ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ספירת העומר כאמצעי

ע"י: שמעון כהן

שמעון כהן פורס על היריעה את האפשרויות החינוכיות העצומות העצורות בימי ספירת העומר


ספירת העומר מופיעה בתורה פעמיים, הפעם הראשונה היא בפרשת המועדים בספר ויקרא (כג, טו-טז) "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק", והפעם השניה בספר דברים (טז, ט) "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת".

מעניין לראות בפסוקים אלו כי חג השבועות, חג מתן תורה, אינו דומה לשאר החגים. מועד ציון חג השבועות לא מוזכר בתורה כתאריך עצמאי אלא הוא מובא כחלק ממכלול שלם שמתחיל בי"ד ניסן ומסתיים לאחר חג השבועות. למעשה התאריך היחידי שבאמצעותו מוזכר חג השבועות הוא "ממחרת השבת ... שבע שבתות תהיינה ... עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום". ניתן לומר כי זה ראשית מסע גילוי הקשר בין פסח ושבועות.

בעל ה"שבולי הלקט", ר' צדקיה ב"ר אברהם, מלמד (ע"פ מדרש אגדה) שספירת העומר לא נוצרה ע"י פקודה אלוקית כי אם מתוך קהל ה'.

ומדרש אגדה למה תלה הכתוב יום חג שבועות בספירה מה שאין כל בכל המועדות לפי שכשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים נתבשרו שהן עתידין לקבל [את] התורה לסוף חמשים יום ליציאתן שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה הרי הנו"ן של תעבדון יתירה לומר לך לקץ חמישים יום תעבדון את האלהים (שתעבדו) [שתקבלו] את התורה וישראל מרוב חיבה היו מונין בכל יום ויום [ואומרים] הרי עבר יום אחד ויום שני וכן כולם שהיה נראה בעיניהם כזמן ארוך מתוך חיבתן הגדולה על הדבר לכך הספירה נקבעה לדורות.

(שבולי הלקט רלו)

מתוך דברי ה' אל משה בסנה "וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה." (שמות ג, יב) המדרש לומד שמשה ידע והעביר לישראל, שבתום חמישים יום הם יגיעו להר סיני ושם יקבלו את התורה, ומתוך חיבתם, מתוך התרגשות, הם ספרו יום אחרי יום, ובעיניהם הזמן היה ארוך. 'מתוך חיבתם',[1] למה הדבר דומה? על דרך השלילה הדבר דומה לחייל שמרגע גיוסו סופר שלוש שנים עד שיחרורו, ואולי על דרך החיוב, לילד שנתבשר ע"י הוריו שבחופשת הקיץ הם יצאו כל המשפחה לטיול ארוך, והוא סופר יום אחרי יום עד שיגיע הטיול. בני אדם מאז ומתמיד סופרים לקראת דברים שהם מתרגשים לקראתם, וכך גם כאן, עם ישראל, לאחר ארבע מאות שנות שיעבוד מתבשרים כי בעוד חמישים יום הם ייצרו קשר באופן ישיר עם הקב"ה הן ע"י דיבור ה' והן ע"י חוקים והגבלות שיקבעו על ידיו- "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, יח-יט).

הזוהר (אמור צז, ב) מסביר שספירת העומר באה דווקא מתוך רצון ה'. הזוהר, כפי שהוא נוהג להסביר את הקשר בינינו לבין הקב"ה, ממשיל את ספירת העומר לספירת נקיים אצל אישה נידה. כפי שהיא צריכה לאחר הפסק טהרה לספור שבעה נקיים, כך עם ישראל שהתקדשו ונטהרו להקרבת קרבן פסח, וע"י כך יצאו מתוך טומאות מצרים, והתחילו בעלייתם מתוך מ"ט שערי טומאה שהיו שקועים בהם, בעצם רק ביצעו כך "הפסק טהרה", כלומר נכון שהם היו טהורים אך טהרתם לא הייתה שלמה, הזוהר מסביר שזאת הסיבה לכך שלא אומרים בפסח הלל שלם, מכיוון שיציאת מצרים אומנם העלתה את ישראל מטומאתם אך לא טיהרה אותם לגמרי ועל כן הם צריכים לספור חמישים יום, שהם חמישים שערים שבעשרת הספירות, ורק אז יהיו טהורים ויוכלו לקרב בין אישה לבעלה.

ואולי אפשר לחבר בין דברי הזוהר לבין דברי ר' צדוק בפסקה הראשונה בספרו צדקת הצדיק:

"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהי' נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינו ולאט כדין פסח דורות".

