ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

סיכומי סוגיות: שניים אוחזין ויחלוקו

ע"י: הרב מומי פאלוך

זהו סיכום לסוגיא הראשונה בבבא מציעא תוך התמקדות בשורשי הסוגיא עד ההלכה למעשה

 


שנים אוחזין ויחלוקו - ב. - ג.


מקורות: משנה ב"מ א,א,.  תוספתא א,א (תוספ"כ),. ירושלמי.


רש"י ד"ה  שנים אוחזין ;. ד"ה במקח וממכר,. תוס' ד"ה ויחלוקו,.  ב"ב לד ההוא ארבא,.  רמב"ן ד"ה ב. ויחלוקו ;.  ב"ב לד: ד"ה ונקטינן,.  רא"ש סי' א,.  רשב"א ב. ד"ה ויחלוקו,.


רמב"ם טו"נ ט,ז,.  טוש"ע קלח,א ;,  קלט,א,. סמ"ע ש"ך קלח,.  קוב"ש ח"ב סי' ט ;.  ב"ב קנג,. שיעורי ר שמואל. קהילות יעקוב סי' א,.  אבן האזל טו"נ ט,ז,.  חידושי ר' שמעון שקאפ סי' ב.


א' משניות, ממון המוטל בספק,.  עלון שבות 100, הרב י' קאהן, יהא מונח,.  מ' בריס, המוציא מחברו עליו הראיה, עבודת מסטר פ"א,.  הרב י' שרלו, פרקים ראשונים בקיום מציאות ספק, הישן יתחדש.


 


פרק א'


מסכת בבא מציעא עוסקת בדין המסחרי: קניה, מכירה, מציאה, ריבית, דיני עבודה וכו'.


פרק א' עוסק בשני נושאים שונים באופן הבא:


קובץ א: משניות א-ד, וקובץ ב: משניות ו-ח.


חלקו השני של הפרק עוסק באופן ברור בדיני מציאה. מילת המפתח המלווה את הקובץ השני הוא מצא וכו'. מה ההבדל בין קובץ הלכות זה ובין פרק ב' העוסק גם הוא במציאה - אלו מציאות שלו?נבחין בין הפרקים השונים, וכן נסכם את המכנה המשותף של כל פרק א' כולל הקובץ הראשון שבו, באמצעות השוני הלשוני בין דיני מציאה של פרק א' לאלו שבפרק ב'.


בפרק א' המינוח ההלכתי הוא הרי אלו שלו לעומת (לא) יחזיר.


לעומת זאת בפרק ב' מוצאים אנו צמד מונחים שונה - הרי אלו שלו לעומת חייב להכריז.


מה ההבדל? פרק ב' מסכם את דיני ההשבה: מתי חייב להשיב ולהכריז עד כמה וכו'. לעומת זאת פרק א' עוסק בזכויותיו של האדם במציאה - מתי היא שלו ומתי לא. פרק א' עוסק בדיני זכייה של האדם. המקרה של מציאה הוא מקרה מובהק של אפשרות זכייה. חלקו הראשון של הפרק עוסק גם הוא בזכייה. קובץ זה מלמד על דרכי הזכייה השונות: אחיזה (משנה א'),שימוש (משנה ב'), הגבהה (משניות ג-ד), קניין חצר (משנה ד). אופני הזכייה השונים מתחדדים נוכח העובדה שישנו זוכה מקביל המתחרה על החפץ. תחרות זו מאפשרת לדרג את סדרי העדיפות בדיני הזכייה וקובעת מדרג מדויק: הגבהה לעומת ראיה וכו'.


משנה א' השגורה בפי כל עוסקת בעימות בין שניים אוחזין ודינם שיחלוקו. עפ"י האמור עד כה משמע שמשנה זו פותחת את סדרת המשניות העוסקות בדיני זכייה של אדם במיטלטלין, וזאת  על רקע פעולות זכייה מתחרות. קובץ ב' בפרק עוסק בדיני זכייה של אדם מן ההפקר ללא מתחרה.


 


משנה ותוספתא


המשנה קובעת כלל הכרעה במצב ספק -יחלוקו בשבועה. התוספתא שונה מן המשנה בתרתי:


"שנים אוחזין בטלית זה נוטל עד מקום שתפוס וזה נוטל עד מקום שתפוס במה דברים אמורים בזמן שהיו שניהם תפוסין בה אבל אם היתה בידו של אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה".


