ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

סיכומי סוגיות:קניין ד´ אמות במציאה

ע"י: הרב מומי פאלוך

זהו סיכום נוסף של סוגייה במסכת בבא מציעא. הסיכום הנוכחי דן בסוגיה במסכת בבא מציעא דף י´

 


קניין ד"א במציאה  - י.-י:


 


מקורות:


בבלי י.-יא. . ;גיטין עח.-עח:  (רב ורבי יוחנן); ירושלמי גיטין פ"ח ה"ג  ; פאה פד ה"ב  ; ב"מ פ"א ה"ד


רש"י כי תקינו, לא תקון ; גיטין ד"ה ארבע אמות.;  תוס' ד"ה ארבע. , חידושי הרשב"א ב"מ ד"ה ארבע אמות


חידושי הרמב"ן ב"מ ד"ה ארבע אמות, חידושי הרמב"ן גיטין ד"ה ארבע אמות., חידושי הר"ן גיטין ד"ה אמר רב., רא"ש ב"מ כו


אבני מילואים ל סק"ה.,קצות החושן ר סק"ד., חידושי רעק"א ד"ה בשו"ע חו"מ רסח (מתוך ח"ג סי' נז השני)


 


הלכה


טוש"ע רסח,ב ., רמג, כב + דרישה, ש"ך, ביאור הגר"א., ר,ב+ ביאור הגר"א


אנציקלופדיה תלמודית ארבע אמות., ל' מוסקוביץ, הטרמינולוגיה וכו' , רובה


 


פתיחה


המושג ד' אמות מופיע רבות בספרות התנאית: בהלכות כלאיים (ד,ה) נקבע מרחק זה להתר זריעת כלאיים; בהלכות ברכות (ג,ה) להגדרת מרחק של המתפלל מן הצואה; איסור העברת חפץ ברה"ר בשבת (יא,ג) נקבע לד"א; התר בניית בית בסמוך לע"ז (ג,ו) מותר בהתקיים הרחקה של ד"א.


ניתן לומר באופן גורף שמרחב של ארבע אמות סביבות האדם הן מוסכמה חברתית והלכתית המגדירה יחידת שטח של קירבה וריחוק בין אובייקטים. בכל המקורות שעסקנו שימשה אמת מידה זו ביחס לאובייקטיים וקביעת הקירבה או הריחוק מהם, ולעולם לא התייחסה לאדם ולגופו. בסוגיין מופיעה לראשונה המימרא של ריש לקיש הקובע שד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום. בדברינו לקמן נעסוק בפרשנות הבבלי והירושלמי לחידושו של ריש לקיש והמשתמע מכך.


 


ריש לקיש


בטרם נעמיק בדברי ריש לקיש נסקור את ההיקרויות השונות של דבריו וכן את עמדות החולקים.


ריש לקיש קובע בירו' (ב"מ) 'אדם זוכה במציאה בתוך ד"א'. כנגדו טוען רבי יוחנן 'והוא שתפול לתוך ידו'. חידושו ההלכתי של ר"ל נאמר במקורו ביחס למציאה וכנגדו טוען ריו"ח שלא די בכניסה לד"א ויש צורך בהגבהה ממש.


הגמרא בירו' מקשה על דבריו ממשניות פאה מהן משמע שהעני לא זוכה בד"א, אלא נדרש הוא להגביה את העומרים. תשובת הירו' תדון בהמשך. לעת עתה די בעובדה שהירו' הרחיב את הלכתו של ר"ל גם ביחס לעניים ופאה ומסתבר שכך שכן  נטילת העומרים/פאה הם כמציאה וזכייה מן ההפקר.


בירו' פאה (ובמק' בירו' גיטין) מופיעה הרחבה נוספת וחשובה לדברי ר"ל - ד"א במתנה. הרחבה זו נאמרת בדרך של ק"ו תוך שמוש במונח הארץ ישראלי - רובה. מונח זה מופיע כפתיח להצגת חידוש בדעה הלכתית מסוימת. וכך נאמר בירו' ביחס לדין ארבע אמות של ר"ל (וריו"ח החולק). ומה אם מציאה שזוכה בה בד"א אף שאין בה דעת אחרת מקנה, מתנה שיש בה דעת אחרת מקנה כ"ש שזוכה בה בתוך ד"א. ההיגיון בדברי הירו' הוא שקניין ד' אמות בנסיבות של מתנה קל יותר להבנה מאחר ויש אחר שהוא מקנה לו את המתנה. נמצינו למדים שקניין ד' אמות בירו' מתפרס על התחום הקנייני אזרחי וכולל מציאה או כל זכיה מהפקר וכן זכיה מן הזולת - מתנה. רבי יוחנן חולק.


