ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

דרישה להלכה - זכרון (הלכות) עמלק

ע"י: רן חורי

לקראת שבת זכור רן חורי שובר כמה מיתוסים על מצוות מחיית עמלק.

לקראת פורים נפוצות הדרשות על עמלק - דרשות שלמות, מבטאות בתוכן קולות מספרות הסוד, מהחסידות ומעוד רבדים של הגות יהודית, מופיעות בעלוני פרשת שבוע, בימי עיון ובשיחות קצרות, ומנסות להגדיר את מהותו של עמלק - כאידיאה, כלאום כאדם וכיצר. בדרשות רבות עמלק מופיע בהקשר לאומי, כאויב שלא ניתן להשלים איתו, יש להכריתו והוא איננו יכול להתחבר לעם ישראל.

יש נקודה בסיסית שמפריע לי בכל הדרשות האלה - ההתעלמות שלהן מההיבט ההלכתי של היחס לעמלק. סיפור העמלק הידוע לרבים מדבר על אויב - שאיננו קיים עוד באופן ממשי - אשר יש להשמידו ללא תנאי, מהלוחמים החמושים המזנבים בהחשלים עד אחרון התינוקות של בית המן שלא חטאו. סיפור כזה מעורר קשיים מוסריים אצל האדם הסביר בן זמננו וישנו גם עיסוק בשאלה זו מפקידה לפקידה - כשתירוצים רבים ניתנים: החסד שעשה הקב"ה עמנו שבלבל את האומות ומנע את מימוש המצווה, עימות אינהרנטי בין תורה למוסר ותירוצים נוספים. פעמים רבות העיסוק בשאלה המוסרית איננו חלק מהדרשות הפורימיות העוסקות בעמלק כישות מסוימת, ומניחות את הסיפור הידוע לרבים כנקודת מוצא.

אולם ישנו פער משמעותי בין אותו סיפור לבין ההתייחסות ההלכתית למחיית עמלק, שהיא הבסיס המעשי ליחסנו לעמלק, והיא זו שאמורה להכתיב איך נתייחס אל העמלק כשנראה אותו, אם נראה. ההתייחסות ההלכתית אינה ידועה לרבים בציבור הרחב ואף לא לבחורי ישיבות. ראשית אציג אותה, ולאחר מכן אציג את שתי הפונקציות החשובות שהיא אמורה למלא. חשוב לי לציין שההלכות האלו והבאתן לא מבטאות אג'נדה ערכית או מחשבתית מלבד אחת - עדיפותה של המסגרת ההלכתית על פני המסגרת הדרשתית כשאלו עומדות בסתירה (והדברים ארוכים, כמובן).

תיאור הלכתי

הרמב"ם בראש הלכות מלכים מונה את מצוות מחיית עמלק כאחת משלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ואף ממקם אותה במסגרת כרונולוגית (הלכות מלכים א, א-ב). בפרק ה, העוסק במלחמת מצווה ובארץ ישראל, מונה הרמב"ם שוב את מלחמת עמלק ואיבוד זכרם כמלחמת מצווה, וכן מונה את המצווה המובחנת "לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק" (ה, ה). בפרק ו, העוסק בדינים הפרקטיים של המלחמה, קובע הרמב"ם את ההלכה הבאה: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה [...] אם השלימו וקבלו שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס" (ו, א). הרמב"ם מונה יחד עם קבלת המצוות גם את קבלת העבדות וגם את קבלת המס כתנאי הכרחי להניח את האויבים בחיים. העבדות כוללת:

שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם, ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם, והמס - שיקבלו שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם.