ההלכה בתוספתא שונה מן ההלכה במשנה בלשונה ובהגיונה. במשנה נפסק שיחלוקו בשבועה, ואילו בתוספתא נפסק שכ"א נוטל עד היכן שתפוס. באופן פשוט נראה שהדין בתוספתא  מבוסס על המצב הריאלי-פיסי - עד מקום שתפוס, ואילו במשנה יתכן לומר שההכרעה לחלוק אינה מותנית באופן התפיסה כלל, אלא נובעת מעצם המצב המסופק העולה לאור טענות הצדדים, ומהווה מעין פשרה ממונית. נפ"מ למקרה בו האחיזה אינה שווה אך הטענות נותרות כולה שלי וכו'. נוסף לכך בתוספתא (בהלכה א) לא מופיעה השבועה. לדעת ליברמן יתכן וההלכה בתוספתא משקפת הלכה קדומה להלכה במשנה המשקפת את תקנת החכמים המאוחרת שלא יהא כ"א הולך ותופס בטליתו של חברו.


ההיגיון העומד מאחורי עמדה זו המחלקת את הממון עפ"י התפיסה הממשית יתכן ומבוססת על המצב הקדם משפטי שהחברה הייתה מצויה בו. תפיסה ושימוש הייתה הדרך הקדומה ליצירת בעלות במיטלטלין ומקרקעין. דיני הקניין השטרות והראיות היוו תחליף תרבותי למצב הטרום משפטי (הוא המצב ה"משפטי" הקדום). ההיגיון העומד בבסיס המצב הטרום-משפטי מלמד על הקשר שבין האדם ונכסיו. הזיקה הממשית והפיסית הזו הכוללת שימוש ועבודה, מקנים ויוצרים את הבעלות של האדם בנכסיו. חכמים במקרה של טלית לא הפקירו את הנכסים במצב של ספק, אלא, בהעדר הכרעה עפ"י אמות מדה משפטיות עכשוויות, העבירו את ההכרעה לשדה הטרום משפטי שחל עד לקיומה של מערכת משפטית מסודרת. משזו האחרונה לא יכולה לתת מענה במקרה זה חזר המצב הראשוני לקבוע את הזכויות של הצדדים.


הבדל נוסף בין ההלכות במשנה והתוספתא קיים ביחס למקומן של הטענות. בתוספתא נראה שההכרעה נובעת מעצם התפיסה כלומר המצב הממשי ללא קשר לטענות הצדדים שכן לא הוזכרה כל טענה, ואילו במשנה נראה שההכרעה נובעת מן הטענות הסותרות. ואולם יתכן והבדל זה נובע מן המבנה המיוחד של התוספתא שהיא חבור משני למשנה. התוספתא מתבססת ומוסיפה למשנה את הלכתה. לפי זה יתכן והסבה שלא הובאו בתוספתא טענות הצדדים משום שהללו הובאו כבר במשנה והתוספתא רק הוסיפה את ההלכה המיוחדת שלה.


"זה נוטל עד מקום שתפוס" - יתכן ומטבע לשון זה מבטא יותר מאשר תפיסה פיסית. בסוגיין מצינו שלושה ביטויים שונים למצב התפיסה: אוחזין, אדוקין, תפוס. נראה שאדוקין בשטר מבטא אכן תפיסה ממשית של השטר. ואולם, מצב זה שונה ממצב של תפוסים המבטא את היות הצדדים משתמשים בטלית- הבגד. יתכן והמילה תפוס באה מתפוסת הבית ותפוסת המת. כלומר, כל מה שקשור למת או לבית ונתפס על ידו. הסבר זה מניח את הדעת באשר לכלל ההכרעה בתוספתא המתמקדת במצב הפיסי יותר מאשר לטענות הצדדים.


 


 


סוגיה א'


הסוגיה היא סוגיית פתיחה למסכת. מגמתה אחדותית. היא שואפת לכלול ולצמצמם את מגוון ההכרעות במצבי ספק. עפ"י מסקנת הסוגיה קיים מכנה משותף רחב בקרב הדעות התנאיות השונות החלוקות בהלכה. דעות אלו מסכימות בעקרונות היסוד, והמחלוקות ההלכתיות המעשיות, כך נראה, נובעות מן הנסיבות השונות בל מקרה ומקרה המחייבות התייחסות הלכתית אחרת.


 


יחלוקו - בשבועה


דין המשנה מורכב משנים - יחלוקו ובשבועה. ניתן להציע מספר אפשרויות להבנת היחסים בין החלוקה והשבועה. יתכן והשבועה היא מאפשרת את החלוקה- השבועה מגבה את החלוקה. ויתכן והשבועה היא מרכיב נוסף שאינו תלוי בדין החלוקה באופן ישיר.


הסוגיה, לענ"ד, עוסקת בשני חלקי הדין התנאי בנפרד. בתחילה מבררת הסוגיה את השקולים השונים העולים ביחס לשבועה ומעמתת את הדעות התנאיות (בעיקר בן ננס) ביחס לדין המשנה. ולאחר מכן עוסקת בעצם הדין- יחלוקו - ביחס לדעות התנאיות השונות.


