ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

סיכומי סוגיות: רכוב ומנהיג

ע"י: הרב מומי פאלוך

זהו סיכום נוסף של סוגיה ממסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב של הרב פאלוך. הסיכום מתחיל מהסוגייה ומבאר אותה עד לפסיקת ההלכה

 


רכוב ומנהיג - ח:


 


משנה א,א.  תוספתא א,ג ותוספ"כ,. בבלי ח: -ט:,.


רש"י ח. ד"ה  דרכוב קני ;.  ח: שמעית, מנהיג, אלא,.


תוס' ד"ה רכוב, או דלמא, מהו,.  רשב"א ד"ה ואלא, ואכתי, ופשיטא,.  מאירי,.


קצות רסט,ב,. בית הלוי ג,מג,. ברכת אברהם,. אבי עזרי פאה ט,ט


 


פסיקה


רי"ף, רא"ש סי' טו,. רמב"ם פיהמ"ש,. משנה תורה גו"א פי"ז,ה-ז (כס"מ, מ"מ) ; מכירה פ"ב ו,י ; טו"נ פ"ט,ז,. טוש"ע קלח,א (סמ"ע גר"א) ; קצז ; רעא ג (ב"י, סמ"ע),. רבנו עובדיה מברטנורא,. נתיבות קצז,א


 


פתיחה


הסוגיה עוסקת בדברי שמואל שאמר: 'רכוב ומנהיג אחד קנה ואחד לא קנה'. עיקרה של הסוגיה אינו בדברי שמואל עצמו אלא בנסיון להבין את תלמידו, רב יהודה, שציטט את דבריו והגיב: 'לא ידענא הי מינייהו?'. התלבטות הגמרא היא בנסיון להבין מה עמד ברקע היסוסו של רב יהודה לפרש את דברי שמואל באופן פשוט - רכוב לא קנה ומנהיג קנה (יש להעיר שלדעת הרשב"א, ד"ה ופשיטא, רב יהודה הוא זה שמתלבט באילו נסבות אמר שמואל את דבריו, ולא הגמ'. עם זאת המסקנה העולה מן הראיה ממשנת כלאיים 'רכוב לחודיה לא קני וכ"ש  במקום מנהיג' היא מדברי הגמ' ולא מדברי רב יהודה) . בסופו של דבר הציגה הגמרא את הדילמה בנסיבות של 'רכוב במקום מנהיג'. בנסיבות אלו שהרכוב מתמודד ישירות מול המנהיג לא היה ברור לרב יהודה מהי כוונת דברי שמואל שחד לא קנה, ומיהו אותו אחד? האם רכוב לא קונה, או שמא נאמר שבמקרה זה  המנהיג לא קונה. הגמרא מנמקת את הבסיס של הדילמה: ברכוב - תפיס בה, ואילו במנהיג אזלא מחמתיה.


הכרעת הסוגיה היא שיש לפרש את דברי שמואל בנסיבות של רכוב במקום מנהיג, וקובעת שהרכוב לא קונה.


מהלך הסוגיה הוא ניסיון להוכיח ממקורות תנאיים שרכוב לא קונה (במקום מנהיג).


במהלך הדברים מופיעים מקורות מסוגים שונים: משנה בכלאים, ברייתות העוסקות בקניין של רכוב מול אדם שמושך, או בנסיבות של רכיבה בעיר והשדה וכו', משנת ב"מ והתוספתא. בכל המקורות מהם עולה שרכוב קונה, מפרשת הגמ' בשם שמואל שמדובר ברכוב המנהיג ברגליו שהוא רכוב שונה.


 


משנה ותוספתא


נפתח בהשוואה של דיני המשנה והתוספתא (א,ג). נתחיל מן התוספתא:


'שנים שהיו מושכין את הגמל ומנהיגין בחמור או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג כמדה הזאת ר' יהודה אומ' המושך את הגמל והמנהיג את החמור הרי זה זכה'.


