ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

למשמעותו של פרסום הנס בנר חנוכה

ע"י: הרב יהודה יונגסטר

מתוך רעיון מרתק ומקורי בסוגיות הגמרא הרב יונגסטר לומד את משמעות הצורך בפרסום הנס וכיצד מדמעות זו השפיעה על הלכות החג

א. נר חנוכה - משום פרסומי ניסא

מן המפורסמות הוא, שמצות נר חנוכה תוקנה כדי לפרסם את הנס, וכדברי הגמרא בשבת (כג ע"ב):

נר חנוכה וקידוש היום...נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא.

טעם זה עולה גם מן ההלכה, הקובעת כי 'נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ' (שם כא ע"ב), וכך כותב הרמב"ם בריש הלכות חנוכה (ג, ג):

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל, ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס.

נפתח בשאלה כללית אודות מוסכמה זו: מהו עניינו של פרסום הנס בקרב אוכלוסיה שכל כולה שומרי תורה ומצוות ויוצאים כאיש אחד בזמן אחד להדליק? מה טעם יש במה שנראה כמו 'פרסם לי ואפרסם לך'? האמנם פרסום זה אינו אלה עבור אותם תרמודאי, שמועד הסתלקותם מן השוק מגדיר את משך ההדלקה (כא ע"ב)?

יש, אמנם, דרכים רבות ליישב תמיהה זו, אך להלן נראה כי ההנחה לפיה מצות נר חנוכה היא משום פרסום הנס מעוררות קושיות גדולות, וכאשר תתיישבנה קושיות אלה, תתיישב ממילא גם הקושיא בה פתחנו.

ב.הקושיות

שנינו בגמ' (כא ע"ב):

אמר רבי זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת.

אמר רבי ירמיה: מאי טעמא דרב? קסבר כבתה אין זקוק לה [- הלכך בחול שרי], ואסור להשתמש לאורה [- שיהא ניכר שהוא נר מצוה, וליכא למיחש להטייה]...

וכבתה אין זקוק לה? ורמינהו: 'מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק'! מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה?

לא. דאי לא אדליק - מדליק.

ואי נמי: לשיעורה [שיהא בה שמן כשיעור הזה] עד שתכלה רגל מן השוק [ומיהו, אם כבתה - אין זקוק לה].

ועד כמה?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי [- שם אומה, מלקטי עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכין לעצים - יוצאים וקונין מהן].

 

ויש לשאול:

א. כיוון שפתילות ושמנים אלה פסולים בשבת משום שאין אורן עולה יפה ומשום שהאש אינה נאחזת בהן היטב ועלולה לכבות בקלות (ראה שם ע"א), מדוע כשרים הם לנר חנוכה? והלא לא יפורסם הנס אם הנר אינו דולק יפה!

ב. אם אכן עיקרה של מצות נר חנוכה היא פרסומי ניסא, כיצד זה יתפרסם הנס אם כבתה ואינו חוזר ומדליק?

ג. אם אכן אין צורך לשוב ולהדליק את הנר שכבה, מדוע יש קפידא שכמות השמן תספיק לפרק זמן כה ארוך?

ד. הברייתא אומרת, כי מצות ההדלקה היא משתשקע החמה, עד שתכלה רגל מן השוק. כידוע, דעת הרמב"ם היא (פ"ד ה"ה), שיש להדליק עם השקיעה, ובדיעבד - עד שתכלה רגל מן השוק, והוא כחצי שעה אח"כ, ואם לא הדליק עד אז - שוב אינו מדליק. וקשה: רוב משך זמן זה עדיין האור על העולם, ודוקא עם תום זמן זה יורדת החשכה הגמורה, ומכיוון שהנר ניכר במיוחד בלילה, מדוע הקפידא היא להדליק דוקא קודם שהחשכה הגמורה יורדת?

 

ובהמשך הגמ' (שם):

תנו רבנן: נר חנוכה, מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ [משום פרסומי ניסא, ולא ברשות הרבים אלא בחצרו,[1] שבתיהן היו פתוחין לחצר].

