ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הזיכרון מחפש משמעות

ע"י: יאיר שאג

האם יום הזיכרון איבד כל משמעות בימינו ואינו רלוונטי יותר? יאיר שאג מציע דרך חדשה להפוך את יום הזיכרון למשמעותי יותר.

במהלך שישים ושלוש שנותיו עבר הזיכרון הקולקטיבי הישראלי תהליך של 'הפרטה'. בימיה הראשונים של המדינה הזיכרון האישי של החייל הנופל תפס פחות מקום באבל הכללי ודווקא היותו של הנופל חלק ממהלך כללי של תקומת המדינה תפסה את מרכז החוויה. דבר זה התבטא בשירים של אותה תקופה - "הרעות", "הנה מוטלות גופותינו", "מגש הכסף" ועוד שירים רבים. במהלך השנים, בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעקבות תהליכים תרבותיים כאלה ואחרים שעברו על החברה הישראלית, ירדה קרנה של אותה חוויה ועלה הזיכרון האישי. השירים הישנים נשארו, אך רק בתור נוסטלגיה, ובמקומם עלו הסיפורים האישיים - ביצועים של שירי נופלים, "עוד מעט נהפוך לשיר", סרטי נופלים וכדו'. הדגש הועבר מהאבל הכללי לסיפורי הנופלים והאבל הפרטי של כל משפחה ומשפחה, מאבל לאומי של מדינה שאבלה על חלליה לאבל פרטי של אם על בנה, של בן על אביו ואח על אחיו.

בשנים האחרונות אני, ואני מניח שרבים כמותי, חש ניכור רב לצורה שבה התעצב האבל הקולקטיבי. העיסוק הרב בחייו ובמותו הפרטיים של המת מעלה את השאלה, למה צריך בכלל יום אבל לאומי? אמנם אני מצטער באמת על כל יהודי שנהרג, אך בכדי שבתור אדם אזדהה עם האבל של האחר כחלק מאבל לאומי, צריך שיהיה ערך כללי לאומי כלשהו באבל הזה שמחבר ביני לבין האבל על הנפטר. ככל שהזיכרון הקולקטיבי הולך ומופרט, גדלה השאלה למה צריך בכלל יום אבל לאומי, יכול להיות שמספיק יום זיכרון לכל אחד מהנופלים למשפחתו בפני עצמו. מהו אם כן הערך של יום אבל לאומי? כדי לענות על שאלה זו אבקש לנתח קודם כל את חווית האבל.

מה הופך את חווית האבל לחוויה כה משמעותית וחזקה? נראה לי שמה שגורם לאבל לקבל את הצורה הזו היא העמידה בפני החידלון. אנחנו כבני אדם תופסים את עצמינו כאינסופיים, כל אדם חי בתחושה שהוא יחיה לעד. עצם ההכרה שלנו את העולם כנצחי בעצם מבוססת על תפיסתנו את הישות שלנו כנצחית, שהרי מבחינת האדם ברגע שהוא ימות, תמות ההויה כולה ביחד איתו. העובדה שהאדם יכול לדמיין את העולם בלעדיו מוכיחה שהאדם בעצם מאמין בהוויתו האינסופית. העמידה אל מול המוות מפגישה אותנו עם החידלון המוחלט, האָין האמיתי והנצחי שעומד מאחורי חיינו. האדם שחושב שיש משמעות כלשהי לקיומו, כשבמשמעות זו יש משהו נצחי בהגדרה, נחשף לזמניות והיחסיות של קיומו האנושי, ומאבד את כל אחיזתו במציאות. האבל הוא התגובה האנושית לחידלון, האדם אותו הכרתי ואותו אהבתי לא ישוב לעולם. על הסכנה שבעמידה מול המוות עומד הרב סולובייצ'יק בספרו 'מן הסערה'. "תגובתו הראשונית של האדם כלפי המוות ספוגה בזדון ובלעג עצמי. הוא אומר לעצמו: אם המוות הוא ייעודם האחרון של כל בני האדם, אם כל מה שהוא אנושי בא אל קיצו בקבר החשוך והצר, אזי מה הטעם בהיותי אדם? מה הטעם ביומרה לטעון שאני המובחר שביצורים, נזר הבריאה?"[1] האבל יכול להביא את האדם למקום משתק, כיון שהכל הולך בסוף לאבדון, אין טעם יותר לשום פעילות של חיים, לשום יצירה של דברים חדשים בעולם. רק במוות בעצם חווה האדם את האינסוף, חוויה זו היא חוויה משתקת, האדם עומד למולה בלי יכולת להגיב לה כיון שהיא מערערת את עצם קיומו המוכר לו. המוות הוא אויבה הגדול של האנושות, של האנושיות עצמה.