בבבלי גיטין מופיע שמוש נוסף בד' אמות שלא מדברי ריש לקיש. נסיבות הדיון הם דברי המשנה הפוסקת שזורק גט לאשה וקרוב לה מגורשת. נחלקו רב ורבי יוחנן כיצד יש להבין את המונח קרוב במשנה. לדעת רב מדובר בד' אמות (ולרש"י שם יש להבין את דבריו בהסתמך על קניין ד"א), ואילו לרבי יוחנן חידוש המשנה גדול יותר ואשה מגורשת כל אימת שהגט קרוב אליה יותר מאשר אליו (כל עוד היא יכולה לשומרו).


 


יסוד דיני הקניינים


את חידושו של ריש לקיש יש להבין על רקע תפיסת הזכייה והקניינים כפי שמופיע בספרות התנאית. המשנה בפרק א' של קידושין פורסת את מגוון האפשרויות של קניין מטלטלין - הגבהה משיכה. המימד הפיסי בולט ומודגש בדיני הקניין. על מנת לזכות בבעלות על חפץ ישנה חובה לבצע פעולה פיסית המעבירה את שליטת החפץ מהזולת אל הרוכש. כן הוא ביחס לקניין קרקעות. מעשה הקניין נעשה באמצעות פעולה פיסית המפגינה בעלות ושליטה - נעל פרץ או גדר. המימד הפיסי בולט ומודגש. אפשרות אחרת היא קנייה ע"י קניין חצר כפי שמופיע בפרקנו ביחס למציאה: האומר זכתה לי שדי בראותו צבי שבור רץ, זכתה לו שדו. גם ביחס לקניין זה ניתן לראות את המעשה הפיסי הברור - כניסה לשטחי האישי. נראה שחז"ל מתנגדים לאפשרות של זכיה שאין בה מימד פיסי אובייקטיוי.


עקרונות אלו באים לידי ביטוי במס' מקורות תנאיים העוסקים בדיני זכיה מההפקר מהם עולה שנדרשת זכיה פיסית ממש. כך מצאנו במשניות פאה העוסקות בעניים הרבים על מתנות עניים משדה בעל הבית: 'שניים שהיו מתכתשין על העומר.. זה שחטף זכה'; וכן 'פרס טליתו..מעבירין' ; כך גם ביחס למציאה: 'ראה את המציאה ונפל .. זה שהחזיק בה זכה בה'. מכל אלו עולה בברור שנדרשת פעולה פיסית שתקנה את העומר או המציאה לאדם.


הירו' (ב"מ) ובעקבותיו הבבלי מקשים על ר"ל ממשניות אלו ועונים בשמו. כאמור רבי יוחנן חולק ומתנגד לאפשרות של זכיה שאינה באה לידו ממש.


 


הסבר הבבלי  - תקנת חכמים


כיצד יש להבין את חידושו של ריש לקיש?


נתחיל דוקא מן הבבלי ולאחר מכן נחזור אל דברי הירו', ונראה בהם פנים שונות.


הבבלי מוסיף לדברי ריש לקיש הסבר שאינו מופיע בכל המקבילות בירו', ונראה שהוא עיקר חידושו של הבבלי: ' מאי טעמא ? תקינו רבנן 'דלא אתי לאינצויי'. שני חידושים בדברי הבבלי:


  • א. תקנת חכמים

  • ב. סבת התקנה- מניעת מחלוקת.


לדעת הבבלי ריש לקיש משתמש בסמכות חכמים מיוחדת בבואו לחדש את דין ארבע אמות - תקנת חכמים. אין זה מעשה של פרשנות או הרחבת דין תורה אלא תקנה. כפי שסיכם זאת הרמב"ם היטב בהלכות ממרים מחובתם וסמכותם של חכמים לתקן תקנות שנועדו לבצר פרצות חברתיים ודתיים. מהלך זה מעלה מיד את השאלה מהו הצורך החברתי שבנסיבותיו תוקנה תקנה זו?. הבבלי עונה 'לא אתי לאינצויי'. מגמת התקנה, כך נראה, לא נועדה ליצור בהירות ולמנוע ויכוחים, שכן גם לאחר תקנת ד"א עלולות לעלות שאלות הנובעות מאי בהירות וספקות  כגון מי קדם וכדו'? מגמת התקנה היתה למנוע  עימות פיסי. דרכי הקניין כפי שהובאו לעיל הביאו כפי הנראה למצב של אלימות והפעלת כח פיסי עודף, אותו היה צריך למזער ולרכך.