אם היה דר בעלייה [שאין לו מקום בחצרו להניחה שם] - מניחה [מבפנים] בחלון [=כנגד חלון] הסמוכה לרשות הרבים.

ובשעת הסכנה [- שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם, כדאמרינן בגיטין (יז, א)] - מניחה על שלחנו, ודיו.

 

וקשה:

ה. מדוע היה צורך בתקנה מיוחדת לשעת הסכנה? אם יסוד המצוה הוא פרסום הנס, כאשר לא ניתן לפרסמו, הרי שהוא אנוס, ורחמנא פטריה!

עוד שנינו (שם):


תנו רבנן: מצות חנוכה - נר איש וביתו [- נר אחד בכל לילה, ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד].

והמהדרין [אחר המצות, עושין] נר [אחד בכל לילה] לכל אחד ואחד [מבני הבית].

והמהדרין מן המהדרין - ... בית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

וקשה:


ו. אם עיקר המצוה הוא נר איש וביתו, מה הידור יש בנר לכל אחד ואחד? אכן, מדברי רש"י נראה, כי ההידור הוא בכך שלא מסתפקים ביציאה יד"ח ע"י בעה"ב, ומעין מצוה בו יותר מבשלוחו, שכן כתב (כא ע"ב ד"ה והמהדרין), כי הכוונה למהדרין 'אחר המצות', ומשמע שאין זה הידור מיוחד לחנוכה, אלא הידור כללי. אולם הרמב"ם (פ"ד ה"א) סבור, שבעה"ב מדליק עבור כולם, ולא ברור, מה הידור יש בכך שיודיע אדם את מספר הנפשות בביתו? ואף שדין מהדרין מן המהדרין אינו קשה, שהרי יש עניין לפרסם את התגברות הנס מלילה ללילה, דין המהדרין - אינו מובן!

 

עוד שנינו (כב ע"ב - כג ע"א):

דאיבעיא להו: הדלקה עושה מצוה, או הנחה עושה מצוה?

תא שמע, דאמר רבא: היה תפוש נר חנוכה [בידו משהדליקה עד שכבתה] ועומד [לאו דוקא, אלא כן לשון התלמוד] - לא עשה ולא כלום. שמע מינה: הנחה עושה מצוה!

התם הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט לה [וליכא היכר ניסא].

תא שמע, דאמר רבא: הדליקה בפנים [-בבית] והוציאה [לחוץ, כדאמר לעיל דצריך להניחה על פתח ביתו מבחוץ] - לא עשה כלום. אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה, הדלקה במקומו בעינן, משום הכי לא עשה כלום [דכיון דזו היא מצותה, צריך שתיעשה במקום חיובא]. אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה, אמאי לא עשה ולא כלום?

התם נמי הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה.

תא שמע, דאמר רבי יהושע בן לוי: עששית שהיתה דולקת [- שהדליקה למצות חנוכה בערב שבת] והולכת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה ומדליקה [למצות הלילה]. אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה - שפיר. אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה, האי 'מכבה ומדליקה', 'מכבה ומגביהה ומניחה ומדליקה' מיבעי ליה!

ועוד, מדקא מברכינן 'אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה', שמע מינה הדלקה עושה מצוה, שמע מינה.

 

מכאן עולות שאלות נוספות:

ז. אם אמנם לפרסם את הנס נצטווינו, מדוע ההדלקה היא המצוה? מדוע לא די בהנחת הנר על מקומו בעודו דולק? האם נפגע בכך הפרסום?