רמב"ם, שם

כלומר, יציאה למלחמה - כולל מלחמה נגד עמלק - מותנית באי-הסכמת של האויב לקבל את סמכותם של הקב"ה כלפי לא יהודים (שבע מצוות) ושל עם ישראל (עבדות ומס). החילוק בין עמלק ושבעה עממים לבין שאר אויבים מופיע בדברי הרמב"ם בהמשך (הלכה ד) - אם לא השלימו ו/או לא קיבלו שבע מצוות - באויבים רגילים הורגים רק את הגברים, ואילו בעמלק ובשבעת עממים - הורגים את כולם. כדי לבאר השגה של הראב"ד של הרמב"ם, הטוען שלכאורה משמע מדבריו שדי בקבלת עבדות ומס כדי שלא להיהרג, כותב הכסף משנה את הדברים הבאים:

אלא שאפשר לטעון בעד רבינו ולומר שבכלל השלימו קבלת שבע מצות שאם קיבלו עליהם שבע מצות הרי יצרו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח הכשרים.

כלומר, קבלת שבע מצוות מכניסה גם את העמלקי לקטגוריה של גוי רגיל, ומכאן ואילך כל דין הייחודי לעמלק אינו שייך אליו.[1] הדברים מהווים פיתוח של הנאמר בתחילת הפרק, המחייב קריאה לשלום לכל אויב - גם לעמלק - בטרם פותחים עליו במלחמה. במקום אחר מרחיב הרמב"ם ומאפשר לעמלקי אף להתגייר:

כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות שבתורה [...] הרי הן כישראל לכל דבר [...] חוץ מד' עמין בלבד והם עמון ומואב ומצרים ואדום.

 הלכות איסורי ביאה יב, יז

עמדה זו של הרמב"ם איננה מוסכמת, על אף שלכאורה היא מגובה בקביעה המופיעה בברייתא בגמרא, לפיה: "מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק" (גיטין נז, ב; סנהדרין צו, ב). הברייתא מכילה עדויות על מקרים רבים של צאצאים אויבים או אויבים בעצמם (סיסרא, סנחריב, נבוזארדאן) שהצטרפו לעם ישראל והתקשרו עם התורה. לכאורה, עמדה מובהקת לפיה עמלק יכול להתגייר. ההסתייגות היחידה המובאת מפי מלאכי השרת כלפי הקב"ה היא ביחס לצאצאיו של נבוכדנצאר (נבוזדראן עצמו מתואר כגר צדק ללא הסתייגות) בעקבות החרבת בית המקדש. ניתן לראות במקור זה מקור אגדי רעיוני ולא עדות היסטוריות מהימנה, אולם בפשטות, היחס להתגיירות של עמלק ברור - הדבר לגיטימי.

העמדה שעליה הרמב"ם חולק היא עמדתו של ר' אליעזר במכילתא, אחת משלוש עמדות הדורשות את הפסוק "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור", ולפיה חל איסור על גיור עמלק במקור איסור מחייתו בתורה:

ר' אליעזר אומר נשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבא אחד מכל אומות העולם להתגייר שיקבלוהו ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו שנ' ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי (שמואל ב א, יג) נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו אם יבא אחד מכל האומות שבעולם להתגייר שיקבלוהו ומביתו של עמלק שלא יקבלוהו מיד ויאמר אליו דוד דמך על ראשך כי פיך ענה בך לכך נאמר מדור דור

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דעמלק פרשה ב

היו שהסבירו את דברי ר' אליעזר לאור הקביעה שבברייתא וטענו שהם מתייחסים אך לשעת מלחמה (חזון איש, יורה דעה, קנז, ה) או שהגיור מותר אך אסור לו לבוא בקהל (קול מבשר ב, מב). היו שהסבירו את הברייתא לאור המכילתא, ועיקר טענותיהם מתייחסות לגיור כגיור טעות וטענות דומות.[2] על כל פנים, קובע הציץ אליעזר, הרמב"ם החליט לפסוק שלא כמכילתא משום שהברייתא בש"ס חולקת עליה (שו"ת ציץ אליעזר, יג עא).