מהי מחלוקת רבי יהודה ות"ק? לדעת רבי יהודה ישנה דרך מקובלת (ויעילה) להנהיג בהמה. דרך זו משתנה מבהמה לבהמה. אינה דומה הנהגת גמל להנהגת חמור. המשנה בערובין (ד,י) מלמדת את ההלכה הבאה: 'מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה והחזירו חבירו הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר כל שהוא יכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל': החמר מנהיג את החמור מאחוריו או מצדדיו, ואילו הגמל מושך את הגמל מלפניו. משיכת החמור לא תועיל ותהווה אופן שליטה מוזר וחריג, ובדומה לכך גם הנהגת גמל. ת"ק לעומת רבי יהודה טוען שכל מעשה של שליטה והנהגה קביל. אחד שמשך ואחד שהנהיג כמדה הזאת. מדה הזאת= יחלוקו כפי שצויין ברישא.


יש להעיר שדברי רבי יהודה ודאי נאמרו במשור של דיני זכייה וקניין - קנה, ואילו דברי ת"ק בפשוטם עוסקים בדיני מוחזקות והכרעה במצבי הספק - כמדה הזאת=יחלוקו.


 


המשנה עוסקת גם היא בסיטואציה של שניים ש'רבים' על בהמה. ואולם בדבריה אין פרוט אודות סוגי הבהמות (חמר או גמל), כמו"כ היא מציעה סוגים אחרים של שליטה: מנהיג ורכוב תחת המושך והמנהיג של  התוספתא. המשנה לא מציינת את דעתו של רבי יהודה, ולדעתה כל מעשה של שליטה בבהמה מקנה לתופס מעמד של מוחזק והוא מתחלק עם חברו.


 


השדה ההלכתי


בטרם נדון בשקולים השונים העולים בדברי שמואל יש לברר מהו השדה ההלכתי בו אמר שמואל את דבריו? האפשרויות הן דיני זכייה וקניינים או דיני תפיסה במצבי ספק. נוסף לכך יש לשאול האם טענתו היא טענה גורפת החולשת על תחומים נוספים או שהיא גדורה בשדה  ההלכתי בו היא נאמרה.


 


דיני  זכייה וקניין


אם נבחן את לשונו של שמואל עצמו  - קנה ולא קנה, וכן את לשונן של הברייתות המובאות במהלך הסוגיה:


'אחד רכוב חמור ואחד תפוס במוסירה - זה קנה חמור וזה קנה מוסירה',  וכן 'רבי אליעזר אומר: רכוב בשדה ומנהיג בעיר - קנה', נמצא שבכולן מופיע הביטוי ההלכתי 'קנה'. מכאן נגיע למסקנה שהשדה בו עוסקים דברי שמואל הם דיני הזכייה והקניין. כלומר שמואל וכן המקורות התנאיים עוסקים בשאלה מהי הדרך בה נקנית בהמה. הגדרה זו חשובה משום שברקע עומדת אפשרות אחרת, והיא שדברי שמואל נאמרו במשור אחר לחלוטין - דיני תפיסה ומוחזקות במצבי ספק, וע"כ בהמשך (מעתה נבחין בין המושגים קניין המורה על דיון במישור הזכייה, לעומת מוחזקות המורה על דיון במישור התפיסה במצבי ספק). יש להוסיף שבאמרינו דיני קניין נותרה השאלה פתוחה מהן הנסיבות של דיני הקניין האם מכירה, או מציאה?


בעמדה זו, כך נראה, תמכו רובם של הראשונים (תוס',רשב"א, ריטב"א ועוד). נבהיר את מהלך הסוגיה לאור דבריהם.


כאמור לעיל ההתלבטות של רב יהודה היא האם רוכב עדיף או מנהיג עדיף במקרה של רכוב במקום מנהיג.


קניין משיכה הוא קניין המופיע במסכת קידושין בפרק א. שם נקבע שבהמה נקנית במשיכה. משמעות הדבר היא שעל הקונה לגרום לכך שהבהמה תעקור ידה ורגלה ותנוע ממקומה הנוכחי. פעולה זו היא פעולה של הפגנת בעלות ושליטה, העוקרת את הבהמה מתחומו של הבעלים המקורי (או ההפקר) ומושכת את הבהמה אל הבעלים החדש.