ח. הגמ' מקשה על דין העששית: אם הנחה עושה מצוה, מדוע די שיכבה וידליק, ואינו צריך לכבות, להגביה, להניח ולהדליק? שאלה זו תמוהה: מדוע הגמ' אינה שואלת, אילו הנחה עושה מצוה מדוע יש צורך בכיבוי, הלא העששית כבר נמצאת במקומה! אלא ודאי, גם אם נאמר הנחה עושה מצוה, לא די בכך שהנר יהיה במקומו, אלא יש צורך במעשה הנחה. ואמאי? הלא פרסום הנס הוא ע"י הנר הדולק, ומה אכפת לן כיצד הגיע למקומו? מדוע יש לשוב ולהניחו כל יום מחדש?[2]

אמנם כתב הרשב"א, כי אם לא תהיה הדלקה נוספת הרואה יאמר לצרכו הודלק הנר, אולם עדיין קשה: הלא ההדלקה או ההנחה היא רגע קטון, וכל פרסום הנס הוא אחר כך כשרואים את הנר דולק, ובפשטות, מקומו של הנר מוכיח עליו שלא לצרכו הוא מדליק, ואיכא פרסומי ניסא !

ג פרסומי ניסא - עיקר או דין?

העיקרון של פרסומי ניסא לא התחדש בהלכות חנוכה. במסכת ברכות (יד ע"א) נאמר על אמירת ההלל שיש בה משום פרסומי ניסא, בפסחים (קיב ע"א) משמע, כי במצות שתית ארבע כוסות בליל הסדר יש משום פרסום הנס, ובמגילה (ג ע"א) הדבר נאמר על מקרא מגילה.

בכל שלוש הלכות אלה נראה, כי עיקר תקנתן אינו משום פרסום הנס, אלא שיש שני דינים, עצם התקנה, ובנוסף לה - פרסום הנס: ההלל והמגילה הם דיני הודאה, וארבע כוסות נתקנו דרך חרות (ראה מימרא דרבא פסחים קח ע"ב: 'ידי יין - יצא, ידי חרות - לא יצא'). נראה, אפוא, כי גם בנר חנוכה יש שני דינים: דין הדלקה זכר לנס, ודין פרסום הנס.[3] אם נאמר כן, נוכל להבין מדוע הדלקה עושה מצוה ולא הנחה, שהרי עיקר המצוה הוא על מעשה הדלקה זכר לנס.

אלא שעדיין, גם אם עיקר התקנה אינו משום פרסום הנס, לא מובן מדוע ניתן לכתחילה להשתמש בשמנים ופתילות גרועים, שאינם מפרסמים את הנס כראוי, ומדוע כבתה אין זקוק לה!

כמו כן קשה, מדוע בארבע כוסות די בפרסום הנס בין בני ביתו, ואילו בנר חובת ההדלקה היא על פתח ביתו מבחוץ?

על כל אלה יש להוסיף עוד קושיא, שהיא, ככל הנראה, החמורה מכולן, כדלהלן.


ד. חשד בנר חנוכה וביאור חדש בטעם מצות ההדלקה

שנינו בגמרא (כג עמ' א-ב):

אמר רב הונא: חצר שיש לה שני פתחים, צריכה שתי נרות [נר לכל פתח, כדמפרש טעמא משום חשדא: שהרואה יהא סבור שהבית חלוק, והרי הוא של שני בני אדם, ויאמרו: האחד אינו מקיים מצות נר].

אמר רבא: לא אמרן אלא משתי רוחות [אחד בצפון ואחד במזרח], אבל מרוח אחת - לא צריך.

מאי טעמא?

אילימא משום חשדא, חשדא דמאן? אילימא חשדא דעלמא [- בני עיר אחרת העוברין משם בשוק] - אפילו ברוח אחת נמי  ליבעי [- סבורין הן שהבית חלוק מתוכו], אי חשדא דבני מתא [שיודעים שאין חלוק] - אפילו משתי רוחות נמי לא ליבעי!

לעולם משום חשדא דבני מתא, וזימנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי, ואמרי כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק בהך פיתחא נמי לא אדליק.

ומנא תימרא דחיישינן לחשד? דתניא:

אמר רבי שמעון: בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו [בגמר קצירו, כדכתיב 'לא תכלה', משמע בשעת כילוי, ולא שיקצה אותה קודם לכן] - מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד [שהעוברין רואין בגמר קצירו שהוא מכלה את הכל, לא ידעו שנתנה כבר], ומשום 'בל תכלה'...