 


תקנת ד"א המאפשרת זכייה שלא ע"י פעולה פיסית, אלא כניסה למרחב האישי של האדם יוצרת מרחק בין האנשים, מונעת את החיכוך והמגע באופן כללי וממילא גם במעשי קניין. עמדה זו של הבבלי (תקנה למניעת אלימות) מתורגמת לטיעון הלכתי במהלך הדיון כמובא בהמשך.


לעיל הוצגו הקושיות על ר"ל מהמשניות בפאה וב"מ מהם עולה שיש צורך בהגבהה ממש ולא די בארבע אמות. תשובת הירו' ובעקבותיו הבבלי היתה שהאדם לא אמר יזכו לי ארבע אמות.


כלומר, קיומם של ארבע אמות משפטיים אינם מצב נתון ונדרשת מעין פעולה המפעילה את שליטת האדם בארבע אמות - אמירה. ניתן לומר שאמירה זו המפעילה את ד"א הופכת את ד"א למעין מעשה של האדם. האדם שוטח את ד"א בכדי לזכות בחפץ המגיע לתחום רק כאשר הוא מעוניין בכך. ללא רצונו לא יהא כל תוקף לארבע אמותיו. ההסבר לכך נעוץ בעובדה שכל מעשה זכייה אינו המשך רציף של התנהגותו ה'טבעית' של האדם, אלא מעשה משפטי. בכדי להחיל מצב משפטי יש צורך בכוונה ורצון לזכות (הבאים לידי ביטוי בדיבור). גם הגבהה לא תפעל בכל מקרה כמעשה של זכיה ללא אמירתו וכוונתו של האדם לזכות בחפץ. ראיה לכך מפרקינו בו מדובר במקרה של הגבהה עבור החבר (ראה את המציאה ואמר תנה לי..). היכולת לזכות בעצמך תלויה ברצון ובכוונה לזכות, וללא אמירה זו יזכה הזולת בפעולת ההגבהה של האדם.


ואולם, הבבלי לא הסתפק בתשובה זו, שלא אמר יזכו לי ארבע אמות, והקשה:  'אי תקון רבנן כי לא אמר מאי הוי?'. כלומר, מאחר ומדובר בתקנת חכמים, אין צורך בהפעלה מקומית של כל אדם ואדם (ע"י אמירה), אלא זוהי קביעה עקרונית גורפת החלה מתוקף סמכות חכמים?! תשובת הגמרא היא, שמאחר וגילה בדעתו ובהתנהגותו ע"י נפילתו שאינו מעוניין בקניין ד"א לא חלה תקנת חכמים. מסקנת הדברים היא כזו: תקנת ד"א מקנה לכל אדם ארבע אמות ללא רצון או כוונה מיוחדים. כאשר התנהגותו של אדם הפוכה מן התקנה , בטלה התקנה ולא יקנה האדם אלא בקניין פיסי.


 


רב פפא ורב ששת


רב פפא ורב ששת מסייגים את דינו של ר"ל. לדעתם קניין ד"א אינו חל בכל מקום ומצב, ומוגבל לשטח הפקר שאין בו רבים. לדעת רב פפא אינו חל בשדה חברו ואילו לדעת רב ששת אינו חל במקום שהולכים בו רבים (ר"הר), אלא רק בסימטא. יתכן ודברי אמוראים אלו הקובעים את מדת תחולתו של קניין ד"א, הביאו את הבבלי למסקנה שמדובר בתקנת חכמים בלבד על כל המשתמע.


הבבלי א"כ רואה בקניין ד' אמות מוסד של חכמים. נכנה גישה זו הגישה המוסדית. בירושלמי שיוצג עתה מופיעה עמדה אחרת הרואה בד' אמות הכרה במצב טיבעי של האדם.