התוס' וכן הרשב"א מבארים שמתקיימת תחרות הרכוב והמנהיג משום ששניהם פועלים במשור זהה - קניין משיכה.


על מנת לומר זאת יש להניח שהרכוב 'מושך' במעט את הבהמה והיא הולכת מכוחו. מצבו של הרכוב מעניין: מחד הוא אינו מנהיג ואינו מוביל את הבהמה, מאידך היא הולכת מכוחו. פעולה זו נחשבת חלשה ביחס להנהגתו של המנהיג מאחר והאחרון שולט בהליכתה של הבהמה. בלשון התוס': 'אזלא מחמתיה טובא' לעומת 'אזלא נמי מעט מחמתיה' של הרכוב. יתרונו של הרכוב הוא בעובדה שהוא תופס את המוסירה בידיו (אמנם במציאה אין ערך לתפיסה במוסירה ואולם בצרוף ההנהגה מתקבל יתרון משמעותי של הרכוב).


 


שני דפוסים של הנהגה/משיכה


את דברי הראשונים הללו ניתן להבין באופן הבא: רב יהודה מתלבט בשאלה מהו הטיפוס האידאלי של המנהיג. ישנו מנהיג מובהק שהולך בצידי הבהמה ומכוון את הליכתה. מנהיג מרוחק. מאידך ישנו מנהיג קרוב. הרכוב נחשב מנהיג משום שהבהמה הולכת (מעט) כתוצאה ממעשיו. נוסף לכך רכוב זה אוחז במושכות של הבהמה ולכך ערך מוסף. המושכות מהוות אמצעי שליטה והכוונה של הבהמה. ואולם, בשונה מהמנהיג המרוחק שעל הקרקע הנהגה זו היא הנהגה קרובה ובאה בצמוד למונהג.


ניתן להסביר באופן נוסף את הדילמה ולומר שהרכוב האוחז במושכות הוא מנהיג ייצוגי וסימלי (שכן אחיזה במושכות אינה מהווה הנהגה של ממש אלא אפשרות בלבד, ועיין בקצות (רסט,ב) שהסביר כך, באופן של שני דפוסים, את  התוס' ובכך הסביר מדוע אין קניין האחד מבטל את חברו), ואילו המנהיג שעל הקרקע אמנם אינו בולט ונראה לעין אך הוא מנהיג ממשי.


 


רש"י - תפיסה


רש"י (ד"ה דרכוב), טוען ביחס לרכוב שהבהמה לא זזה ממקומה. עפ"י עמדה זו יש להבין מהי ההתלבטות של רב יהודה ביחס לדברי שמואל? האם לא ברור שרכוב שאינו מניע את הבהמה לא יקנה?!


בדברי הריצב"ש בשטמ"ק וכן בבית הלוי מובא שישנו קניין מחודש של בהמה והוא קניין רכיבה. ניתן להבין שהוא קניין בפני עצמו וניתן להבין שהוא אופן מחודש של קנין המשיכה. כך או כך יש לבהיר שיתרונו של הרכוב הוא בשונות שלו. הרכוב אינו מנהיג כלל ועם זאת יש לו יתרון בהיותו רכוב. עצם הישיבה על הבהמה והאחיזה בה או במוסירה היא מעשה של שליטה (לפחות סמלית) ודי בה בכדי לקנות את הבהמה. כאמור לעיל ההלכה אותה פסק שמואל היא שרכוב זה אינו קונה כאשר הוא מתמודד מול המנהיג (ועיין בנתיבות ובר"ע מברטנורא).


 


מוחזקות וקניין


במהלך הדיון מביאה הגמרא ראיה מן המשנה הראשונה של ב"מ - היו שנים רוכבים וכו'. ברור הוא שהמשנה לא דברה על דיני קניין, אלא על דיני מוחזקות והכרעה במקרה של ספק שאין בו ראיות. המשנה הכריעה שרכוב ומנהיג חולקים. מהכרעת הסוגיה עולה שרכוב קונה. תשובת שמואל היא שהרכוב המדובר במשנה, מנהיג ברגליו ולמעשה הוא מנהיג ממש.


