ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בבהילו יצאנו ממצרים

ע"י: מור כלפון

מור כלפון מראה כיצד יש לחוות את יציאת מצרים בימינו על-פי הרב סולוביצ´יק.


'בבהילו יצאנו
ממצרים' - אלו המילים בהן פותחת ההגדה בנוסחו של הרמב"ם. בהמשך ההגדה מובאת
דעתו של רבן גמליאל לטעם אכילת המצה:


"מצה זו שאנו אוכלין
על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי
המלכים הקב"ה וגאלם מיד. שנאמר: 'יאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי
לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם' (שמות יב, לט)".


(משנה פסחים י, ה)


לכאורה נראה הדבר
תמוה ביותר, מדוע עלינו לציין את הפרט השולי של יציאת בנ"י ממצרים במהירות שגרמה
לכך שבצקם טרם הספיק להחמיץ? מהו הערך החשוב כל-כך שזוכה להנצחה ע"י
עמ"י שנה אחר שנה (לעיתים בסבל רב) מאז יציאת ממצרים שמובע באכילת המצה?


 


פירושים רבים
ומגוונים ניתנו לשאלות הללו, וברצוני לענות עליהן על ידי הצגת פירושו של הרב
סולוביצ'יק בספרו "זמן חירותנו", בשילוב עם פירוש דבריו מספרו "ובקשתם
משם".


בספר "ובקשתם
משם", מציג הגרי"ד כדרכו שני סוגים של חוויות דתיות של חיפוש הא-לוה -
טבעית וגילויִית. החוויה הטבעית יסודה באמונה איתנה במציאותו של הבורא ובהנהגתו את
עולמו, זאת לא מתוך חקירה פילוסופית אלא מתוך התבוננות. קרי, האדם המתבונן במחזות
טבע מרהיבים, באישיות אנושית מדהימה, במצפונו האישי וכו' מגיע לידי תודעה ישירה
ומיידית: יש א-לוהים. לכאורה, מוצגת בפנינו אידיליה של חיים דתיים טבעיים ושלווים,
האדם מזהה את טביעות אצבעותיו של הא-לוהים בכל אשר יפנה. אך הרב סולוביצ'יק דוחה
טענה זו ואומר שאין די בחוויה זו. הרב מונה שתי בעיות מרכזיות בחוויה זו. האחת,
היא איננה אכסוטרית, כלומר לא כל אדם מצליח לפלח את המעטה הטבעי ולראות בעדו את
א-לוהיו. השנייה, כפי שאומר הרב בעצמו - "עריגה לא-לוהים דרך המציאות אינה
הופכת לאמונה. ישנה חוויה ברם האמונה חסרה" (ובקשתם משם, עמ' 137), כלומר,
המפגש הטבעי אם הא-לוהים דרך הטבע גדול ככל שיהיה איננו, מפגש עם הא-לוהים במלוא
מובן המילה. מה עומד מאחורי מפגש זה מלבד ההתפעלות ממעשי ה' וההכרה בקיומו? מהי
בשורתו של האל ה"טבעי" לאדם?


החוויה השנייה היא
זו הגילויית, חוויה זו היא הפוכה לחלוטין לקודמתה, שכן החוויה הטבעית עוסקת ביוזמה
אנושית, בקשר מלמטה למעלה. המאפיין הבסיסי של החוויה הגילויית הוא יוזמה שמימית,
מלמעלה למטה. הגילוי הא-לוהי מגיע אל האדם לא מתוך מעשיו ומאוייו אלא מתוך רצונו
של האל. א-לוהים שכזה הוא נשגב ומרוחק מעבר למה שהחוויה האנושית יכולה להשיג.
ההתגלות מגיעה אל האדם כאשר הוא הכי פחות מצפה לה - "בשעה שנדמה כאילו חדל
האדם לבקש את הא-לוהים במדבר השומם וכאילו הסיח דעתו מן הכל, אז מתגלה הא-לוהים
לאדם" (שם, 142). כלומר, בניגוד גמור לחוויה הטבעית, החוויה הגילויית מגיעה
תוך ריחוק שחל בין האדם לבוראו - "הא-לוהים מתגלה לאדם בשעה שהוא נמצא ברשותו
של הגורל האכזר כיענים, נטול תקווה וחזון. פגישת הא-לוהים כדי למנוע גירוש האדם
מהסתפח בנחלת א-לוהים, התחשפות הצור ליצור תלויה על בלימה - זהו סוד גילוי שכינה.
קיום נעלה בוקע ועולה מתוך שלילה אונטולוגית, נטיעה באה בעקבות התלישה, החורבן פתח
לגאולה. תבן ולבנים, עינוי העם וסבלותיו, טמטום החיים וגיעולם - סופם גילוי
שכינה" (שם, 143). תכליתו של גילוי זה לקרב את האדם המרוחק לבוראו וליצור
תשתית של יחסים בינו לבין אביו שבשמים שמבוססת על יראה מתוך כוונה שיכנע למרותו.
"כשהא-לוהים נחשף לאדם הוא עושה זאת כדי לצוות עליו ולהטיל עליו חוקים
ומשפטים, מצוות עשה ולא תעשה" (שם, 146).


