ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עיון בגדר יום תשעה באב

ע"י: הרב יהודה יונגסטר

הרב יונגסטר דן בשאלה האם יום תשעה באב הינו יום תענית או יום אבלות ובכך מיישב שיטת הרמב"ם בדיני תשעה באב

 א.    השאלות


הגמרא בתענית (ל ע"ב), מביאה משנה ממסכת פסחים (נד ע"ב), ומצרפת לה ברייתות אחדות:


תנן התם:


מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושין.


מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין.


ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים.


רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם.


תניא נמי הכי:


רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם, כדי שיתענה.


תניא אידך:


רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל האוכל ושותה בתשעה באב - כאילו אוכל ושותה ביום הכיפורים.


רבי עקיבא אומר: כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה (מאותה מלאכה) לעולם.


וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, שנאמר (ישעיהו ס"ו): שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.


מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה.


תניא נמי הכי:


כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב (כלומר: בסעודה המפסיק בה),  עליו הכתוב אומר (יחזקאל ל"ב): ותהי עוונותם על עצמותם.


ויש לעיין:


א. מה בין שאר איסורי אבלות, שנוהגים בתשעה באב, לבין איסור מלאכה, שאינו נוהג?


ב. אם יש עניין בבטלה בתשעה באב, מדוע במקום שנהגו לעשות מלאכה עושין? ואם אין עניין בבטלה - מדוע במקום שנהגו שלא לעשות אין עושין?


ג. מדוע תלמידי חכמים בטלים מכל מקום?


ד. מדוע נאמר 'ת"ח בטלים', ולא נאמר 'אסורים בעשיית מלאכה'?


ה. מדוע רשב"ג אומר, שלעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם, ואינו אומר באופן ישיר, שלעולם ינהג אדם איסור מלאכה אף שאינה אסורה מדינא?


ו. מה מוסיפה הברייתא של רשב"ג על מה שאמר במשנה?


ז. מה בא לחדש רשב"ג בברייתא השניה, כשאמר כי האוכל בתשעה באב כאילו אוכל ביוה"כ? הרי ברור שאכילה בתשעה באב אינה כאכילה ביוה"כ, שזה ענוש כרת, וזה אינו אסור אלא מדרבנן!


ח. מדוע נכנסו דברי רשב"ג על אכילה ושתיה, בתוך דיון על מלאכה?


ט. כשאמר ר"ע, שהעושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה, האם כוונתו לומר שהדבר אסור מדינא, או שלמרות שאינו אסור, מ"מ אינו רואה בה סימן ברכה? ואם אינו רואה ברכה למרות שאין בכך איסור, האם כוונתו לעושה מלאכה במקום שלא נהגו, או אפילו לעושה במקום שנהגו?


י. מדוע הברייתא הראשונה והשלישית נפתחות ב'תניא נמי הכי', ואילו הברייתא השניה ב'תניא אידך'?


 


עוד יש לעיין בשיטת הרמב"ם:


א. בריש פרק ה' מתעניות כתב הרמב"ם:


יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כ"ו): והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.


 


והקשה עליו בעל 'חתם סופר' (שו"ת, או"ח סי' רח):


הנה גילה לנו מה שלא היינו מעלים על דעתינו, שהיינו חושבים שהתעניתים הללו אינם על דרך התשובה אלא על דרך האבל והצער ביום שאירע רע כמו השמחה ביום שאירע טובה, וכן משמע קצת פ"ק דמגלה [ה' ע"א] דקאמר תשעה באב שחל בשבת מאחרין ולא מקדימין מ"ט אקדומי פורענותא לא מקדימין, ובוודאי אקדומי תשובה זריזין מקדימין, מ"מ הודיענו הרמב"ם דלא כן הוא! ועל פיו נהגו לומר וידוים וסליחות באותן הימים (חוץ מתשעה באב דאיקרי מועד) משום שנקבעו על התשובה, ומ"מ לא הודיעונו נושאי כליו מנ"ל הא!