היוצא מדברינו עד כה הוא שדעת הרמב"ם והכסף משנה היא כי אדם עמלקי יכול לקבל על עצמו שבע מצוות ולהפקיע עצמו מהיותו בן מוות, לכל הפחות במסגרת מלחמה (לא נכנסנו לשאלה האם מצוות מחיית עמלק היא פרטית או בידי המלכות). יכולתו להתגייר גיור מלא אינה מוחלטת וזכתה לדיונים רבים בספרות ההלכה וחידושי הש"ס, שכמובן אין בידי מאמר זה היכולת והכוונה לתור אחר כל הסתעפויותיה, והמובא כאן הוא אך מעט מזעיר. מצוות מחיית עמלק, אם כן, מותנית בבחירתו של כל יחיד ויחיד מעמלק. זאת בניגוד למצוות זכירת מעשה עמלק, הזירוז לשנאתו ולמלחמה בו במאמרים שונים (ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קפט) והאיסור על שכיחת מעשיו והסרת שנאתו (לא תעשה, נט) המתייחסת לעמלק כקולקטיב דחוי ללא פשרות.

בעייתיות

התמונה ההלכתית, שכאן הוצג רק חלק קטן ממנה, רחוקה מרחק רב מדמותו הציבורית של עמלק וממצוות הזכירה והמחייה שנוטות להתערבב זו בזו. דרשה שמדברת על חוסר היכולת של עמלק - כעמלק - להידבק בעם ישראל מתעלמת - מחוסר ידיעה או מבחירה מודעת - מהיכולת של עמלק להידבק בעם ישראל ואף ללמד את תורתו. דרשה שמדברת על מהותו העמלקית של זרע עמלק ועל אלמנטים קבועים שמצויים בו מתעלמת מיכולת ההפקעה שבידי העמלק את האלמנטים הללו (בנוסף לבעיות תיאולוגיות ומוסריות - אך זהו לא מאמר העוסק בהשקפה מחוץ להלכה). שתי רעות חולות עולות מהמצב הזה:


  • העלאת והעצמת קונפליקט מוסרי במקום שבו הוא הרבה יותר רך, גם אם לא נעלם. במקום לדון בשאלה הקשה: איך נידונו אנשים לכליה ללא יכולת להימלט ממנה, ובמקום להציב את מצוות מחיית עמלק כאחת המצוות הקשות מוסרית, עולה רק הקושי הבסיסי ביחס למשמעות חייו של אדם שאינו מקבל על עצמו שבע מצוות - קושי שמעלה דווקא את הדיון על חשיבותן של המצוות הללו ותפקידו הבסיסי של האדם בעולמו.

  • הצגת העמלק - כלאום, כקבוצה, כחברה, כמי שתכונות אופי מסוימות טבועות בו, בלתי ניתנות לשינוי ומחייבות את כריתתן המוחלטת. הצגה כזו אינה נאמנה לקביעה ההלכתית ומסתירה מאחורי הדרשות העשירות עולם הלכתי שלם של תיקון שגם אותו אפשר לפתח רעיונית ('עמלק - העלאתו או הכחדתו' - כשם מאמר קצר שכתב הרב יאיר דרייפוס[3] לפני כשש שנים באחד מעלוני פרשת שבוע). גם הבלבול הקיים בציבור בין מצוות המחייה (המותנית) למצוות הזכירה ואיסור השכחה (המוחלטים) יוצר מצע נוח לשילוב רעיונות שכאלו, יחד עם אי-ידיעתם של רבים על סוגית גיור עמלקי שנידונה רבות, אך לרוב מוסתרת או מסתתרת אי-שם. העמלק, והעמלקי הנוכח-נפקד הממשי, נתפס כשיא הרע. אם ההלכה היתה רואה את העמלקי ככזה - הוא לא יכול היה לתקן את עצמו.