לאור הדברים האלה, אנחנו יכולים לשאול את עצמינו, מהו, אם כן, המקום אותו צריכה לתפוס תודעת האבל של האדם. הרב סולובייצ'יק, באותו מאמר, טוען שהלכות אבלות נועדו בעצם לנצח את החוויה הזו. ההלכה מודעת לעובדה שהשיתוק הוא התגובה האנושית למוות, היא מקבלת את התגובה הזאת כתגובה ראשונית, בהלכות אנינות, אבל מחייבת את האדם, ע"י הלכות האבלות שבאות מיד אחריה, לנצח את החולשות האנושיות שבו ולהכיר בחזרה ביכולות האנושיות היצירתיות הקיימות באדם. "באמצעות הקדיש אנו מכריזים על סירובנו לציית למוות ולמזימה המרושעת שרקם כנגד האדם".

בכל זאת אנחנו כן מקדישים זמן ואנרגיה להנצחה של חווית האבל. מהו אם כן הערך החיובי של האבל - של הנצחת הזיכרון?

על שאלה זו אני מבקש לענות דרך האבל על החורבן. הגמרא אומרת ש'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה',[2] המהר"ל[3] מסביר כי רק מי שמבין שחורבן ירושלים הוא מצב רע, מצב שראוי להתאבל עליו, יתקדם ויגיע בסוף לגאולה, כי אם לא, הוא לא יחוש כלל בצורך לתקן. כלומר שימור האבל, ושיחזור העצב והכאב הגדול של החורבן, הוא בעצם חוסר השלמה עם המצב הקיים, וזאת על מנת להתקדם למצב טוב יותר. מהאבל על ירושלים אני רוצה להשליך על האבל הפרטי - על אדם אהוב שמת. אין לשימור האבל ערך עצמי, לכן אין עניין לשמר אותו. אין עניין שהאדם יישאר משותק כל חייו, להיפך, יש עניין דווקא לצאת מהאבל ולהיגאל ממנו. אם כן, מדוע אנו צריכים לשמר את האבל? יש מקום לשימור האבל רק אם האבל תופס מקום שגורם דווקא ליצירתיות ורצון להתקדם, זכרונו של האדם האהוב וטובו מעודדים את האדם להיות יותר טוב.

השכול היה מאז ומעולם אחד ממבני העומק המשפיעים של התרבות הישראלית. לא בכדי הוחלט להצמיד את יום הזיכרון ליום העצמאות. בשנותיה הראשונות של המדינה היה ברור מהי משמעות האבל, ניתן היה לראות בעיניים איך מות הקרבנות בנה את המדינה, האבל קיבל פשר ממשי בהקמתה ובהגנתה של המדינה הצעירה, ובכך הפך מתופעה משתקת לתופעה יצרנית. לעומת זאת, היום אנחנו נמצאים במצב שבו קשה יותר לתעל את האבל למקום הזה. מדינת ישראל היא כבר עובדה קיימת, והרבה פעמים, במסגרת החיכוך המתמשך בינינו לבין שכנינו, המוות נתפס ונחווה בעינינו כמיותר.