 


האם אנו צריכים
לבחור בין שתי התודעות הללו? תשובתו של הרב סולוביצ'יק ברורה: "היהדות נוקטת
בפילוג בתודעה הדתית" (שם, 148) שתי התודעות הן אמיתיות ונחוצות. יחסנו אל
הא-לוהים צריך להיות דיאלקטי. מורכב ולא חד ממדי. התודעה הטבעית קשורה באהבת
א-לוהים, והתודעה הגילויית ביראתו. שתי אלו גם יחד מרכיבות את התודעה הדתית השלמה.


בספרו של הרב
סולובייצ'יק "זמן חירותנו", מסביר הרב את המשנה בפסחים איתה פתחנו ואומר
שרבן גמליאל ביקש לקשור את הגאולה המיידית ליציאה המהירה ממצרים שהובילה לעשיית
מצות. זאת משום שהגאולה האמיתית מגיעה תמיד בפתאומיות ובאופן בלתי צפוי כאשר בני
האדם נכונים לוותר על כל תקווה. רק כאשר השבר מגיע לשיאו והוא מאיים על עצם קיומה
של הקהילה מתרחשת לפתע הגאולה ומוציאה אותם מארץ סבלותיהם. זה מה שאירע במצרים -
"ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה"
(שמות ב, כג). הקב"ה אכן שמע את זעקתם של עמ"י אך עברו עוד הרבה מים
בנילוס עד שהוציאם ממצרים. בנ"י כלל לא ציפו להתגלות א-לוהית באותו לילה של
גאולת מצרים. היא באה אליהם פתאום. זה גם מה שהגדת הרמב"ם קובעת בראש ההגדה -
"בבהילו יצאנו ממצרים" - יציאת מצרים היתה מעורבת בבהלה ואימה עירבוביה
ומבוכה.


חוויה גילויית זו צריכה
לעמוד במרכזו של חג הפסח. נגאלנו ע"י פנייתו של האל המרומם והנשגב אלינו ולא
מתוך שוועתנו אליו. מתוך ההבדל שבין החוויה הטבעית לגילויית מסביר הרב סולוביצ'יק
את האיסור לאכול חמץ ואת החובה לאכול מצה, זאת בהסתמך על בעל "ליקוטי
תורה", לדידו, החמץ מייצג את הגמור והמושלם, את מי שהגיע לגמר גידולו ואת
סופו של התהליך - את "האדם החושב" במלוא הודו ותפארתו. כל אלו אין בכוחם
כדי להביא את האדם אל מחיצתו של הא-לוהים, האדם הבוגר הוא מעשי יתר על המידה וגאה
יתר על המידה. לעומת זאת המצה מייצגת את תחילת התהליך, את חוסר הבשלות וחוסר
הבגרות, ובהתאמה, המצה מומשלת לילד קטן ביחס להוריו. הילד אינו תופס את עצמו
כאישיות נפרדת שמנותקת מהוריו, אלא כחלק מהיחידה האורגנית המשפחתית. רגשות לוהטים
וקמאיים אלו קושרים את האדם עם הא-לוהים. האדם נכנע בפני א-לוהיו באופן בלתי
ביקורתי ומאמין בו באמונה נאיבית, עם התבונה שלא הגיעה לשלמותה.


אם כן, נמצאנו למדים
מהי החוויה הדתית הנדרשת בחג הפסח, חג הגאולה. האדם נקרא להרגיש כאילו הוא בעצמו
יצא ממצרים, כלומר על האדם לחוות את הקב"ה בפן הגילויי. נשאלת השאלה איך, אם
כן, אנו יכולים להרגיש התגלות א-לוהית שכזאת בפסח ללא ההתגלות עצמה? תשובתו של הרב
סולוביצ'יק לכך היא - "גילוי א-לוהים לאדם שאירע בסיני ובהזדמנויות שונות
ליחידי סגולה... נהפך לדורות לחוויה תמידית, תודעה ייחודית. האדם לדורי דורות חי
ומרגיש את הגילוי כמו שהוא חי ומרגיש את החרג הטבעי לא-לוהים" (שם, עמ' 147).
כלומר, חווית גילוי א-לוהים שאירעה לאבותינו נשמרה בתודעה הקולקטיבית של העם והיא
משפיעה אף על חוויותנו. ביטויים מעשיים לכך הם רגשות המחויבות והיראה שישנם לכל
יהודי מאמין כלפי הקב"ה. באכילת המצה אנו נקראים לחזק את אמונתו הקמאית
והבלתי מתפשרת, החזקה והמוחלטת בריבונו של עולם לא מתוך ידיעה או חקירה מסוימת,
אמונה שאינה תלויה בדבר.


מי יתן ונזכה כולנו
לחוג את חג הגאולה מתוך תחושה של חוויה גילויית.

 

 

בית המדרש