מובן, ואין צורך לציין זאת בשבת שזו מהותה, שמוטל עלינו ע"י הקב"ה בתורתו לזכור תמיד את אשר עשה לנו עמלק ולשנוא אותו - את אותו העם שנלחם בנו אז - שנאה עזה ומלאה (דבריו של הרב קוק במידות הראיה, אהבה, מתייחסים לצדיקי עליון ולמעל השמיים - ואני לפחות לא שם ולא שם). ברור גם שאין להתייחס אל המצוות הללו כגזירת מלך בלתי מוסברת ועלינו לעמול - כיראי שמיים, אוהבי השם ולומדי תורה, בחיפוש מעמיק אחר מהותן וטעמן. מדוע דווקא זכתה אומה זו באות קלון נצחי זה שנחקק לעד בספר המצוות שלנו - זו איננה שאלה של מה בכך.[4] אבל יש להיזהר מהסתכלות חלקית על תמונת העמלק המקורית שתביא לסילוף התהליך והמסקנות ותעלה קשיים לא מובנים, ומיצירתן של דרשות שימושיות[5] שנובעות ממנה, ומתעלמות מאפשרות התיקון הגלומה בכל עמלק באשר הוא עמלק.


[1] האבני נזר שואל על מקורו של הרמב"ם לקביעה בנוגע לעמלק שאינו יושב בארץ, מניין לנו שהשלמה וקבלת מצוות תועיל בו, דבר שאולי ניתן לבסס על שבעת עממים אך לא לגביו? תשובתו נוגעת גם לתחום הערכי של מחיית עמלק - לדבריו, העובדה שהעמלקים נענשים בעוון אבותם מצביעה על יכולת הפקעת זהות 'עמלקית' זו, כאשר הבנים אינם אוחזים את מעשי אבותיהם. עמדה זו מצמצת מאוד את מרחב הדרשות על העמלק, והבחירה לאחוז בה אכן יכולה לבטא השקפת עולם (לפחות בעיניי), אך בפני עצמה הריהי מהווה מקור אפשרי לקביעתו של הרמב"ם (אבני נזר אורח חיים, ב, תקח). טענה אחרת שמבטאת השקפת עולם היא שמשום שניתן להשלים עם עמלק אם הוא מקבל על עצמו שבע מצוות בני נוח וכפיפות לעם ישראל - המלחמה עמו אינה לאומית אלא תרבותית, ואין ליהדות בעיה עם אנשי עמלק לכשעצמם. גישה זו הושמעה על ידי הרב עמיטל בשיחה לבני ישיבתו המופיעה בדף קשר 1085, באתר. בשיחה זו עמלק מגויס לזיהוי עם הפוסט-מודרניזם.

בגוף המאמר אני מבקש לדבר בשפה הלכתית 'יבשה' ולכן נמנע מביטויים השקפתיים וערכיים על מהותו של עמלק במסגרת ההלכתית.

[2] ישנה אף טענה כמעט הפוכה שרק בשעת כיבוש מקבלים עמלקים כגרים תושבים בלבד, כיוון שאז ברורה כניעותם לישראל, מה שאין כן במצב רגיל, אז לא מקבלים אותם כלל (האבני נזר).

[3]  עלון 'שבת בשבתו' ויקרא, תשס"ג.

[4] לפחות בעיני, ההבדל בין יחסינו לאומה הגרמנית שישים שנה אחרי השואה או לאומה הספרדית חמש מאות שנה לאחר שגירשה את אבותינו משטחה לבין יחסינו לאומה העמלקית אלפי שנים לאחר שפגעה בנו מצריך עיון נפשי עמוק ביחסי מוסר-תורה-מצווה-זיכרון ועוד כמה אלמנטים. אך אין זה המקום לדון.

גם השאלה המוסרית אינה כזו שנדחית בקנה, אולם לענ"ד לא ראוי לעסוק בה בשבת זכור, בה המצווה המתממשת והנהוגה היא הזכירה מלאת השנאה עצמה.

[5] 'עמלק שימושי', הייתי אומר: פוסט מודרניזם לרב עמיטל בשיחה שאוזכרה קודם, אומה היוצאת כנגד עם ישראל למשפחת סולוביצ'יק, הספק בקבוצות מסוימות, אהבת החומר בשיעורו של הרב חיים עזרא כהן, כפירה בשכר ועונש במציאות לדעה אחרת, 'מי שטוען שאינו צריך לעבודה' למי השילוח, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה (ההסתכלות מבחוץ?) ועוד.

 

 

בית המדרש