יום הזיכרון, כפי שהוא מעוצב היום, מנציח את האבל כחוויה משתקת. האבל הפרטי תפס צורה כזאת שאין בו שום ערך מוסף מעבר לזיכרון קפוא ועצב גדול על האובדן, שפעמים רבות נחווה כמיותר. ההפרטה של האבל יצרה מצב שבו הערך שהיה מונח ביחס למוות והביא לאפשרות לתעל אותו ליצירתיות אבד, ואף ערך אחר לא נכנס במקומו. מה שהיה פעם הערך המרכזי, "הרעות", עבר, באופן פראדוקסלי, תהליך נוסטלגיזציה שהפך אותו לכעין יעד נוסטלגי נשגב אך בלתי מושג ושייך לחיינו הממשיים. כשהשכול תופס חלק מרכזי בתרבות, ואינו מתועל למקום יצירתי, הוא מביא למקום משתק, לתרבות שקופאת על שמריה ולא מצליחה לקדם את החברה שיוצרת וצורכת אותה למקום טוב יותר.

אם כן, נחזור לשאלה שהעלנו למעלה, מהו הערך של יום אבל לאומי? לכאורה הביקורת אותה העברנו אמורה להוביל למסקנה שצריך להחזיר את הערכים לחוויית האבל הקולקטיבי שלנו - הקרבה, רעות, ציונות וכו'. אבל נראה לי שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, הערכים האלו כבר לא מתאימים לחברה הישראלית ולמדינה כפי שהן כיום. הלקיחה של המוות הפרטי והפיכתו לבעל ערך כחלק מהיטמעות בקולקטיב מתנכר למוות של האדם, ובעצם גם לחייו. אם מותו של האדם מקבל משמעות רק בהיותו חלק מקולקטיב, זה אומר שבעצם גם חייו קיבלו את משמעותם רק בהיותם חלק מאותו קולקטיב. בימי קום המדינה היו צריכים לשים את הכלל מעל הפרט כדי שיהיה אפשר בכלל להקים מדינה, אבל אותה מדינה נועדה כדי שהאדם יוכל לחיות בה את חייו. העלאה של הערכים הישנים בעצם מקדשת את המוות למען הכלל במקום לתת ערך לחיים עצמם.

לפיכך, האתגר שלנו בתור חברה הוא לדעת להפוך את היום הזה ליום יצירתי, ליום שיכוון את החברה למקום טוב יותר, למהלך של התקדמות ותיקון תמידיים, בלי ליפול להתנכרות לחיים עצמם. לדעתי, דחיית שתי הגישות השונות ביחס לאבל הלאומי - זו השמה את הדגש על ההשתייכות לקולקטיב וההקרבה, וזו השמה את הדגש על האבל הפרטי והאישי, צריכה להביא ליצירת גישה אחרת, חדשה. הגישה שאני מבקש להציע היא ראיית האבל כצו מוסרי של פנייה אל האחר. האבל הפרטי יכול להוביל את האדם לסולידאריות חברתית, לחיבור חלקי החברה השונים, להכרה בערך החיים של האדם כפרט, כבן אנוש. אם נוכל להכיר מתוך האבל הפרטי שלנו את הצער והרשע שקיימים בעולם ואת חובתנו המוסרית לדאוג לכך שאף אחד לא יסבול כפי שאנחנו סבלנו, אם נדע לתעל את הצער שלנו למקום של אחווה אנושית פשוטה, אם נוכל להפוך את המלחמה במוות לצו שמחייב אותנו, בתור חברה, להתייחס ולדאוג לכל אדם ואדם, חווית האבל לא תשתלט על התרבות ולא תביא אותה לקיפאון, אלא דווקא לצמיחה, להתקדמות, ולתיקון, ובכך נוכל בתור חברה לנצח את המוות ולהביא לתיקון עולם שבו "בלע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר".


[1] מן הסערה, הוצאת אוצר הרב, עמ' 43.

[2] תענית ל, ב.

[3] נצח ישראל, פרק כג.

 

 

בית המדרש