הכניסה לעבודת ה' צריכה להיעשות בחיפזון, שלא לאבד את הרגע, המומנטום, אבל ברגע שהצליח אדם להיכנס לעבודת ה', לנתק את עצמו מכל התאוות שאפפו אותו, עכשיו הוא צריך להאט את הקצב, לספור חמישים יום, כדי שהטהרה תהיה בטוחה, שלא יהיה לנו ספק בעניין, ממש כמו שבפסח מצרים עם ישראל נטהר לקראת הקרבן אך עדיין היה צריך לעבור את חמישים הימים שבין פסח לעצרת.

רש"ר הירש מעלה נקודה נוספת (ויקרא כג, טו) והיא חינוך העם כולו. לכאורה עם ישראל זכה בשאיפתם של כל הלאומים, יציאה מעבדות לחירות, עצמאות שלטונית וחברתית, ובכך לכאורה השיגו את כל שאיפותיהם. מסביר הרש"ר כי דבר זה אולי נכון ללאומים אחרים, איך אומתנו אינה עוסקת רק בשאיפות לאומיות אלא גם בייעוד, ייעודנו איננו רק הקמת עצמאות אלא להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ממלכת צדק ואור לגויים, ועל כן, מרגע שסיימנו והשגנו את שאיפתנו הלאומית עלינו להתחיל להתקדם למטרה אחרת. כך מסביר גם הרש"ר את פסוק ספירת העומר בדברים (טז, ב) "מהחל חרמש בקמה". על המקום מסביר רש"י ש"משנקצר העומר שהוא ראשית הקציר", כלומר במקום שבו הפסיקו לספור עד צמיחת העומר שם תתחיל אתה לספור לקראת משהו אחר, לקראת ייעודינו.

לאור הדברים שאמרנו לעייל יוצא כי תכלית ספירת העומר היא שבועות, אם כןמדוענוסח ברכת הספירה היא "לעומר" - שמשמעותה בפשטות הקרבת קרבן ולא תהליך נפשי כלשהו שעל האדם לעבור בין פסח לשבועות.

כח האמונה צריך שיהיה שלם כ"כ כאילו אין לו שום אפשריות של מחקר, ולעומת זה צריך שיהיה כח החכמה כ"כ מעולה ומזורז כמו לא היה כלל כח של אמונה בנפש. "אדם ובהמה ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה" ... מחובר הוא פסח לעצרת ע"י ספירת העומר שבבית המקדש, שהיא מחברת את מנחת השעורים, מאכל בהמה, נטית הרגש הטבעית, אל החטים, מאכל אדם, העלוי השכלי הרוחני, "עץ הדעת חטה היה". ושני הכחות היסודיים האלה מגלים את כל מלא ערכם ופעולתם, במעמקי הנפש ומרחבי החיים, בהופיעם כל אחד בצורתו העצמית השלמה, באין שום רבר מעיק לו כלל, ובהתכנסם והתקשרם יחד למערכה אחדותית עליונה.

(אורות ישראל ח, פס' א)

מטרת הקרבנות היא לתת לאדם את התחושה שהוא היה צריך להיות שם ובמקומו הועלה קרבן אחר. הרב זצ"ל מלמדנו שכל הקרבנות הן בעצם משל על האדם עצמו, וכך גם כאן, השעורים, הם מאכל בהמה, ובכך הם נמשלים לנפש "הבהמית", אם נחלק את נפשינו ע"פ חלוקת בעל התניא, והנפש הבהמית הזאת, הטבעית, הרגשית, היא יסוד האמונה, ועל בסיס ה"בהמיות" הזאת בונים עוד קומה, קומת החיטים, הרב משתמש בסוגיה במסכת ברכות (מ, א)- שם רבי יהודה סובר שעץ הדעת שאכלו ממנו אדם וחווה היה חיטה, מכיוון שילד אינו יודע לקרוא להוריו עד שלא טעם דגן. הרב מודע לעובדה שכשהרגש גובר השכל יורד וכך גם להיפך, אבל ספירת העומר בעניין הזה זה מהות האידיאל, ששכל ורגש נפגשים, שחיטים ושעורים, שהנפשות מתחברות לאחד, לאדם.

נשתמש בדברי הרב בשביל לענות על השאלה הנ"ל, אילו היינו סופרים למתן תורה בלבד, היינו מזלזלים באחד משתי הדרכים, היינו חיים את חיינו בתחושה של רגש או שכל. על כן, ספירת העומר מחנכת אותנו להגיע אל זמן מתן התורה מתוך שתי הדרגות. לימים הללו של הספירה יש כוח מחנך, הימים הללו אלו ימי האידיאל, ומי שלא עבר את הימים האלה, מגיע למתן תורה חסר בצד אחד.

 


[1] מעניין לראות את ההבדל בין בראשית כט, כ- " וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" לבין המדרש שמלמד אותנו שהאהבה דווקא יצרה את האפקט ההפוך, ואכמ"ל.

 

 

בית המדרש