עיקר דברינו יעסוק בתשובת התוס'. ואולם מאחר ושאלתו בפשטותה אינה ברורה דיו אבהיר אותה בפנים (תודה לרב עקיבא ביגמן על הסברו): ' תימה דלפשוט ממתני' דמנהיג קונה?' כך שואל תוס'. ההסבר לדבריו הוא כך: המשנה שמכריעה יחלוקו בין רכוב ומנהיג עוסקת, כפי שמבואר בתרוץ הגמ', במקרה של רכוב שהוא מנהיג ברגליו. שמואל התלבט במקרה שבו הרכוב אינו מנהיג ברגליו. ניתן לדייק מהמשנה שבמקרה שהרכוב אינו מנהיג, גובר המנהיג לבדו?!


 תשובת תוס' היא שאין להסיק מן המשנה דבר מאחר : 'דאפי' לא קני מקרי מוחזק'. תוס' יוצר הבחנה בין התחומים השונים - דני מוחזקות (במצבי ספק) לעומת דיני זכייה וקניין.


לאור הנחה זו שואל התוס' שאלה נוספת. כיצד בכ"ז חשבה הגמ' להוכיח את דברי שמואל מן המשנה? הרי שמואל עסק בדיני הקניין ואילו המשנה עסקה בדיני מוחזקות?!


תשובתו היא: 'מאחר שקרוי מוחזק מוכח שפיר שרכוב לחודיה קניה. דאי אפילו לחודיה לא קני סברא הוא דאפי' מוחזק נמי לא הוי'.


לדעת התוס' אמנם הדיון במשנה עוסק במוחזקות ולא בקניין ואולם ההלכה בדיני המוחזקות מהווה סימן לכוחו של הרכוב בעולם הקניינים. ההיגיון עובד באופן הבא: לו הרכוב לא היה קונה לבדו לא היה ערך לרכוב גם במשור המוחזקות. דיני הקניין משתקפים בדיני המוחזקויות וניתן להסיק מהם אודות מעמדו של הרכוב.


 


הקצות  - דיני מוחזקות


לדעת הקצות  (רסט,סקב) יש להעמיד את הדיון של שמואל במשור המוחזקות קרי בשאלה האם ישנו הבדל בין סוגי התפיסה בבהמה בין רכוב ומנהיג, כאשר אנו עוסקים בנסבות של הכרעה במצב שאין בו ראיות אלא המוחזקות בלבד. ובלשונו: "נראה לרש"י שלעניין קנין לא מספקא ליה היה מינייהו עדיף, אלא לעניין מוחזקין מספקא ליה מי מיקרי מוחזק טפי אי רוכב אי מנהיג".


הקצות תולה את דבריו בשיטת רש"י שהעמיד את הדילמה של שמואל בנוסח המשנה: "זה רכוב זה מנהיג זה אומר כולה שלי וכו''.


נבהיר את דעתו לאור דבריו בהמשך בהם הוא מבאר את עמדת התוס' שדחה את האפשרות לפרש את הדילמה של שמואל במשור המוחזקות. לדעת התוס', כך לפי הקצות, אין כל הבדל בעולם המוחזקות בין רכוב ומנהיג, וכל הדיון הוא רק בדיני הקניין. ההיגיון לכך נראה ברור. המוחזקות בחפץ היא למעשה כרטיס הכניסה לדיון המשפטי. מי שאין לו מוחזקות (בנסיבות בהן אין ראיות), אינו יכול לטעון בדיון. לעומת זאת מי שהוא מוחזק נחשב בעל מעמד, ובלשון המשפט העכשווי יש לו זכות עמידה. בדיון זה אין כל משמעות לטיב המוחזקות ולאיכותה. משל הדבר לבידוק בטחוני בטרם כניסתך לאולם התיאטרון. הבודק אינו מתעניין בשאלה האם יש לך כרטיס כבוד או כרטיס פשוט, העיקר הוא שיש ברשותך כרטיס, ולא, תדחה מן האולם מחשש להפרעה וכו'. כך הוא גם ביחס לדיון משפטי. כל מי שיש לו מעמד של מוחזק רשאי להכנס לדיון ואין אנו מבחינים, לדעת התוס', בין סוגי המוחזקים.