ומשום 'בל תכלה' [דמשמע שעת כילוי]? אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו [- לא טעמא דלא תכלה קא מפרשי, מאי שנא שעת כילוי]?

אמר רבא: מפני הרמאין [העוברין על לא תכלה ואומרים: כבר הנחנוה].[4]

 

ויש לשאול: הכין מצינו תקנה מפני החשד במצות עשה?[5] והלא לעניין תפילה שנינו (ברכות ח ע"ב):

דאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לו לאדם שיעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין [שנראה כמבריח עצמו מפתח בית הכנסת שבמזרח].

אמר אביי: ולא אמרן אלא דליכא פתחא אחרינא, אבל איכא פתחא אחרינא - לית לן בה. ולא אמרן אלא דליכא בי כנישתא אחרינא, אבל איכא בי כנישתא אחרינא - לית לן בה.

 

ומוכח מכאן, כי אין לחוש לחשד כשאפשר לתלות שעושה את המצוה במקום אחר, וא"כ מדוע יש מקום לחשד בנר חנוכה, ואין אומרים שהרואה, היודע כי יש שני פתחים לחצר [שהרי הגמ' העמידה בבני מתא המכירים את החצר ובעליה], יתלה שמקיים את המצוה בפתח השני?

אכן, נראה כי זו הסיבה שהגמ' מקשה דוקא כאן 'ומנא תימרא דחיישינן לחשד', ואומרת כי המקור הוא בדין פאה בסוף שדהו. אולם עדיין יש לשאול: מאחר ומצינו כי חיישינן לחשד, מדוע דוקא בנר חנוכה יישמו הלכה זו? אמנם לאחר שתקנו חכמים להדליק בשני הפתחים, אם לא ידליק באחד מהם ודאי יתעורר חשד, אולם לולא התקנה, כיוון שכל אדם מצווה לדון לכף זכות, מדוע אנו מניחים כי העובר יאמר 'כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק בהך פיתחא נמי לא אדליק'? אדרבה, יש להניח שיאמר שודאי הדליק בפתח השני! ויותר קשה, כיוון שהגמ' מדגישה, כי החשש הוא לחשד מפני בני מתא, המכירים את בעל החצר, אם הם מכירים אותו כמקיים מצוות, מדוע עלינו לחוש שלא הדליק נר חנוכה?

לאור כל האמור נראה, כי אכן דין פרסום הנס שבנר חנוכה אינו ללמד שהיה נס, אלא להראות ולגלות שאנו מאמינים בנס ומודים על ההצלה. ניסי החנוכה הם נסים נסתרים, אפילו ביחס לנס הפורים. המלחמה היתה אמנם בין צבא גדול ביותר חמוש בכלי נשק קטלניים, אולם מולו עמד צבא של "לוחמי גרילה", אשר בתחבולות מחוכמות צלחה דרכו. הכופרים אכן נתלים בכך כדי להסביר את ההצלה הגדולה של אותם ימים, וכך נמנעים מלהודות בהשגחתו יתברך, שבזכותה עשו בני חשמונאי את דרכם בחכמה ובהצלחה. אין זה דומה לנס ההצלה של פורים, שם היתה גזרת שמד שנתהפכה ולא מלחמה "מסודרת" בין צבאות. נס כדוגמת הפורים, הוא נס בולט יותר מנס דוגמת הצלת החנוכה.

גם נס פך השמן הוא נס נסתר. הוא גלוי למי שראה אותו, אולם מי ראה אותו? הלא היו אלה קומץ של כהנים בלבד! ודאי היו גם אז קטני אמנה, שמיאנו לקבל את סיפור נס זה![6] וגם מאלה שקבלו את הדברים, יש להניח כי היו שטענו, כי הכל בדרך הטבע: הכהנים, בראותם את כמות השמן הקטנה, וידעו כי הם זקוקים לשמן לשמונה ימים, ודאי חלקו את הפתילות העבות לפתילות דקות, והאריכו כך את משך הבעירה!

