמשימת התקשורת היא לרדוף אחר הרייטינג. תרומתם של אנשי תקשורת תורניים, אשר יכולים להתאגד ולהעמיק את השיח, הדיון והעשייה הערכיים בנושא, יכולה להביא את התקשורת - וע"י כך את החברה כולה - לרמה גבוהה הרבה יותר. הדברים נכונים אף לתחום היצירה, בהיבטים נוספים.

 

 

ההצעות שהובאו לעיל מציגות ראייה חדשה לבוגרי הישיבות כיום בחייהם היומיומיים, אך לנו, כאמור, נראה הכרחי שהחיבור יתקיים בעודנו במסלול ההסדר, מקובצים, מגובשים ושקועים בעולמה של תורה, חיבור שרק ילך ויתעצם ביציאתנו לחיים, כל אחד בעיסוקו שלו.

לא בכדי מפעמת בנו ההרגשה שהננו המגשימים של חזון ישיבות ההסדר כיום בימינו שלנו; 'חל שינוי באופי הישיבות', כותב הרב מדן, 'אחת התוצאות החשובות ביותר של התפתחות זו היא מעבר מוקד הישיבה מראש הישיבה לתלמידים, ומחדר הר"מים לאולם בית המדרש. דיבוק החברים והלימוד המשותף תפסו את מקומם במרכזו של עולם הישיבה, וככזאת מהווה כיום ישיבת ההסדר, יותר מאי פעם, מקור לחינוך להגשמה בתחומים שונים'.

נראה שבהעברת המוקד ללומדים ישנו גם דגש הגשמתי על הפרט, ולאו דווקא בתפקידי ההוראה, מה שמוליד אדם שצריך להגשים את הייעוד בחייו הפרטיים. מטבע הדברים אנשים אלו יבחרו תחומים שונים שבהם ההגשמה נצרכת.

אנו מאמצים את השינוי הנ"ל, ודרך דיבוק חברים זה יוצרים מסגרת הממשיכה את הקשר האישי בין בני הישיבות החוזרים מהצבא, אשר אינו קיים כיום בעולם הישיבות, על אף שחשיבותו גדולה מאין כמוה; אנו משרתים בצבא יחד, נוטלים בעול ביטחון המדינה בכפיפה אחת, אך בחזרתנו לישיבות נפרד כל אחד לדרכו ולעולמו ללא המשך בניית הקשר שנוצר במסגרת הצבאית.

 

יתרה מזאת, מטרתנו היא שמסגרת זו תאפשר דבר החסר כל-כך כיום, והוא יצירת שיח על-ישיבתי; שיח כזה יכול ליצור איחוד מסוים שביכולתו להביא סוף סוף להנהגה שתשמש לא רק קבוצה מסוימת בציבור אלא את כלל הציבור הדתי-לאומי, ואולי אף תוכל לשמש כאלטרנטיבה של הנהגה לציבור הכללי.

בעולמו של הרב קוק, הדרך להגעה לדעה שלמה ואמיתית הינה בריבוי דעות וידיעות: "מפני כח הקיבול הצר אשר לאדם, ידיעה סותרת ידיעה... אבל באמת ידיעה מחזקת ידיעה... וכל מה שמתעלה האדם, כליו מתרחבים, עד שמוצא בעצמו את התוכן הגדול של השלום הפנימי, והתאמתן של הידיעות... זה עם זה. והדבר הולך ומתרחב, עד שבא לעומק עמקים, למקום ששם הסתירה חריפה ועזה מאד, ... ומרוב הדעת הפנימית המתרחבת ומתפשטת בכל קומתו הרוחנית של האדם, נעשה שלום.." (שמונה קבצים, ו, קד).     

הדברים משמעותיים הן ליצירת דו שיח בין בני הישיבות והן לבניית גשר בין עולמות פסיקה שונים, והן לאיחוד לימודי בנושאים ציבוריים וחברתיים בציבור הדתי הלומד על גווניו השונים.