נתחיל דווקא מן הדיון העוסק בעצם הדין -  יחלוקו.


 


מגוון ההכרעות במצבי ספק


בעולם התנאי מצינו מספר התמודדויות הלכתיות במצבים של ספק ללא ראיות. ניתן לסכמם בשלוש:


המוציא מחברו עליו הראיה - דעת חכמים בשור שנגח הפרה ונמצא עוברה מת בצידה (ב"ק לה: ומו.)


יחלוקו - דעת סומכוס בשור שנגח וכו'


יהא מונח - דעת רבי יוסי (וחכמים) במקרה המופיע לקמן לז.


כל דאלים גבר - ב"ב לד: (מקרה זה הועלה לדיון רק בדברי הראשונים)


כמי הוכרע במשנתנו שיחלוקו בשבועה? מה הבסיס המשפטי להכרעה זו?


נסכם את מהלך הגמרא השואף כאמור לצמצום ואחדות:


 


סומכוס וחכמים


מהי מחלוקת סומכוס וחכמים?


נראה שלפנינו מחלוקת עקרונית ובסיסית בשאלת מגמות הפסיקה של בית הדין בדיני ממונות. מחלוקות זו  מתגלעת במקרה בו לא ניתן להפעיל את כללי הראיות הרגילים ויש להכריע הכרעה שאינה משפטית פורמלית. מצב שכזה מחייב את בית הדין לגייס שקולים ממחסן העקרונות המנחים והתפיסה הבסיסיות של עשיית המשפט.


לדעת סומכוס, במצב שכזה, בו לא ידוע האם העובר ננגח בידי השור או לא, הוא מצב שלא ניתן להכריע ולהוכיח כאחד הצדדים, ולכן יש לפסוק יחלוקו. זו הכרעה הנותרת בספק שמטרתה לסיים את הסכסוך מחד ולאפשר 'פיצוי' חלקי לכל אחד מהצדדים. סומכוס רוצה בשלום. הכרעת יחלוקו אינה שואפת כלל להשיג את האמת המשפטית ולהתבסס על זכויות הצדדים מן העבר, אלא מעוניינת היא להמשיך את קיומם של החיים מחד ולהמתיק את הגלולה המרה מאידך. פשרה זו מוציאה את שני הצדדים מרוצים ולא מרוצים באופן שווה.


חכמים לעומתם תומכים בהכרעה אחרת - המוציא מחברו עליו הראיה.


ניתן להסביר את הגיונה של פסיקה זו בשתי דרכים שונות:


סטטוס קוו -אפשרות אחת היא להבין את הכרעת חכמים כהשארת המצב כמות שהוא מבלי לבצע מהלך משפטי כלשהוא. יתכן והסבה להכרעה זו היא שבית הדין אינו מתערב כל עוד אין לפניו ראיה שהיא אחד מ'כללי המשחק'. בית דין מעדיף עמדה של שב ואל תעשה כל עוד אין לפניו כלי הלכתי משפטי חיובי.


מבט אחר על הכרעה זו רואה בהנחת החפץ אצל המוחזק הכרעה חיובית של בית הדין. ישנו הגיון משפטי להותיר את החפץ אצל המוחזק. יש במוחזק, לפחות בחלק מן המקרים, מעין ראשית ראיה שהחפץ שייך לו. המחוזקות מובילה אותנו אל ההנחה שכל מה שתחת יד אדם הוא שלו.


 


יהא מונח


כלל הכרעה נוסף לשניים דלעיל מופיע בסוגיין בשם רבי יוסי במקרה של מנה שלישי. במקרה זה מדובר בשנים שהפקידו ממון בידי שומר. בסה"כ הופקדו שלושה מנים. כל אחד מהמפקידים טוען שהוא זה שהפקיד מאתיים. לדעת ת"ק יקבל כ"א מנה והשלישי יהא מונח. רבי יוסי חולק וסובר שהכל יהא מונח. הנימוק של רבי יוסי מצביע על כלל הכרעה נוסף במקרים של העדר ראיה - ענישת הרמאי. רבי יוסי אינו מכוון להכריע את המקרה באמות מידה משפטיות רגילות אלא נוקט בצעדים ענישתיים - הכל יהא מונח.