יתכן, כי משום כך המתינו חז"ל ותקנו את ימי החנוכה כימים טובים בהלל והודאה רק 'לשנה אחרת', כאשר ראו כי יש המפקפקים בנסים אלה, ואינם רואים בהם יד ה'. משראו חז"ל כך, תקנו להדליק נרות זכר לנס, ולעשות כך בפומבי, כדי שכל אחד יודיע כי הוא מאמין בנסים אלה ובקבלת חז"ל. זו הסיבה שיש חשד מיוחד בנר חנוכה. החשד אינו על כך שיהודי אינו מקיים מצוה. החשד הוא, כי מי שאינו מדליק נר חנוכה, אולי כופר הוא בקבלת חז"ל אודות הנס!

מעתה ברור כל מה שהקשנו: אכן הדלקה עושה מצוה, משום שהעיקר אינו הנר הדולק אלא העובדה שאדם יוצא מביתו ומדליקו בפרהסיא. זו הסיבה, כי גם אילו היינו אומרים שהנחה עושה מצוה, לא היתה הכוונה בכך, שהתוצאה של נר דולק היא המצוה, אלא היה צורך במעשה הנחה.

כמו כן ברור מדוע אין להקפיד דוקא על שמנים ופתילות טובים, שהעיקר הוא מעשה ההדלקה, אף כי ראוי שהנר יוסיף לדלוק, כדי שהרואה יבין כי בעה"ב הדליק.

מובן עתה מדוע הרמב"ם מקפיד כי ההדלקה תיעשה עם השקיעה, כשיש עדיין אור יום: הדלקה זו הי העיקר, ועליה להיראות! אילו היתה ההדלקה בחשיכה, לא יראו העוברים את המדליק בהדלקתו, ועיקר הפרסום - לא יתקיים!

זהו ההסבר להידור שבהדלקת נרות כמספר בני הבית, שכן יש הידור בכך, שכל בני הבית מודים ומכירים בנס, והבית הוא בית שלם.

זהו גם ההסבר לתקנה המיוחדת של הדלקה בתוך הבית בשעת הסכנה, שהרי גם אם אין פרסום הנס כלפי חוץ, מכל מקום חייב אדם להודיע לעצמו ולבני ביתו שאכן אירועי הימים ההם - נס מאת ה' היו.

אלא שעדיין לא נתבאר מדוע יש צורך לשים שמן כשיעור כל משך זמן ההדלקה האפשרי. ונראה לבאר זאת על פי ההלכה המיוחדת שיש במנורת המקדש. קי"ל, כי הדלקה כשרה בזר, וז"ל הרמב"ם (ביאת מקדש ט, ז):

וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן.

הלכה זו מופלאה היא, שהרי עולה ממנה כי ההדלקה אינה עבודה, זאת בזמן שהטבת הנרות היא עבודה שפסולה בזר, ומקרא מפורש הוא (שמות כז, כא): '...יערך אתו אהרן ובניו...'! היתכן כי דוקא ההכנה היא המצוה והתכלית אינה מצוה?

מבלי ליישב תמיהה זו נוכל ללמוד מכאן, שיש ערך עצמי להכנת הנר, ולא רק משום שהוא עתיד לדלוק. שאם אין חפצא של נר - ההדלקה לאו כלום היא. וכך נוכל לומר גם לגבי נר חנוכה, כי חז"ל ציוו להדליק "נר", כך שללא הכנת שמן בשיעור ראוי להדלקה ארוכה - אין כאן "נר", ואם אין נר - אין משמעות למעשה ההדלקה.

יש להוסיף, כי אכן לכתחילה ראוי שהנר ידלוק זמן מה, שהרי גם מי שלא יראה את מעשה ההדלקה, כשיראה נר דולק ידע כי היה מי שהדליקו, ויש בכך פרסום מכללא של מעשה ההדלקה. מובן, כי למרות זאת אין אומרים כבתה זקוק לה, שכן מעשה ההדלקה הוא העיקר, וכמו שנתבאר.

ברוך המקום שלא עזב חסדו מעמו.