 


ירושלמי


הירו' הקשה על ר"ל ממשניות פאה וב"מ 'והסתפק' בתשובה: 'לא אמר יזכו לי ד"א'. הירו' לא הוסיף את המימד שחידש הבבלי שמכח תקנה אין צורך באמירה. שתיקת הירו' מסתברת, שכן הוא לא פרש את דברי ר"ל כתקנה מסיבות של אלימות.  עתה יש לברר מהו הבסיס החידוש ההלכתי של ר"ל?


להבנת מהלכו של הירו' נתבונן שוב בדברי הירו' עפ"י נוסח הרמב"ן:


'ומצאתי במס' גיטין בירושלמי (פ"ח) ר"ל בשם אבא כהן ברדלא אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות וכו' עד ר' יוסא בשם ר' יוחנן זו בגיטין משא"כ במתנה רובה דר' יוחנן ורובה דר"ל רובה דר"ל מה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחר הרי הוא זוכה בתוך ארבע אמות מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר לא כ"ש..'


לדעת הירו' קניין ד"א חל במתנה ובמציאה כאחד. יותר מכך במתנה פשוט הוא שיקנה האדם מאחר וישנו אדם שמקנה לו את החפץ בתוך ד"א.


הבבלי לא השתמש בהשוואה זו בין מתנה ומציאה וכן לא בקשר הלוגי ביניהם ונראה שלא בכדי. עפ"י התפיסה שד"א הם תקנה מיוחדת אין מקום לתקנה בנסיבות שאינן נצרכות כגון מתנה. כן טען הרמב"ן בריש דבריו וכן הוא בתוס' שקניין ד"א אינו חל אלא במקומות בהם הוא נצרך, ובמתנה אין צורך בתקנה.


הירושלמי פרש אחרת את חידושו של ריש לקיש. להבנתי  ריש לקיש הרחיב את מושג ד' אמות שהיה מוסכמה חברתית והלכתית מקובלת ביחס לחפצים, גם ביחס לבני אנוש. מקובל הוא שלכל אדם מרחב אישי הסובב אותו. ריש לקיש הכיר בקיומו של מרחב אישי זה במסגרת דיון הלכתי. אין כאן 'הנחתה' הלכתית בבחי' אתערותא דלעילא, אלא הכרה של חכמים במצב הטיבעי הנכון לחפצים וכן לבני אדם. כפי שהוקדם לעיל חכמים הכירו בקיומו של מרחב עודף ביחס לאובייקטים אך לא ביחס לבני אדם, ריש לקיש הרחיב תפיסה זו גם ביחס לבני אדם. דבריו מהווים חידוש כפול, הן מצד רעיון ד' אמות והן מצדן של דיני הקניין. ד' אמות עד עתה הוכרו רק ביחס לחפצים ולא ביחס לבני אדם וההיגיון לכך ברור. המרחב העודף ביחס לחפצים הדוממים ברור ונתון ואילו ד' אמותיו של אדם דינמיים. מן הפן האחד של דיני הקניין יש בדברי ר"ל חידוש נוסף שכן הוא מייתר את המימד הפיסי של הקניין ומסתפק בפעולת זכיה וירטואלית. נכון הוא שחכמים הכירו בקיומו של קניין חצר ואולם המימד האובייקטיווי המוחלט בחצר מבחין אותה מד' אמותיו של אדם.


קשה לדעת מה הן הסבות שהביאו את ריש לקיש לחדש חידוש זה, כך או כך,  משהוכר משפטית המרחב האישי של כל אדם, אין מקום לחלק בין תחומים שונים מתנה או מציאה ובכולם יש לראות את האדם כמי שביכולתו לבצע פעולות משפטיות באמצעות המרחב האישי הכולל שלו. עפ"י הירו', כאשר הזולת מכיר בקיומו של המרחב האישי - דעת אחרת מקנה - ודאי הוא שיקנה האדם.


 


בעל המאור - ד"א רשותו של אדם


עמדה קרובה לעמדה הטיבעית של ד"א המופיעה בירו', רמוזה בדברי בעל המאור. בריש פרק אחד עשר בשבת, דנה הגמרא במקור לדין ארבע אמות ברה"ר. תשובתה הסופית היא 'גמרא גמירי לה'. לאמור, אין לפנינו מקור מפורש בתורה, אלא מסורת מקובלת. מבאר בעל המאור את דברי הגמרא: 'לפי שד"א של אדם בכל מקום קונות לו וכרשותו דמיין וכשמוציא חוצה להן.. כמוציא מרה"י לר"ה דמיין'.