 


עקרונות מנחים בפסיקה


הגמרא כדרכה בוחנת את עמדת התנאים לעומת כלל ההכרעה במשנה. מסקנתה היא שכ"א מהתנאים יכול לקבל את הכרעת המשנה שיחלוקו בשבועה משום שהנסיבות של המשנה יוצאות דופן בעניין זה. לדעת חכמים אין להניח את הטלית משום שיתכן והיא שייכת לשניהם, משא"כ במקרה של מנה שלישי בו לא יתכן מצב שהמנה שייך לשניהם. מדברי חכמים למדנו שהם שואפים להחיל הכרעת אמת בפסיקתם כל עוד הדבר ניתן. עקרון זה יופיע לקמן גם בדברי התוס'. מנגד דעתו של רבי יוסי היא שיש להעניש את הרמאי. מגמת הכרעת הדין עפ"י רבי יוסי שוקלת גם שיקולים חינוכיים ובהם הרתעת הרמאים. ואולם שיקול זה עולה רק במקרה שברור שישנו רמאי. משנתינו אינו עוסקת באופן ודאי ברמאי ולכן אין לקבוע שיהא מונח אלא יחלוקו.מחלוקת זו בין חכמים ורבי יוסי חושפת עקרונות ושקולי פסיקה שונים ובאה לידי ביטוי גם במחלוקת התנאים לקמן.


 


רבי יוחנן ורבי חייא


דברי הראשונים שיובאו לקמן מהווים המשך למחלוקתם של רבי חייא ורבי יוחנן ביחס לתפיסת הצדדים בטלית. רבי חייא (לקמן ג. ובירו') טוען שהמקרה של משנתנו דומה למקרה של מודה במקצת. למסקנה זו הגיע רבי חייא משום שלדעתו יש לראות את כל אחד מהתופסים כמי שהחלק בו הם תפוסים שייך לו: "אנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא". אשר על כן כלפי מי שטוען שהטלית שלו ישנה ראיה (אנן סהדי) שמחצית הטלית אינה שלו וממילא הוא כמודה במקצת שנשבע על החלק שכפר. עמדה זו מובילה את רבי חייא לסבור שהשבועה במשנה היא שבועה מדאורייתא כשבועת מודה במקצת שנשבע על היתרה שכופר בה בכדי להגן על ממונו.


לעומתו טוען רבי יוחנן (בירו') שאין לדמות את משנתנו למקרה של מודה במקצת. וכן טען בבבלי ששבועתו במשנה אינה שבועה מדאורייתא, אלא שבועה מדרבנן שלא ילך כ"א ויתפוס בטליתו של חברו. לעניינינו נראה שרבי יוחנן אינו מקבל את ההנחה של רבי חייא שיש לראות בתופסים כמי שהטלית שייכת לו. ההכרעה יחלוקו אינה מעניקה לכל אחד את מה שמגיע לו אלא מהווה הכרעה של פשרה. ואכן הגמרא קושרת את עמדתו של רבי יוחנן לתפיסת סומכוס הטוען שממון המוטל בספק חולקים.


 


מחלוקת הראשונים


הראשונים מרחיבים את הדיון ההשוואתי בין המקרים השונים ומוסיפים את ההשוואה למקרה של ארבא בה נפסק ע"י רב נחמן - כל דאלים גבר. בסה"כ יש להשוות בין : שנים אוחזין בטלית, שנים אדוקים בשטר, מנה שלישי, ארבא, (אני ארגתיה)


 בקרב הראשונים כולם קיימת התייחסות לשאלה זו. עם זאת נראה שאופן ההתייחסות ומסגרת הדיון שונה בין ראשוני צרפת (ר"ת ,ריצב"א) לעומת ראשוני ספרד (רמב"ן,רא"ש). לענ"ד עולות במסגרת ההשוואה בין מקרה הספינה ושנים אוחזין שתי סוגות שונות של דיון: מוסדית ומהותית. שאלה אחת היא מהותית ועוסקת בהיגיון המשפטי של הדין יחלוקו. שאלה אחרת היא פרוצדורלית ועוסקת בשאלה מוסדית מתי בית הדין מתערב בסכסוך בין צדדים שאין בהם ראיה לאחד הצדדים.


בדברינו לא נפרט את התייחסות הראשונים לכל המקרים השונים, אלא נצביע על העקרונות המנחים המיוחדים העולים בדברי כל אחד מהראשונים.


 


ר"ת,ריצב"א


דברי ר"ת מובאים במסכת בבא בתרא. יחד עם זאת נראה שהתוס' בריש ב"מ שאינו נקוב שם מעמיד עמדה זהה לר"ת. יתכן ואלו הם דבריו של ר"ת  עצמו אשר הובאו ע"י עורך מאוחר בבב"ב (לצד דברי ריב"א).


"ומפרש ר"ת דאוחזין שאני דכיון ששניהם מוחזקים אין לנו להניח שיגזול האחד לחבירו דחשיב כאילו אנו יודעין שיש לשניהן חלק בה שכל דבר יש להעמיד בחזקת מי שהוא בידו כדאמרי' גבי נסכא דר' אבא.." וכן הוא בריש בב"מ: "וי"ל דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה..".