לא כן היא דעת רש"י. לפי הסברו דיון הגמרא עצמו עוסק בשאלה האם ישנה עדיפות לרכוב או למנהיג כאשר אנו באים לבחון את הצדדים המוחזקים. הנחת היסוד כך נראה היא שטיב המוחזקות מעיד על זיקה עמוקה יותר לחפץ ועלולה להשפיע על הכרעת הדין במצב המסופק.


דבריו של הקצות, כך נראה, נאמרו כבר ע"י הטור אשר העמיד את דברי שמואל והכרעתו שמנהיג עדיף מרכוב בהלכות חזקת מטלטלין בלבד (סי' קלח) ולא בדיני קניין (סי' קצז). שם פסק ש(רק) במקרה אחד רכוב ומנהיג ברגליו והאחר מנהיג יחלוקו.


 


הערה מחקרית.


נראה הוא שבראשית הדרך נאמרו דברי שמואל במשור הקנייני והסוגיה התנהלה במישור זה בלבד. במושגים של הגמרא - רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה. סוגייתינו העבירה את הדיון בדברי שמואל (שכלל את הראיה מכלאיים) לדיון ביחס למשנתינו העוסק כאמור בדיני מוחזקות. בשלב זה שונתה הדילמה של שמואל והפכה להיות 'רכוב במקום מנהיג'. להבנתי נסיבות אלו אינן עוסקות עוד בדיני קניין אלא בדיני מוחזקות. הביטוי 'רכוב במקום מנהיג' מהווה הפנייה למשנה העוסקת ברכוב ומנהיג, וממילא מסיטה את הדיון מדיני הקניינים לדיני מוחזקויות.


 


קניין מבטל קניין


ברקע הדיון עומדת שאלה שהראשונים והאחרונים הניחו בה הנחות הפוכות. האם קניין של אחד פוגע בקניינו של האחר?


במבט אפריורי ניתן להציע שתי הצעות עקרוניות ובעקבות זאת גווני ביניים. מחד ניתן לומר שכל מעשה קניין של אחד מבטל לחלוטין את מעשה הקניין של האחר. ההנחה היא שמעשה קניין הוא הפגנת בעלות טוטאלית בחפץ, ולא קיימת אפשרות של בעלות סותרת. מציאות של שותפין היא מציאות משפטית שבאה אחר מעשה: אחד הבעלים החליט לוותר על בעלותו המליאה לטובת שותף ואולם כל יצירת זיקה ראשונית בחפץ חייבת להיעשות באופן מלא ושלם כך שהחפץ כולו יהיה בשליטת אדם אחד.


הנחתו של הקצות היא שקניין מבטל קניין. הנחה זו למד מדיון הגמרא לעיל (ח.) בדברי רמי בר חמא שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו. נכנה הלכה זו 'הלכת הנדיבות' לפיה האחד יכול להיות נדיב ולהגביה עבור חברו ולזכות לו אף אם הוא בעצמו לא קנה. במהלך הדיון הובאה משנתינו  'היו שניהם רוכבים.. יחלוקו'. מכך שהוכיחה הגמרא את נכונותה של הלכת רמי בר חמא ממשנתינו, משמע שללא הלכה זו היה הדין שאף אחד לא יזכה, ורק בזכות הלכת הנדיבות של רמי בר חמא הדין יחלוקו. מכאן יש להסיק ששניים שקונים יחד אזי הקניין של האחד מבטל את חברו. או ליתר דיוק מאחר וכל אחד נזקק למעשה קניינו של האחר וכל אחד מבטל את קניינו של חברו ממילא התוצאה היא שאף אחד לא קנה.