על חשיבות השפעתן של הישיבות ובוגריהן בעולם הרחב, כותב הרב קוק דברים המפתיעים בעוצמתם: 'אנו מחויבים לשאוף דוקא לגדולות, דהיינו שנביא את הישיבה למצב כזה, עד אשר תוכל להוציא מקרבה גדולי ישראל, במובן המלא של המילה, גדולי דעה כאלה, שיוכלו לעמוד בראש השורה של ההשפעה על הכלל בישראל ובעולם, ע"י הגיונות לבבם ומעשיהם. ועפ"ז אנו  צריכים ליחד חלק קבוע... להידיעה הרחבה והכבירה של דעת ד', בצירוף כל המכשירים הישנים והחדשים הדרושים לה, באופן שתצא ממקור הקדושה העליונה של תורת א"י השפעה קולטורית אדירה בעולם, אשר תגיע לידי זה ש"מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו" (ישעיה, מט, ז). ולדבר גדול כזה אין אנו צריכים להיות בעלי דמיון נלהב, כ"א בעלי מעשה נאמנים, הדוגלים באמת בשם ד'...וב"ה כי עת לחננה, כי בא מועד.' (אגרות הראי"ה, כרך א, אגרת קי"ח).

 

המסגרת המתוארת לעיל, תמשיך גם לאחר סיום מסלול ההסדר. המשכה המתוכנן הוא ביצירת חבורה עם בסיס וכלים תורניים אשר תנהל דיון ובחינות מעמיקות של נושאים ההלכתיים, מתוך חתירה להגיע למסקנות משמעותיות בתחום הפסיקה. לחבורה זו, שתתפתח בעתידה גם לכיוונים "אזרחיים", גם השימוש בכלים אקדמיים וחברתיים נוספים לא יהיה זר, בשל הרכבה, הכולל בוגרי ישיבות הפועלים בעולם הכללי. כך תוכל הקבוצה לפעול ולהשפיע בעוצמה רבה יותר בקרב הציבור, באמצעות הטמעת הלכות, רעיונות וערכים תורניים שכיום היעדרם מהשיח הציבורי ניכר בהחלט. זאת, עקב היותה מורכבת ממגוון רחב של אנשי מקצוע, אשר מקנים לה הבנות שונות ומציאותיות בנושא, שמציגות תמונת מצב רחבה יותר מאשר לפוסק הממוצע.

במסגרת זו מתאפשרת חברות לאחר סיום המסלול, בין היתר, בשל המבנה הגמיש שלה (כפי שיפורט להלן) שיכול לאפשר למי שחפץ בכך להיות שותף גם בזמן לימודיו, עבודתו וכד'.

 

בנוסף, מחובתנו להעלות את קרנן של הישיבות בעיני הציבור והצבא באופן הנראה לעין, באמצעות פעילות גלויה, מעמיקה, ואינטנסיבית. העלאת קרנן של הישיבות, שכיום, לצערנו, אינה גבוהה במיוחד, תסייע לנו מאוד בהעברת התורה לדור הבא, ובהטמעת חשיבותן במקומות נרחבים וביתר שאת, ובמימוש ההבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו".

 

 

פרויקט 'דעה'

 

הפרויקט הינו הקמת 'בית מדרש ציבורי על-ישיבתי' למסיימי החלק הצבאי במסלול ההסדר.

בית המדרש יעסוק בסוגיות ציבוריות וחברתיות המעסיקות כיום את הציבור בישראל מנקודת מבט יהודית. בראש ובראשונה, במסגרת רצוננו ליצור מערכת לימודית 'על-ישיבתית' המכילה את מגוון הישיבות והדעות השונות, החלטנו על מבחר מקומות התכנסות. כל מפגש יתקיים בישיבה שונה וינוהל על-ידה, זאת בכדי לתת ללומד היכרות עמוקה עם מגוון בתי המדרש הקיימים ומשעולי הפסיקה המגוונים.

הלימוד יתבצע כדלהלן:


  • הישיבה המארחת תבנה מערכת מקורות רחבה ועמוקה מפסוקי התורה ועד חכמי דורנו בשיתוף צוות 'דעה', אשר יישלח לכלל הלומדים על ישיבותיהם מספר שבועות לפני המפגש בישיבה.