עפ"י התוס' בב"מ בכל תפיסה יש מימד של ראיה שהחפץ התפוס שייך לתופס- אנן סהדי דידיה הוא. ההיגיון העומד מאחורי הנחה זו מובהר בתוס' ב"ב. בית הדין מניח הנחה בדבר טובו הבסיסי של האדם - "אין לנו להניח שיגזול אחד מחברו". הנחת עבודה זו המתיישמת במקרה בו שני הצדדים תפוסים בבגד שלפנינו, מעמידה מצב משפטי מעניין שבו בית הדין מניח שלכל אחד מהצדדים ישנן זכויות ממוניות בטלית. מה ההיגיון לטעון שהטלית במקרה זה שייכת לשניהם? כיצד הדבר קשור לטענה שאנשים אינם גזלנים?


להבנתי (תודה לרון הופמן על ברור משותף) ההסתמכות על אנן סהדי דכל מה שתחת יד אדם שלו במקרה זה שונה מן השימוש בו בכל מקום. בכל מקום הנחה זו מהווה ראשית ראיה שהדבר שתחת ידו הוא שלו. השימוש של האדם בנכס מהווה סימן וראיה שהוא שלו כי אנו מניחים שהאדם לא גזל בעבר חפץ זה, וכל השימוש שלו היום הוא ראיה לכך. במקרה של אבידה עוסקים אנו בשניים שבאים וטלית בידיהם וכל אחד טוען שהוא הגביהה. השימוש בחזקה במקרה זה אינו ראיה על העבר שהרי אין עבר במקרה זה. עם זאת  הבסיס של החזקה אומר שאדם אינו גזלן, ממילא גם במקרה דנן אנו מניחים שהמגביה את האבידה לא הגביהה ע"י  גזל! וממילא אם הוא טוען שהוא מצאה והגביהה ראשון הרי שההנחה שאדם אינו גזלן מביאתנו לחשוב שהוא זכה ראשון במציאה!


החלוקה שמבצע בית הדין יש בה מימד של אישור משפטי רשמי (דה-יורה) למצב משפטי נתון (דה פקטו). מכאן צומח ומתקיים העקרון הבא של התוס'.


מוסיף ר"ת וטוען שישנו עקרון נוסף הקובע ומהווה שקול מרכזי בהכרעה במצב ספק בו לא קיימות ראיות - בקשת האמת:  "דהתם (מנה שלישי) ודאי דחד מינייהו הוא ואין החלוקה יכולה להיות אמת ולכך יהא מונח..".


לדעת התוס' העקרון הגובר והמנחה הוא בקשת האמת בהכרעת החלוקה(=יחלוקו). תוס' טוענים שאחד העקרונות המרכזיים המנחים את בית הדין הוא להכריע הכרעה שיש בה אמת. כל אימת שניתן להכריע הכרעה של אמת כלומר שהכרעה תשקף את המצב המשפטי של זכויות הצדדים, יש לפעול להכריע כהכרעה זו. הכרעה זו, יש להדגיש,  תיעשה אף אם ההסתברות לתרחיש הקודם להכרעה זו נמוך, ואעפ"כ יעדיף בית הדין להכריע את המקרה בדרך זו בכדי לסיים את המקרה בהכרעה שיש בה אמת. מבין כל האפשרויות העולות בהכרעה במצבי ספק, הכלל היחיד החותר להכרעת אמת משפטית הוא יחלוקו( בעוד שכל דאלים גבר וכן יהא מונח שאין בהם הכרעה משפטית אלא הסתלקות). כאמור, לדעת תוס' יש לשאוף להכריע הכרעה של חלוקה כל עוד ישנה סבירות שאכן הנסיבות הקודמות יצרו זכויות שוות. ואולם בנסיבות בהן ברור שהכרעת יחלוקו אינה משקפת אמת משפטית אין לנקוט בכלל זה. אשר על כן במקרה של מנה שלישי אף ששני הצדדים מוגדרים כתפוסים במנה השלישי (עפ"י הגדרת תוס') אין לפסוק יחלוקו משום שהכרעה זו לא תהא הכרעת אמת.


דברי ר"ת, א"כ, נשענים על מגמתם של חכמים דרבי יוסי השואפים להכריע הכרעת אמת במשפטם.