 


וכתב לישב:


ולכאורה היינו משום דא"כ מנ"ל לנביאים לחדש דבר שלא מצינו כיוצא בו בתורה, בשלמא לקבוע יום שמחה ביום טובה כגון חנוכה ופורים - דאורייתא הוא מק"ו, משיעבוד לגאולה אומרים שירה בפסח ממיתה לחיים לא כ"ש [מגילה י"ד ע"א], וק"ו דאורייתא הוא...אבל לקבוע אבל עולם על צער, לא מצינו כיוצא בו! אלא ע"כ - על התשובה הוקבעו, כדכתיב [ויקרא כ"ו מ']: והתודו את עונם, ותענית מסוגל לכפרה ותשובה, ובוודאי אבוהון דכולהון יה"כ, וצדקו דברי רמב"ם.


אלא שעדיין יש לשאול - האמנם מקור הרמב"ם הוא מסברא בלבד? היתכן שהש"ס, המקשה אודות תקנת הפורים, לא יקשה אודות תקנת תשעה באב?


ויש להוסיף: אם אכן הרמב"ם סבור, שיסוד קביעת תענית בימים אלה הוא משום תשובה, מהו זה שפתח ואמר: 'יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן'? ואם התענית היא 'מפני הצרות', מדוע הוסיף וכתב מיד שהתענית מפני הצרות היא 'כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה'? מה בין 'מפני' לבין 'כדי'?


ב. בהמשך הפרק כותב הרמב"ם (הלכה יא):


תלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב, אלא יושבים דוים ונאנחים כאבלים, ואם נתן להם עם הארץ שלום מחזירים לו בשפה רפה וכובד ראש.


וצ"ב מדוע איסור שאילת שלום, שהוא איסור גמור באבל, אסור לפי הרמב"ם רק לתלמידי חכמים? והנה, מקורו של הרמב"ם הוא בתוספתא (תענית פ"ג הי"ב):


ואין שאילת שלום לחבירים בתשעה באב ולהדיוטות בשפה רפה


וכן הוא בירושלמי (תענית פ"א ה"ח):


לא כן תני אין שואלין בשלום חבירים בתשעה באב, אבל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה.


אולם לא ברור משני מקורות אלה, שהאיסור הוא רק על תלמידי חכמים! אדרבה, משמע שהאיסור הוא אף על עם הארץ, אלא שכיוון שע"ה אינו מקפיד על הלכה זו ושואל לשלום, הותר לענות לו בשפה רפה!

ב.    ביאור


יש לחקור בגדר יום תשעה באב: אפשר לומר, שיום תשעה באב הוא יום אבלות, ומדין האבלות נגזרו בו כל האיסורים. לפי דרך זו, גם איסור אכילה ושתיה הוא מדין אבלות, ומה שאינו אסור באבל הוא רק מפני שאבלות פרטית היא שבעה ימים, הא לאו הכי - חייב היה בתענית (יתכן, כי איסור אכילת בשר ויין באנינות הוא מעין חובת תענית של אבלות, ולא רצו לאסור אכילה לגמרי משום חובתו של האונן לדאוג לצרכי המת, וכשם שלא אסור עליו נעילת הסנדל).


אולם אפשר לומר, שעיקרו של תשעה באב הוא היותו יום תענית, וכל חמשת האיסורים נגזרו בו מחמת דין עינוי.


כאפשרות א' כותב בעל 'תוספות יו"ט' (תענית ד, א):


...הרמב"ם כתב בפרק י"ד מהלכות תפלה: בתעניות שיש בהן נעילה - כגון צום כפור ותענית צבור, ותענית שאין בו נעילה - כגון ט' באב וי"ז בתמוז. וכ"כ ג"כ בפ"ה מהל' תענית דבד' צומות הללו אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפלת נעילה. נראה שסברתו כמ"ש הר"ן, דנעילה נתקנה בכל תעניות שהוקבעו לתפלה, אבל ד' צומות לא הוקבעו אלא לאבל לא תקנו בהו נעילה.


אלא, שכפי שראינו לעיל, הרמב"ם אומר כמעט במפורש, שהתעניות הן מצד תשובה ותפילה, ואכן צריך עיון מדוע לא תקנו בהם תפילת נעילה.