בדבריו שני חידושים. ראשית כל בעל המאור מוצא בדיני שבת ודיני קניין זהות עניינים וניתן ללמוד מקניין על שבת. שנית, סיבת הדבר היא שד"א נחשבים לרשותו של אדם. בלשוננו נאמר, שד"א הם מציאות חברתית ומוסכמה אנושית ולא תקנה או קביעה הלכתית. אשר על כן ניתן להכיר בה בדיני קניינים וכן בדיני שבת ואין צורך בהפעלת סמכות מיוחדת לכך.


לסכומם של דברים נראה שלפנינו ויכוח עקרוני בין הבבלי והירו' בהבנת חידושו ההלכתי של ריש לקיש. לדעת הירו' ריש לקיש נתן תוקף משפטי - הלכתי למצב טבעי אנושי בו לכל אדם ישנו מרחב אישי טריטוריאלי. הכרה זו מהווה המשך טבעי להכרה של חז"ל בקיומו של מרחב זה ביחס לחפצים כאמור בפתיחת דברינו. לעומתו הבבלי הבין את חידוש של ריש לקיש כמעשה של תקנת חכמים שנועדו לפתור בעיה חברתית של אלימות.


 


מקור התוקף של חכמים


נעמיק בהסברו של הבבלי. נחלקו הראשונים בשאלת מקור הסמכות של חכמים לתקן תקנת ד"א. מחלוקתם זו מופיע במסכת גיטין ביחס למחלוקת רב ורבי יוחנן האם קרוב לה שזוכה בגט הוא בד"א (רב) או אפיי' יותר מכך ובתנאי שיכולה לשמור את גיטה (ריו"ח). לדעת הרמב"ן תקנת חכמים זו מבוססת על סמכותם בתחום המעמד האישי. לחכמים כח לקבוע האם קידושיו של אדם תקפים או לא ובנסיבות מסויימות יכולים הם להפקיע את הקידושין. במקרה של מסירת גט לארבע אמות, יפקיעו חכמים את הקידושין אם הגט הגיע לארבע אמותיה של האשה. מוסיף הרמב"ן ומחדד את חידושו של רבי יוחנן בגיטין. לדעתו : 'ארבע אמות של אדם בכל מקום אינן קונות', ובכ"ז בגיטין יקנו משום הפקעת קידושין. בדבריו אלו עולה באופן ברור שההלכה אינה מכירה בקיומו של מרחב אישי המקנה זכויות משפטיות, ורק במצבים מסויימים ומוגדרים הקנו חכמים לאדם ארבע אמות מסבות מקומיות.


הסברו של הרמב"ן מחדד את ההבדל בין הבבלי והירו'. עפ"י הרמב"ן (לדעת הבבלי) ד' אמותיו של אדם אינן קונות לו בשום מקום, ואין כל ערך למרחב אישי זה. ואולם במקרה של גיטין הפעילו חכמים את סמכותם להפקיע קידושין בכדי למנוע עגינות.


הר"ן חולק על הרמב"ן ולדעתו חכמים הפעילו סמכות אחרת בבואם להכיר בד"א. עפ"י עמדתו של הר"ן יש להסביר את דברי רב ורבי יוחנן שהכירו בגרושין אם הגט הגיע לד' אמות או אף יותר מכך, מכח הפקר בית דין הפקר. לדעתו, חכמים הפעילו את הסמכות מהתחום הממוני ולא הסמכות במעמד אישי. המוטיווציה לדעתו זהה לזו האמורה בדברי הרמב"ן - משום עגינות. מובן הוא שדבריו של הר"ן מקלים על הבנה רחבה יותר של קניין ד"א ותוספים גם ביחס למציאה. סמכות חכמים בדיני ממונות המבוססת על הפקר בית דין הפקר מאפשרת לא רק להקנות את הגט או טבעת הקידושין, אלא גם להקנות מציאה למוצאה וחפץ לקונה. ידוייק בדברי הר"ן הטוען את דבריו לא רק כהסבר לדברי רבי יוחנן בגיטין המפרש את המונח קרוב לה = קרבה יחסית כלו' יותר קרוב לאשה מלבעל (ואפשרות לשמור), אלא גם ביחס לרב הטוען שקרוב לה הוא ד' אמות. לאמור קניין ד' אמות, ולא רק מקרה של גרושי אשה, מבוסס על הפקר בית דין הפקר.