 


ריב"א (ר' יצחק בן אשר) - מה הפסיד הרמאי


הריב"א מעלה שני עקרונות שונים שלדעתו מנחים את בית הדין בבואו להכריע במצבי ספק בהעדר ראיה. העקרון המנחה לקוח מדברי רבי יוסי - מה הפסיד הרמאי. לדעתו כל אימת שברור הוא שישנו רמאי יש להעניש את הרמאי ולקבוע שהספק יהא מונח. דבריו מתיישמים במקרה של ארבא. מקרה זה דן בשניים שבאים לבית הדין וכל אחד טוען שהספינה שנמצאת בים שייכת לו וירשה מאבותיו. הכרעת בית הדין היא - כל דאלים גבר. עפ"י ריב"א הנימוק להכרעת בית הדין באופן זה נעוץ בעובדה שודאי ישנו רמאי במקרה של ספינה והכרעת בית הדין מהווה סנקציה לשני הצדדים. יש להעיר שלדעת ר"ת הנימוק של כל דאלים גבר במקרה של ארבא שונה. לדעת ר"ת לא נכריע שיחלוקו בארבא משום שאינם תפוסים.


ריב"א מוסיף וקובע שבמקרה של שנים אוחזין בטלית כמו גם במקרה של שנים אדוקים בשטר (ו.) הדין הוא יחלוקו משום ששני הצדדים תפוסים. הכרעה זו לדעתו אינה משקפת אמת משפטית ומעידה על זכויות הצדדים, משום שלדעתו תפיסה במצבים אלו אינה מלמדת דבר. כלל ההכרעה יחלוקו הוא הכרעת ספק נוכח מצב בעייתי שכל אחד מהצדדים אוחז בכח בחפץ. לדעתו הפסיקה אינה בבחינת הכרה רישמית במצב משפטי, אלא הכרעת אין ברירה מכח מצב עובדתי. נבאר את דבריו לאור חקירת האחרונים.


 


באור האחרונים לכלל יחלוקו - ספק או ודאי


האחרונים העלו חקירה חשובה. את חקירתם ניתן לנסח בשתי רמות. ראשית שאלו (קוב"ש, רש"ר ועוד) האם הכרעת יחלוקו היא הכרעה של ספק או ודאי. לשאלה זו נפקויות רבות בין השאר בשאלה האם יש להתחשב במרא קמא ועוד. נוסף לכך שאלו האחרונים האם אנו מפעילים כאן את הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה או לא?


בדבריהם יצרו הבחנה בין שני כללי הכרעה: המוציא מחברו עליו הראיה, וחזקה כל מה שתחת יד אדם שלו. ההכרעה של המוציא מחברו וכו', היא כלל הכרעה במצבי ספק המורה לבית הדין כיצד לנהוג במצב של ספק. בית הדין מותיר את החפץ בידי האדם המחזיק בו בלית ברירה. לעומת זאת החזקה הטוענת שכל מה שתחת יד אדם שלו אינה כלל התנהגות בלבד, אלא כלל הכרעה המברר את המצב לאשורו. בזכותה של הנחה זו אנו קובעים שהזכויות המשפטיות שייכות לאדם המחזיק בחפץ הנדון.


ר"ת קובע שהתפיסה של הצדדים מהווה ראיה לבעלותם שלהם ומשום כך ההכרעה היא הכרעה של ודאי. לעומת זאת לדעת ריב"א אין לראות את האחיזה כראיה או סימן לבעלות הצדדים אלא כעמדת כח בזכותה של אחד מותיר חצי מהחפץ ברשותו. ההכרעה היא הכרעת ספק.


דברי האחרונים הבוחנים את תשובות הראשונים נוגעת גם לשאלה האם לכל אחד מהצדדים זכות בכל הטלית או שמא רק מחצית ממנה ואכמ"ל.


 


רש"י- נטל הראיה


בטרם נעבור לדברי הרמב"ן חשוב לציין את דעתו של רש"י:"דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה, שאילו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחברו ועליו להביא ראיה בעדים שהיא שלו..". עפ"י דעתו של רש"י כוחה של המוחזקות אינו בהקניית זכויות משפטיות אלא בהעברת נטל הראיה לצד האחר. כוחה הוא דיוני ולא מהותי. במקרה דנן מאחר ושניהם מוחזקים נותר נטל הראיה "יתום" ולכן הוכרע שיחלוקו.


 


רמב"ן, רא"ש - תנאים להתערבות בית הדין


הרמב"ן בחידושיו כאן ובב"ב סוקר את כל המקרים אותם יש להשוות ומנמק כל אחד מהם. מדבריו עולה שכלל ההכרעה המרכזי המועדף על בית הדין במצבים של ספק ללא ראיה, הוא כל דאלים גבר. נבהיר את דבריו. בית הדין מכוון לעשות משפט וצדקה. הכלים העומדים לרשותו הם דיני הראיות המשקפים את זכויות הצדדים. בהעדר ראיה ברורה לאחד הצדדים לא ניתן להחיל דין אמת וצדק וממילא כל פעילות שתיעשה אינה ממטרותיו של בית הדין. לא הכל שפיט בבית הדין. ואולם במקרים מסויימים, טוען הרמב"ן, לא ניתן להתעלם מן המקרה שלפנינו ועל בית הדין להתערב.