  • בכל ישיבה שתשתתף בפרויקט יקום אחראי מטעמה אשר ינהל את הלימוד המקדים של תלמידי ישיבתו (שיעור ד' ומעלה), בנתינת דגש על גיבוש עמדה בנושא לאור המקורות. הלימוד ייעשה בצורה שבועית בדוגמת 'חבורה'. על המשתתפים להירתם ליציבות המפגשים והפרייתם.

 

בנוסף, יתקיים מפגש בתדירות של אחת לחודש לערך, בכל פעם הישיבה אחרת, בסדר הבא:


  • הרצאה מקדימה מפי איש ציבור העוסק בנושא הנלמד, אשר יעביר הסבר מקיף על הסוגיה מנקודת מבט מקצועית, מה שיתן ללומדים כלים עובדתיים להבנה מעמיקה של הנושא הנידון ובסיס הדיון ההלכתי בו.

  • חלוקת הלומדים לקבוצות עיון ממגוון הישיבות, מעבר על המקורות וקיום דיון מעמיק ויסודי לאור הפן ההלכתי והפן המקצועי. כל זאת, תחת שאלות מנחות המורכבות ממקרים בעייתיים בנושא הנלמד.

  • פאנל סיכום בהשתתפות ראש הישיבה המארחת ואנשי ציבור.

 

כמו כן, במסגרת רצוננו לדון בסוגיות ציבוריות בוערות נבחרו מספר נושאים ראשוניים אשר מעסיקים את הציבור כיום, ובמקורות ישנה התייחסות עשירה אליהם.

 


  • לשון הרע בעיתונות

  • גיור

  • מעמדם של העובדים הזרים

  • אבטחת מוסדות כלכליים בשבת

  • תשובת אנשי ציבור שסרחו

  • מחויבות הכלל לרווחת העני בחברה

 

זוהי רשימה חלקית של הנושאים הנבחרים אשר יילמדו לאורך השנה. ישנם עוד תחומים רבים אשר יילמדו במשך הזמן על-מנת לבנות בעתיד גוף הדן בסוגיות ציבוריות ואשר יוכל להתמודד עם פסיקה ציבורית בכל תחום אפשרי. כחלק מהחתירה לפרודוקטיביזציה, יעדנו הסופי הוא להוציא לאור אסופת מאמרים בעריכת צוות 'דעה' בסוף שנה זו, שתכיל את סיכומי הסוגיות במגוון הפסיקות שנלמדו במהלך הדיונים והמפגשים.

 

בנוסף, כדי ללבן את הסוגיות בקהל מגוון, ובמסגרת הרצון לתרום תרומה קהילתית ולממש את משימת 'העברת התורה', נשתף במפגשינו נציגים נבחרים מיחידות ומקורסים של צה"ל. תקוותנו היא שדרך הכרה משמעותית של סוגיות ציבוריות ולימודן לעומק תוך דיאלוג משותף בין כלל הציבור ניגע בחזון הגשמתן של ישיבות ההסדר כחלק מהשאיפה לתיקון עולם במלכות ש-די.

הפרויקט מציב יעדים רבים וארוכי טווח, דורש רצינות, השקעה, מחויבות ושיתוף פעולה משמעותי מצד כל הנוגעים בדבר. אנו נעשה כל אשר בידינו למיצוי יכולותיו, מתוך הכרה בחשיבותו העצומה, לנו ולציבור הרחב. יחד עם העשייה שלנו, עלינו לשאת עינינו אל היושב במרומים בתפילה שיחזק ידינו במשימה זו, ונמלא את הברית שכרת יאשיהו: "..לָלֶכֶת אַחַר ה' וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ, לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה..", (מלכים ב, כג, ג) ונזכה, בעקבות זאת, לחזון אחרית הימים:"..כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". (ישעיהו יא, ט).

 

 

בעריכת המאמר השתתפו:

רן חורי - ישיבת פתח תקווה

גרשום גבירצמן - ישיבת הר עציון

לתגובות, הערות והארות:  Avishay323@gmail.com 
 

להזמנה לכנס ראשון של בית המדרש

 

 


 

 

בית המדרש