 


מתנה - שני הסברים בדעת הרשב"א


הרשב"א וכן ראשונים נוספים המפרשים את דברי הבבלי התקשו להחיל את חידושו של ריש לקיש גם ביחס למקרים נוספים. התוס' מוכיח  מדין קים ליה בדרבה מיניה שבנסיבות של גניבה לא הוכר דין ד' אמות. ותשובתו היא שאכן תקנה זו מוגבלת לסבותיה בלבד ובמקרים כגון גניבה ועוד בהם אין צורך בארבע אמות, לא יוכר מרחב זה.


הרשב"א וכן הוא ברמב"ן התקשו להחיל את דין ד"א במקרה של מתנה שכן במקרה זה לא קיימת העילה דלא אתי לאינצויי שכן הנותן מכוון לאדם אחד בלבד. הרשב"א מזכיר דעות שפסקו שלא להכיר בד"א בנסבות של מתנה ואולם לדעתו יש מקום להכיר בקניין ד"א גם בנסיבות של מתנה וזאת משיקולים של לא פלוג. כלומר מאחר וחכמים תקנו תקנה חדשה יש להחיל אותה על מכלול הדין האזרחי ולא ליצור אי בהירות ביחס לתקנה.


נימוק זה ממשיך באופן בולט את הכיוון של קניין ד' אמות מכח תקנה בלבד ומעלה שיקולים מערכתיים הנוגעים ל'דיני התקנות'. ואולם לרשב"א הסבר נוסף וכפי הנראה בהסבר זה סוטה הרשב"א מן המגמה המוסדית של הבבלי ומאמץ את הגישה הטבעית של הירושלמי. הרשב"א מפנה אותנו לדברי הירו' העוסק מפורשות במתנה. עפ"י הירו', כאמור לעיל, מתנה נלמדת בדרך של ק"ו ממציאה מאחר ויש בה יתרון על פני מציאה - דעת אחרת מקנה. מכך למד הרשב"א שיש להכיר בקניין ד"א גם במקרה של מתנה ולא רק מן הנימוק של לא פלוג, שהוא נימוק מסדר שני ועוסק ב'דיני התקנות', אלא על סמך התוכן המיוחד של קניין ד"א. מדבריו אלו של הרשב"א שהבחין בין שני אופנים שונים להסבר דין מתנה עולה שהרשב"א מכיר בהבדלי התפיסות של הבבלי והירו'. עמדתו של הרשב"א תהדהד בהכרעה ההלכתית כדלקמן.


לאחר הדיון בקניין ד"א במתנה שואל הרשב"א שאלה מרחיקת לכת. אם אכן ניתן לקנות בד"א מדוע יש צורך בקנייני הגבהה ומשיכה?


נראה ששאלה זו וכן התשובה בעקבותיה מלמדים שהרשב"א תומך בהסברו השני הוא ההסבר של הירו', ומכוחו מסיק שדרכי הקניינים הרגילים מתייתרים.


בתשובתו מחלק הרשב"א בין מצבים שונים בהם מועיל קניין זה ובין מצבים אחרים בהם לא יועיל קניין ד"א, ויש צורך בהגבהה ומשיכה.


לדעת הרשב"א כאשר אדם מגיע לאחר הימצאותו של החפץ לא נפרסים ארבע אמות סביבו של אדם ואין ביכולתו לקנות באמצעותם. ואולם, כאשר האדם קדם לחפץ נפרסים ארבע אמות והחפץ שיגיע ייקלט לתוכם. ניתן לכנות עקרון זה עקרון הענווה. אדם אינו מפגין את נוכחותו באופן רחב כאשר הזולת או חפץ מטעמו נמצא שם. חפץ בבעלות אחר מהווה רמז ותזכורת לנוכחותו של הזולת. כאשר השטח ריק מאדם או מחפציו, יכול האדם לפרוס את מלוא נוכחותו וכל מי הבאים, יבואו ב'שעריו'. נפקא מינה נאה להבחנה זו היא במקרה של מציאה. פסק הקצות (ר,ד) שבמקרה של מציאה אין מקום לסייג זה של הרשב"א ובין הגיע האדם לפני החפץ או לאחריו, יקנה הוא בקניין ד"א משום שלא נוצרת התנגשות בין אדם לזולתו.