ויש לומר, שאכן עיקר הגדרת היום הוא כיום תענית, תשובה ותפילה, אולם ודאי שהוא גם יום אבל, וכיוון שהוא אבל, אין להוסיף בו תפילת נעילה.


עם זאת, כפי שהקשה החת"ס, לא ברור מניין למד הרמב"ם, שדין התעניות הוא דין תשובה ולא אבל. ונראה, שמקורו הוא בדברי רשב"ג בברייתא השניה. כפי שראינו, רשב"ג אומר, שהאוכל בתשעה באב כאוכל ביוה"כ, היינו, שתשעה באב יש לו גדר של תענית ולא רק גדר של אבלות.


מעתה נבוא לבאר את הסוגיא כולה לאור שיטת הרמב"ם:


כפי שנפרט להלן, הרמב"ם מבאר, כי תשעה באב יש בו שני גדרים, אבל ותשובה. הסיבה הראשונה לקביעת התענית היא 'מפני הצרות שאירעו', היינו תענית של אבלות, אך לא היו קובעים תענית של אבלות אם לא היה בה תועלת של תשובה, 'כדי לפתוח דרכי התשובה', שכן ברור היה לחז"ל, כי לא ניתן לאורך ימים לקבוע חיוב צער על אירוע ההולך ומתרחק, ומ"מ קבעו תענית לדורות, אע"פ שלא יוכל להישמר בה מימד האבלות, והיא תענית של תשובה.


יסוד האבלות עולה מן ההלכה של ערב תשעה באב, שסעודה שמפסיק בה אסורה בבשר ויין (משנה תענית כו ע"ב, וגמרא ל ע"א). הלכה זו היא כדינו של אונן, וכפי שמסופר בגמרא (שם ל עמ' א-ב):


אמר רב יהודה אמר רב, כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי ערב תשעה באב: מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו.


הרי ראינו, כי עיקר דין ערב תשעה באב הוא דין אבלות וצער (אנינות=צער). אמנם, לא הכל נהגו כמנהג ר' יהודה בר אילעאי, ומבאר הרמב"ם (תעניות ה, ט):


זו היא מדת כל העם שאינן יכולין לסבול יתר מדאי. אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן ערב תשעה באב: היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח, ושורה במים, ויושב בין תנור וכירים ואוכלה, ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו. וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה, ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו תבשיל של עדשים אלא אם כן היה בשבת.


ומכיוון שאין העם יכולים לסבול יתר מדאי, לא ראו חכמים להוסיף ולתקן דיני אבלות בתשעה באב, אלא העמידו את היום על עיקרו, והוא דין תענית ותשובה. לפיכך לא רצו לאסור עשיית מלאכה כאבל ולא שאילת שלום. אמנם, בחמשת עינויי תשעה באב, שהם גם איסורי אבל, יש קיום של שני דינים: גם דין תענית, וכיוה"כ (כדברי רשב"ג), וגם דין אבלות, שהרי אבל אסור בכולם, ולכן הסתפקו חז"ל בכך.


אמנם, ראוי היה שתשעה באב יורגש כיום אבלות, אך זהו רק לתלמידי חכמים, שאכן אבלים ביום זה. הבדל בסיסי יש בין דין תענית לדין אבלות: איסורי התענית נועדו להביא את האדם לכך שיתבונן בחטאיו וישוב בתשובה, ואילו באבלות התהליך הוא הפוך - האבלות מביאה את האיסורים, וכשאדם אינו חש אבלות, אי אפשר להטיל עליו איסורי אבלות. כיוון שכך, יתכן, כי הנוהג מנהגי אבלות ללא שחש אבלות - יש בכך משום יוהרא, ואסור!


לפיכך, אומרים חכמים, שתלמידי חכמים אכן בטלים בתשעה באב. ומדוע לא נאמר שאסורים במלאכה? משום שהאבל ממילא אינו יכול לעסוק במלאכתו מחמת צערו. הצער אינו תוצאה של איסור מלאכה, אלא הבטלה היא תוצאת הצער!