 


[1] נראה שרש"י נאלץ לפרש כך מחמת דין הגר בעליה: אילו ההדלקה היא על פתח החצר, וכל בני החצר מדליקים באותו מקום, מדוע יגרע חלקו של דייר העליה (ראה דברי רש"י על דין הגר בעליה)?

[2] תוס' (כג ע"א ד"ה מכבה) הקשו, מדוע צריך לכבות ולא די להניח. הרי שהבינו, כי הנחה עושה מצוה פירושו מעשה הנחה ולא הימצאות במקום בלבד. וראה שם בתוס' שמפרשים, כי מדובר בעששית שהודלקה לשבת ולא לחנוכה, ודלא כרש"י, שפירש כי המדובר בעששית שהודלקה מע"ש לשם חנוכה, ודייק המהרש"א, כי לפי תוס' אם הדליק לשם חנוכה והנחה עושה מצוה - אכן אין צורך להדליק מחדש. וראה ריטב"א, שגרסתו היא: 'מכבה ומגביהה ומדליקה וחוזר ומניחה מבעי ליה', היינו הדלקה לפני הנחה, כלומר, שבעינן מעשה הנחה של נר דולק, 'כדי שתהא הנחה חשובה'.

[3] בדרך זו ניתן לבאר את המחלוקות בין הראשונים אודות זמן ההדלקה, ואכמ"ל. ויש להוסיף, כי אם נדייק בלשון הרמב"ם נראים דבריו כסותרים אלו את אלו. בפ"ג ה"ג כתב: '...ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס', ומשמע שהגדרת המצוה היא פרסומי ניסא, ואילו בפ"ד הי"ג כתב: '...מקדים לקנות שמן להדליק נר חנוכה על היין לקידוש היום, הואיל ושניהם מדברי סופרים מוטב להקדים נר חנוכה, שיש בו זכרון הנס', ולא כתב שמקדים נר חנוכה שהוא מפני פרסום הנס, ומשמע שפרסום הנס הוא דין נוסף בנר חנוכה ולא יסוד הדין.

[4] כלומר: הטעם האחרון אינו הפסוק עצמו, שעליו אכן נאמרו כל שלושת הטעמים הראשונים, אלא זהו טעם נפרד: משום בל תכלה, כלומר כדי שלא לפתוח פתח לרמאים לרמות.

[5] בלאווין מצינו חשש לחשד, כגון בבן פקועה שהפריס, שאינו חייב בשחיטה מה"ת, אך מפני מראית עין, כיוון שהפריס ע"ג קרקע חייב בשחיטה (ראה משנה חולין עד, ובגמ' עה ע"ב, וראה יו"ד יג, ב, ובש"ך ס"ק ד), וכן לעניין דם דגים שקבצו בכלי (יו"ד סו, ט) ובשר בהמה בחלב שקדים (רמ"א יו"ד פז, ג), ושאר עניינים שאסרו חכמים מפני מראית עין. וכן יש דברים שנאסרו מפני החשד, כגון איסור כניסה לחורבה (ברכות ג ע"א), ואכמ"ל בעניין ההבדל בין איסור מפני מראית העין לאיסור מפני החשד (ראה אנצת"ל ערך חשד ומראית עין). אמנם, מצינו שציוו חכמים כשיוצא ממסיבת שתיה והטיל מים,שחייב ליטול ידיים בפני חבריו מפני החשד (יומא ל ע"א), אך שם אין זה חשד לאי קיום מצוה אלא חשד לחוסר היגיינה.

[6] ובימינו יש המערערים על נס זה, משום שאינו נזכר בספרי המקבים ובשאר מקורות מאותה תקופה, למעט הברייתא, 'מאי חנוכה', בשבת כא ע"ב. אולם אנו, אנשי תושבע"פ אנו, ויודעים כי עיקר התורה היא ההעברה בע"פ, ואין לחוש כלל אם הדברים אינם כתובים, שהרי רוב עולם ההלכה כלל אינו בכתובים, ואם כן מה בכך, שנס, שנעשה לעיני הכהנים בלבד, אינו נזכר במקורות מתועדים מאותה תקופה?

 

 

בית המדרש