 


ד"א כקניין חצר? - דיון האחרונים


בדברי האחרונים קיימים מספר דיונים חשובים המקרינים על הבנת מוסד ד"א. הקצות (באבני מילואים) דן במחלוקת הרמב"ן והר"ן שהוצגה לעיל ומקשה על דברי הרמב"ן. בטרם נדון בדבריו נציג את דברי הר"ן ביחס לאופי קניין ד"א (ולא רק בשאלת הסמכות כדלעיל). לדעת הר"ן קניין ד"א הוא כקניין חצר. חכמים הקנו לאדם ד"א בכל מקום שנמצא בו ושטח זה נחשב כחצרו לכל דבר. היכולת לקנות ,א"כ, נובעת מן העובדה שעתה שטח זה נחשב השטח שלו. אם נשווה את דברי הר"ן להסבר שהצענו לבבלי והירו' לעיל אודות תרוץ הגמ' שנדרשת אמירה  לקניין ד"א, נמצא שישנה שונות דקה בין התפיסות. לדעת הר"ן ד"א יונקים מדין חצר, ואילו לעיל הוצגה אפשרות שד"א הם הרחבה של גופו של אדם ומעין פעולה שלו כמו הגבהה או משיכה. אפשרות זו שהוצגה לעיל מקלה יותר על ההבנה כיצד שטח ברה"ר הופך להיות של האדם. נעבור לדברי הקצות.


לדעת הקצות הטענה שחכמים משתמשים בסמכות של הפקעת קידושין בכדי להכשיר גירושין במקרה של זריקה לתוך ד"א קשה, משום שסמכות זו מועילה רק במקרה של גירושין ולא במקרה של קידושין (ודאי לא במקרה של מציאה). מונח בדבריו שעמדת רב בגיטין חלה בקידושין וגיטין כאחד. עפי"ז לא ברור מה תועיל סמכות ההפקעה והרי נדרשת הכרה בקידושין?!


נוסף לכך תמה הקצות כיצד יתכן להקנות לאדם ד"א והרי לאחר כמה רגעים הוא עוזב את המקום:


"לית לו למימר דד' אמות אפקעוהו חכמים מרשות העולם ואוקמוה ברשות האישה כיון דלבתר הכי נמי לכו"ע הוא ולשעה נמי לא אוקומוה חכמים את מקום ד' אמות ברשות האישה..?".


 כמו"כ לא ברור מה קורה כאשר כמה אנשים עומדים בשטח של ארבע אמות וכל אחד מקבל שטר אחר זה מתנה וזו גט וכו' וכי ניתן לחלק את השטח?


לדעת הקצות יש להבין באופן שונה את קניין ד"א. לדעתו חכמים לא הקנו שטח לאדם אלא הקנו את החפץ המצוי בשטח זה: "..שהקנוהו חכמים למי שמונח בד' אמותיו את החפץ". פעולה זו נעשתה בסמכות המוקנית להם -  הפקר בית דין הפקר. בלשוננו נאמר שד"א הן רק הנסיבות הטריטוריאליות דרכן צריך לעבור החפץ בכדי שחכמים יקבעו (באמצעות הפקר בית דין), שהחפץ עובר לבעלות המקבל. מהלך זה מועיל במציאה, במתנה וכן בקידושין, בהן מוקנית לאשה הבעלות על הפרוטה. ביחס לגיטין טוען הקצות מופעלת הסמכות אותה ציין הרמב"ן - אפקעינהו. בכך ענה הקצות למכלול השאלות שציין. לדעתו הרמב"ן מודה לר"ו שעיקר סמכות חכמים בקניין ד"א היא הפקר בית דין ואולם בגיטין לא די בכך משום שנדרשת טריטוריה נפרדת ולא רק הקניית החפץ.


לדיון זה יש להוסיף בקצרה את דברי רעק"א (וע"ע בדברי הברכת אברהם שמגן על הב"ש. עוד על כך באריכות בגיטין פ"ח.).


רעק"א דן בדברי הבית שמואל המקשה על דברי הגמרא בגיטין שחיפשה מציאות למקרה בו הגט נמצא במרחק  שווה בין האיש והאישה. הגמרא לא קיבלה את התשובה שהאיש והאישה הגיעו יחד לד"א משום שלא ניתן לצמצם. ולכאו' שואל הבית השמואל ניתן להציע מקרה פשוט בו אדם שלישי הגיע למקום ולאחריו בזמנים לא שווים הגיעו האיש והאישה ולבסוף עזב השלישי את המקום. ברגע שעוזב המקום הופכים שניהם יחד לבעלי השליטה בד"א.