על כך אומר רשב"ג, שאכן כל אדם ראוי לו שיהיה תלמיד חכם לעניין זה, ואין הכוונה שיתנהג כאילו הוא תלמיד חכם, אלא שיביא עצמו לידי תחושת הצער, וממילא יתבטל כתלמיד חכם, ואם הצליח בכך - ממילא אין בכך יוהרא כלל. זו הסיבה שרשב"ג אינו אומר באופן ישיר, שראוי שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, שכן רק למי שהגיע לדרגת אבל בתשעה באב, שיכול לעשות עצמו כתלמיד חכם לעניין זה, הדבר ראוי.


לאור האמור מובן מדוע נכנסו דברי רשב"ג אודות התענית לתוך הברייתא העוסקת במלאכה, שכן רשב"ג בא להדגיש, שהגדרת היום לדורות הוא יום תענית, אלא שיש עוד דין, שביום התענית צריך גם להתאבל, שהרי זהו יסודו של היום.


עתה נבוא לדברי ר"ע, שהעושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה בה סימן ברכה: כיוון שראינו, שביטול מלאכה היא תוצאת האבלות ולא להפך, מי שעושה מלאכה הרי זה מפני שאינו אבל, סימן הברכה נמנע ממנו מחמת שאינו אבל, לא משום שעושה מלאכה. דומה הדבר למלאכה בפורים, שגם עליה נאמר, שמי שעושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה, ומשום שהשרוי בשמחה - אינו עוסק במלאכתו, ואם עוסק - הרי שאינו שרוי בשמחה, ועל כך אינו רואה סימן ברכה במלאכת יום זה.


לפ"ז ברור הקשר לדברי חכמים שאחרי דברי ר"ע, האומרים במפורש: 'כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה'. הרי, שעשיית מלאכה מורה על העדר השתתפות באבל, ולכן לא יראה ברכה, היינו שמחת ירושלים.


נוכל לומר, שהדברים רמוזים בפתיחות של הברייתות. הברייתא הראשונה נפתחת ב'תניא נמי הכי', כלומר: המשך הדברים האמורים המשנה, העוסקת בגדרי האבלות שיש בתשעה באב. אולם הברייתא השניה נפתחת בדברי רשב"ג, המדגיש, כי למרות האבלות שיש בתשעה באב, הבסיס הוא דין תענית, כיוה"כ, ולכן נאמר בפתיחה 'תניא אידך', ללמדך, שאין הדברים האמורים בברייתא זו כדברים האמורים בקודמתה.


מעתה מובן מדוע אומר הרמב"ם שאיסור שאילת שלום הוא אך בת"ח, וכפי שביארנו, שכן איסור שאילת שלום הוא תוצאת האבלות ולא להפך, ולכן רק ת"ח נוהג כך.



ג.     במקום סיכום


עדיין יש מקום לדון בברייתא הבאה (תענית ל ע"א):


תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב - אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה. ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה, בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות, ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין משום שנאמר (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב.


רבי יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן בטלים בו, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.


וכתב הרמב"ם (הלכה יא):


ואסור לקרות בתשעה באב בתורה או בנביאים או בכתובים ובמשנה ובהלכות ובתלמוד ובהגדות, ואינו קורא אלא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן בטלין בו.


ומקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין בראש.


לאור מה שכתבנו נוכל לומר, כי הברייתא אומרת עקרונית, שבתשעה באב יש דיני אבלות לכל דבר. אמנם, יש דברים מדיני אבלות, שאסורים מפני שהם משכחים את האבלות מחמת שמחה שבהם, והם אסורים לכל אדם. אולם יש דברים שהאבל אינו עושה משום שאינו יכול לנהוג בהם כשהוא נתון באבלותו, וכפי שביארנו. דברים אלה נוהגים בתלמיד חכם בלבד, ויתכן שאף לא בכל תלמיד חכם.


מעתה, תלמוד תורה המשמח, כל חד וחד לפום דרגא דיליה, אסור בתשעה באב, שלא תישכח האבלות. אולם הנחת תפילין, האסורה רק כתוצאה מתחושת האבלות, סבור הרמב"ם כי זו אינה אסורה אלא על מקצת תלמידי החכמים.


יזכנו הקב"ה לתשובה שלמה, ולעשות עצמנו תלמידי חכמים, המתאבלים על ירושלים ויזכו לראות בבניינה.


 

 

 

בית המדרש