בדברי הראשונים עולה תמונה אחרת (וכן מביא שם הקצות את דעתו של תוס והריטב"א). נציג שתי עמדות להם היגיון אחד. הראב"ד מציע שדילמת הגמרא בדברי שמואל אינה באופן שאחד קונה והאחר אינו קונה כלל, אלא הקניין יהיה משותף. לדעתו בקרן אחת של הדילמה בה אנו אומרים שהרכוב קונה אין הכוונה שהמנהיג לא קונה כלל, אלא כל אחד קונה חצי. משמע יש קניין לחצאין ואין האחד מבטל את קניינו של חברו. הרשב"א עצמו, אף שחולק על פרשנות הראב"ד, מסכים להנחת היסוד דלעיל: 'תמיהה לי כיון דכל אחד מינייהו מהני באפיה נפשיה, היכא דאיתנהו לתרוייהו אמאי מבטל האי קנייה להי קנייה תרווייהו ליקנו?'


הרשב"א הניח בדבריו שכאשר עברה הגמרא מהצעה א' בדברי שמואל, רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה, השתנתה הנחתה ומעתה ברור שכל אחד לחוד קונה, והדילמה היא מי עדיף כאשר שניהם יחד, עתה שואל הרשב"א מדוע אם יש לכל אחד כח לקנות , מתבטל כח זה כאשר הוא ניצב בפני זולתו?


תשובת הרשב"א עוקפת את הבעיה משום שלדעתו בנסיבות של רכוב ומנהיג יחד לא ברור האם כל אחד אכן מבצע את הקניין כראוי: ' מספקא לן אי לאו מנהיג אי אזלא כלל', ואולם ברמה העקרונית נשאר הוא בעמדתו שקניין אחד אינו מבטל את האחר.


תפיסה זו מחייבת להבין באופן שונה את מהותו של מעשה הקניין. לעיל הוגדר מעשה קניין כמעשה של בעלות טוטאלית, עתה נצטרך לעדן הגדרה זו  (תודה לאהרון טופר על הליבון המשותף) ולטעון שמעשה קניין הוא יצירת זיקה לחפץ. זיקה זו אינה בעלות, אלא מדה של שייכות בלבד. יש להוסיף שכבר עתה טיבה של זיקה זו מתפרטת באופן יחסי למדת השמוש של מבצע הקניין. במילים אחרות מעשה קניין אינו בעלות ולא שליטה אלא קשר שיכול להיות גמיש למדי ומושפע מן הנסיבות של מעשה הקניין.


 


הלכה


לדעת הרא"ש נפסקה הלכה כשמואל משני נימוקים עיקריים: א. שמואל ענה לכל השאלות כנגדו. ב. לא נמצא אמורא החולק על דעתו של שמואל. ואולם לא ברור מדברי הרא"ש באיזה משור הלכתי יש לפסוק את עמדתו של שמואל שרכוב לא קונה. האם במקום מנהיג? האם רכוב לבד לא קונה? האם במשור המוחזקות או הקניין? מדברי הטור שהוזכר לעיל עולה שדברי שמואל עוסקים רק במשור של מוחזקות ולא במשור הקניינים. במשור האחרון די ברכוב שהבהמה הולכת מחמתו ואין צורך ברכוב שמנהיג ממש. נראה שההיגיון הוא שדיני הקניינים נותרו כמות שהם: על הקונה להפגין בעלות וכל מעשה שכזה מספק. ואולם כאשר רכוב מתחרה במנהיג, עליו להפגין בעלות משמעותית יותר ולא די ברכיבה, ויש צורך גם בהנהגה.


 


המבחן המובהק לשאלה האם נפסקו דברי שמואל הוא בדרישתו שרכוב אשר קונה הוא רכוב שמנהיג ברגליו, שכן רכוב בלבד אינו קונה.


הרי"ף פסק את המשנה כמות שהיא ולא הוסיף את דברי שמואל. הרמב"ם פסק בשלושה מקומות את דינו של הרכוב: בדיני מכירה מציין שהרכוב קונה בהמה ש'רכב עליה והלכה בו'. בהלכות גזילה ואבידה ציין רק שרכוב קונה לעומת אוחז במוסירה שלא קונה. במקרה זה לא ציין דבר אודות הליכה. בהלכות טוען ונטען נפסק שכאשר שניהם רוכבים קנה.