לדעת רעק"א אין מקום לשאלה מדוע הגמ' לא הציעה הצעה זו, מאחר ויש להבין את קניין ד"א באופן שונה מזה של הבית שמואל. מדברי ה"ש עולה תפיסה  ריאליסטית של ד"א. ד"א יכולים להיות נשלטים בידי גורם אחד בלבד. ואולם לדעת רעק"א יש לראות את הדברים אחרת: "וי"ל כיון דהאחר אין לו שייכות לזכיית הגט, משום הכי גם לענין זכיית הגט גם בעודו שם זכה בד' אמות מי שיבא לשם תחילה האיש או האישה". לדעתו יש לדון בהקניית השטח באופן יחסי לפעולה המשפטית הנדרשת. אישה נחשבת לבעלת שליטה בד"א לעניין גט. אדם שלישי שנמצא שם אינו מעלה ואינו מוריד משום שאינו רלוונטי לפעולה משפטית זו. אשר על כן (וזאת בשונה מהאבני מילואים) כאשר ישנם מס' אנשים בשטח אחד ולכל אחד מטרה משפטית אחרת יזכו כל אחד. תפיסה זו אינה רואה בד"א עניין ריאליסטי ומניחה עמדה פלורלית המכוונת מטרה.


 


הלכה


כמי הוכרעה ההלכה?


בראשית יש לדון בשאלה הם נפסק כר"ל או כריו"ח? לאחר מכן יש לברר האם כפרשנות הבבלי או הירו'? מקרה מבחן לשאלה זו יהיה היחס לקניין ד"א במתנה או בתחומים נוספים שאינם מציאה או גט (שלכו"ע ואף לריו"ח חל קניין ד"א).


הרא"ש פסק באופן גורף כר"ל שקניין ד"א. כמו"כ קבע שקניין זה חל בכל עניין בין במציאה ובין במתנה ומפנה לירו'. עם זאת מיד לאחד אמירה זו מצטט הרא"ש את דברי התוס' הקובע שד"א בגניבה לא יחולו משום שחכמים לא תקנו בכל מקום (יתכן ופרש אחרת את הירו' ולא רואה את עמדתו כנוגדת את התפיסה של הבבלי שד"א הם תקנה , ויתכן שצטט את התוס' אחר הירו ומסכים למסקנתו שבגניבה אין ד"א אף שהנימוק הוא שונה).


השו"ע בעקבות הטור והרא"ש פוסק שד"א מועיל במציאה (רסח,ב) וכן גם במתנה (רמג,כב). ומכאן ברור שהוכרע כדעת הירו'.


 ואולם לפלא ייחשב שהשו"ע לא פסק בהלכות מקח וממכר (ר) את דין ד"א. אמנם הרמ"א הוסיף 'וי"א שארבע אמות קונים כמו במציאה', אך מדוע השמיט השו"ע?


יתכן והעובדה שפסק כן בהלכות מתנה סימנה את דעתו הכללית ובכך הסתפק. ברם קשה שכן הלכות מו"מ הם הראשונים בהם דן בדין ד"א והם קודמים להלכות מציאה ומתנה?


כך או כך, הגר"א מפנה בהלכות מתנה לדעת הרא"ש בשם הירו' כמקור לדברי השו"ע, וכן הוא בדברי הגר"א ביחס להערת הרמ"א בהלכות מו"מ המפנה לרא"ש בשם הירו' ונראה שלא חילק בין מתנה ומו"מ.


לעמדה זו של הירו' המכירה בד"א כמרחב האישי של האדם ולא כתקנת חכמים יש להוסיף את דברי הש"ך (רמג,ט) הטוען שאף לדעה הסוברת שלא חילקו בין סוגים שונים של תקנה ואף בגניבה תקנו ד"א, לא קשה מן הגמרא בדין קים ליה בדרבה מיניה ממנה עולה שאדם שגנב בשבת חפץ וגררו לרה"ר ולא הגביהו לא קנה את החפץ ( ולא חל דין קים ליה), אף שהיה בד' אמותיו. הסיבה בגינה שד"א לא חלים במקרה זה משום שהחפץ לא יצא מרשות בעלים שהרי לא התכוון להקנותם. אשר על כן ברור מדוע אין כל מקום להשתמש בקניין ד"א בגניבה.


 


 

 

 

בית המדרש