בראשית דבריו משווה הרמב"ן, כמו התוס', את מקרה המשנה למקרה של ארבא. תשובת הרמב"ן מלמדת על עמדתו העקרונית: " מתני' שאני דכיון דתפסי לה לא מפקי' מינייהו. שכשם שאין מוציאים מידם לומר כל דאלים גבר כך אין מוציאין מידם לומר יהא מונח". הרמב"ן מתמקד בדבריו בשאלה מתי בית הדין מתערב ומתי מניח הוא לצדדים להתגושש. מקרה המבחן הוא תפיסה. כאשר הצדדים תופסים בחפץ על בית הדין לתת פתרון. התפיסה לדעתו מהווה משקל במשור הדיון המוסדי האם על בית הדין להתערב או לא, ואינה נוגעת לזכויות המהותיות של הצדדים.


את דבריו ניתן ללמוד גם מן הנימוקים לשונות בין הדין של ארבא לעומת מקרה של מנה שלישי. במנה שלישי יהא מונח משום שהחפץ הנתון בספק נחשב תפוס בידי בית הדין וכבר אמרה הגמרא במקרה של ארבא: "אי תפס לא מפקינן". כלומר חרף העובדה שבית הדין לא אמור להתערב אם החפץ הגיע לבית הדין, דינו להשאר שם. לעומ"ז, "התם (במקרה של ספינה) כיון דלא מזדקקינן להו לית לן למיחש לרמאי". מאחר ובית הדין אינו מתערב במקרה של ארבא היות ולא ניתן להכריע בראיות, לא אכפת לן אפי' שיש רמאי. בית הדין נועד ליישב סכסוכים בדרך של אמת ומשפט. כאשר לא מתקיימים תנאים אלו נמנע בית הדין מלהתערב אף ש"בחוץ משתוללת סערה" וישנם רמאים.


דבריו של הרמב"ן מסיטים את הדיון למערכת שיקולים שונה. בדבריו עולה השאלה האם על בית הדין להתערב או לא. ההגדרה של הצדדים כתפוסים מהווה עילת התערבות של בית הדין ואינה מלמדת דבר על זכויות הצדדים כפי שעולה מדברי התוס וריב"א.


הרא"ש מציע מבחן שונה להתערבות בית הדין- "שלא יגזול האחד את חברו... ולא נפסיד אחד מהם שלא כדין". לדעתו בית הדין מתערב כאשר ישנו חשש שמא אחד הצדדים יתקוף את חברו ויקפח את זכויותיו בגזילה. עמדת הרא"ש מבוססת על הנחה אחרת בדבר טיבה של המוחזקות. בעוד שבדברי הרמב"ן עלה שאין כל משמעות מהותית לתפיסה אלא רק כמניע להתערבות, הרי שבדעת הרא"ש המצב שונה ונראה שהוא נוטה לדעת ר"ת - "כל דבר שאנו רואין ביד אדם חשבינן ליה שהוא שלו..".


 לדעתו יש משמעות לתפיסה והיא מעידה על זכויות הצדדים. מצב זה מוביל את בית הדין להתערב כל אימת שלפניו מקרה של תפיסת שני הצדדים -טלית ושטר.


בהמשך דבריו מעלה הרא"ש אבחנה נוספת בין מקרים אלו ומקרה של מנה שלישי. לדעתו ההכרעה של יחלוקו המתחשבת במצב התפיסה היא זו אשר יוצרת את המצג בפני בית הדין בטרם יטענו הצדדים את טענותיהם. במילים אחרות בית הדין מכריע במצב שבו שקול יחלוקו ללא תלות בטענות הצדדים רק משום שהמצב העובדתי (לאחר סיפור הדברים וללא הטענות) נראה שקול -"איכא למימר דתרוייהו הוא קודם מחלוקת". הליך זה של התעלמות מטענות הצדדים מוביל את הרא"ש למסקנה שיש להכריע יהא מונח במקרה של מנה שלישי משום שמצב זה מלמד  על עצמו שאין להכריע יחלוקו עוד בטרם טענו הצדדים את טענותיהם.


כאמור בריש דברינו הרא"ש והרמב"ן מבארים במהלך דבריהם את שאר המקרים וע"כ לא הורחבו כאן. בתמצית נאמר שבטענותיהם אלו עולות טענות שכבר עלו בדברי הראשונים האחרונים (רמב"ן מעניק משקל לתפיסה כדעת ריב"א ואילו הרא"ש כר"ת. הרמב"ן גם מיחס משמעות לעובדה שישנו רמאי במקרה של מנה שלישי).