 בפשטות נראה שהרמב"ם לא פסק את שמואל שכן לא ציין את המונח של שמואל 'מנהיג ברגליו'. נושאי כליו בהלכות גו"א דנו במשמעות המונח 'והוא שהלכה'. לדעת הכס"מ ניתן להבין שמונח זה בא לחייב את הרכוב להיות מנהיג של ממש. ובנוסף לכך טען שיש למלא בשאר הפסיקות של הרמב"ם את נסיבות הרכוב עפ"י פרשנות רחבה זו של 'הלכה', קרי רכוב ומנהיג ברגליו. לקמן נראה שפרשנות זו של הכס"מ לא באה לידי ביטוי בפסיקותיו שלו עצמו בשו"ע. המ"מ טוען בברור שהרמב"ם פסק כרי"ף ואינו מחייב את הרכוב להיות מנהיג.


מסקנת הדברים לעת עתה היא שעפ"י הרמב"ם והרי"ף לא נפסקה דעת שמואל ואין מקום להלכה שרכוב אנו קונה, וכל רכוב קונה כמו מנהיג באבידה במכירה וכדו'.


 


הלח"מ בהלכות מכירה טוען שיש לחלק בין סוגים שונים של הליכה אצל הרכוב: יש מצב של הולכת מחמתו ויש מצב של מנהיג. הרמב"ם מחייב את ההליכה מחמתו אך זו רמה אחרת של שליטה מזו הנדרשת בגמרא לדעת שמואל - רכוב ומנהיג ברגליו. במילים אחרות הרמב"ם לא פסק את דברי שמואל וחרף זאת חייב במעשה של קניין את ההליכה של הבהמה. הבחנה זו  מחדדת את משמעותה של ההנהגה. הנהגה כאמור לעיל היא שליטה. כאשר בהמה הולכת מחמתו אמנם התבצע כאן קניין אך אין מעשה זה של שליטה ובעלות מספק ובעל ערך בתחרות מול המנהיג הרגלי.


 


כדעת הרמב"ם פסק השו"ע בכל הלכותיו: בהלכות קניין בהמה (קצז), בהלכות חזקת מטלטלין (קלח) ובהלכות אבידה (רעא). ההפתעה באה מדברי הרמ"א. בסימן קלח העוסק בדיני מוחזקות ישנה הפניה לסימן רעא. עילת ההפנייה היא לבחון מקרים: 'איזה רכוב אינו קונה'. מדברים אלו עלה הרושם שהרמ"א פסק כשמואל ומסתבר שכך בעקבות פסיקת הרא"ש והטור. ואולם בבואינו לבחון את האמור שם בדברי הרמ"א מוצאים אנו את ההפך, וכדברי הסמ"ע שם: 'סתם כאן מור"ם כדעת הרמב"ם דס"ל דברכיבה לבד אפי'  לא הנהיגה ברגליו קנה ואין כן דעת הרא"ש'. כלו', ההלכה היא שכל רכוב קונה 'אחד רכוב ואחד מנהיג קנו שניהם'. נחזור להערה בסימן קלח. בסופה מוצאים אנו תיקון שמפנה אותנו לסימן קצז. ואולם שם לא מופיע דבר בדברי הרמ"א. הגר"א מבאר שהכוונה לדברי הטור שפסק כרא"ש שרכוב שאינו מנהיג אינו קונה. הסמ"ע פרש את דברי הרמ"א באופן שונה. לדעת הסמ"ע כוונתו לא לדבריו עצמו אלא להלכות (השו"ע) המופיעות בסימן קצז, ובו נאמר שרכוב בעיר אינו קונה. פרשנות זו מתאששת אם נשים לב שהערת הרמ"א אינה של הרמ"א שכן לא מופיעה הקידומת הגהה. משמעות הדבר היא שהערה זו אינה בהכרח מחלוקת אלא פרשנות בלבד!


 

 

 

בית המדרש