 


סיכום


נחלקו הראשונים באשר לכלל ההכרעה במצב ספק. בדברינו ניסינו להראות את העקרונות המנחים העומדים בבסיס טענות הצדדים. מן הדברים עלה שישנם שני תחומים שונים בהם עסקו הראשונים. האחד עסק במשמעותה המשפטית של התפיסה, והאחר עסק בשאלת מידת התערבות בית הדין במקרי ספק. בעלי התוס' העניקו משקל חשוב מאוד למקומה של התפיסה במקרה של ספק. ר"ת טען שיש בכך מעין ראיה לזכויות הצדדים, ואילו ריב"א טען שמצב זה מחייב הכרעה של חלוקה בגין כוחם של הצדדים. בהעדר תפיסה היה המצב שונה לחלוטין. רמב"ן ורא"ש העניקו לתפיסה משקל שונה לחלוטין הקשור לתחום דיוניהם - התערבות בית הדין. לדעת הרא"ש שסבר כר"ת באשר למשקל התפיסה, כאשר ישנה תפיסה מחוייב בית הדין להתערב שמא ייוצר מצב של גזל, לעומתו טען הרמב"ן שאין משקל משפטי לתפיסה והוא מהווה מניע להתערבות בלבד.


 


תפקיד בית הדין


מדברי הראשונים עלה שישנו ויכוח חשוב באשר לתפקידו של בית הדין. לדעת הרמב"ן אחד מתפקידים החשובים הוא עשיית דין אמת. כל אימת שניתן להכריע יחלוקו יכריע כך בית הדין בשאיפה לסיים את הדיון בכלל הכרעה שיש בו אמת. הרא"ש סובר שאחד השיקולים המנחים את בית הדין הוא למנוע עוולות חברתיות - גזל. הריב"א מעלה את היסוד החינוכי של הענשת הרמאים.


 


מוחזק


מחלוקת הראשונים מחדדת את מקומה של התפיסה במקרה של שנים אוחזים בטלית. כבר בדברי הגמרא עלתה ההבחנה בין מקרה של שור שנגח את הפרה בו טענו חכמים שהמע"ה לעומת המקרה של שנים אוחזין בטלית. ההבחנה עמדה של המוחזקות. בטלית שניהם מוחזקים משא"כ במקרה של שור שנגח. הראשונים חידדו את הההבחנה הזו תוך השוואה למקרה של ארבא. מדבריהם עולות מספר גישות ביחס למשקלה של התפיסה והמוחזקות. לדעת ר"ת המוחזקות מקנה זכויות - אנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא. דלעת ריב"א המוחזקות היא מצב עובדתי הגורר הכרעה בלית ברירה המותירה את החפץ בידי המוחזק. לדעת הרמב"ן והרא"ש המוחזקות מהווה עילה להתערבות בית הדין. לדעת רש"י המוחזקות מעבירה את נטל הראיה.


 


הכרעה הלכתית


הרמב"ם הוסיף להלכותיו מקרה שלכאו' אינה מופיע מפורשות במשנה: "שנים שהיו יושבים בצד ערימה של חיטיםה מונחים בסימטא". מקרה זה מדגים את כלל ההכרעה יחלוקו בשבועה לצד המקרה של אוחזים בכלי א'. מפשט דבריו משמע שאין צורך בתפיסה ממש אלא די בטענות שקולות וסותרות ונראה שהוא פוסק יחלוקו כדעת סומכוס.


ואולם הנו"כ (הובא כבר בטור המצוטט בש"ך כאן) פרשו את הרמב"ם באופן שונה וביארו שמדובר בסוג של תפיסה: "חשוב כאילו שניהם מוחזקים (סמ"ע). עמדה זו של הרמב"ם בפרשנות האחרונים מתאימה לשיטתו העקרונית בה פסק כחכמים נגד סומכוס ובכל מקרה של ממון המוטל בספק הדין הוא המוציא מחברו עליו הראיה.מעניינת מאוד הכרעתו של הרמב"ם או ליתר דיוק ניסוחו של הרמב"ם במקרה של ארבא (טו"נ י,ו):


"ספינה וכיוצא בה שהיו שנים נחלקין עליה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ובאו לבית דין ואמר אחד תפסוה עד שאביא עדים אין תופסין אותה, ואם תפסוה בית דין והלך ולא מצא עדים ואמר הניחוה בינינו וכל המתגבר ו יטול כשהיה דינה מקדם אין שומעין להן ואין מוציאין אותה בית דין מידן עד שיביאו עדים או עד שיודו זה לזה או יחלקו ברצונם ובשבועה כמו שביארנו.".


מדבריו משמע שבית הדין אינו מכיר במצב של כל דאלים גבר ואף מתנגד לכך (אין שומעין להן), ויתכן והדבר מלמד על מטרות בית הדין.


בדברי הטור נפסק באופן ברור ומוחלט :שנים המוחזקים בדבר.. יחלוקו".


 

 

 

בית המדרש