ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מאמין וזורע? תשאלו את הנביא ירמיהו

ע"י: עוזיה לוי

השקעה כספית בשטח אדמה שאמור להינטש נראית כמעשה תמוה ומשונה. מעיון בהפטרת פרשת השבוע עוזיה לוי מראה כי כאשר מדובר בארץ-ישראל מעשה זה הינו רצוי ומבורך.

[מבוסס על שיעור שהרב עזריאל אריאל העביר ביום העצמאות. מומלץ לעיין בספר ירמיה פרק לב.]

ערב חורבן ירושליםבימי בית ראשון יושב ירמיהו בחצר המטרה, ומספר לאסירים ולסוהרים על דיל מוצלח שערךבאותו היום - רכישת שדה בענתות מאת בן דודו, חנמאל בן שלם, בעקבות ציווי ד' על כך.ירמיה אינו מסגיר מאום מהמתחולל בליבו; את כאבו ותסכוליו יפרוק אך ורק מול ריבונושלעולם. את השדה רוכש ירמיה בכסף מלא, הרבה יותר משוויו האמיתי, כשדה בארץ יהודהערב החורבן.[1]בסיום המעמד מכריז ירמיה כי כה אמר ד' צבאות א-להי ישראל: עוד יקנו בתים ושדותוכרמים בארץ הזאת.

אך מיד לאחר מכןפונה ירמיה כלפי מעלה ותוהה על העסקה המוזרה. לאחר פתיחה ארוכה על גדולת ד' הואקורא בקול: הנה הסוללות באו העיר ללכדה, והעיר ניתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה.ואתה אמרת אלי, קנה לך השדה והעד עדים - והעיר ניתנה ביד הכשדים!

ד' לא מתנצל ולאחוזר בו - אכן העיר תיפול, ונבוכדנצר ישרוף באש את בתיה ומגדליה. אך עם ישראל עודישוב לארצו, ואז שדות בכסף יקנו. עד כאן מסר נפוץ בדברי הנבואה, ואף ירמיה אומרדברים דומים בפרקים הקודמים. אלא שהפעם ד' מוסיף עוד רמז ששוה להתעכב עליו: בדבריד' מופיע פעמיים הביטוי "אתם אומרים". בראשונה - "העיר הזאת אשראתם אומרים ניתנה ביד מלך בבל". בשניה - "בארץ הזאת אשר אתם אומרים שממההיא, ניתנה ביד הכשדים". אתם - הכוונה לעם בארץ יהודה. 'אתם אומרים'משמעו אתם אומרים וטועים, ולא כך האמת. מאידך, ד' עצמו מודה שהעיר תחרב ותינתן בידמלך בבל.

המסר העולה לדעתימדברי ד' הוא שיש הבדל בין ראיית בשר ודם לראייה א-להית. בעיני העם בירושליםויהודה, חורבן העיר הוא סוף העולם, קטסטרופה שאין אחריה ולא כלום. בעיני ד', חורבןהעיר הוא עוד פיסת הסטוריה בקורות עם ישראל. בנייני ירושלים אמנם יחרבו לזמן מה,אך העיר לא ניתנה ביד מלך בבל, והארץ לא שממה. אתם, בני האדם הקטנים אומריםשהארץ שממה, כי זה מה שעיניכם רואות. אולם אני, מלך מלכי המלכים הנצחי, יודע שהעירוהארץ עוד תפרחנה.

 

מפשט הדברים נראהכי מדובר כאן בסך הכל בנבואת נחמה, והבטחה כי נשוב. אך בעומק נראה כי מדובר כאןבכלל מנחה, היאך להתייחס לחורבן או גלות הקרבים לבוא. מקובל לראות את הקשר ביןההפטרה לפרשה כנעוץ בפרשת הגאולה, שכתובה בפרשת בהר וחוזרת בסיפור המכירה של שדהחנמאל. אולם אני רואה רובד עמוק יותר בהמשך פסוקי ירמיה שאינם בהפטרה, הפסוקיםהמקפלים בתוכם את תשובת ד' לירמיה ואותם בארנו לעיל. לפי דברינו, הרי שהפסוק מפרשתבהר "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ" מתאים בדיוק למסר שד' מעבירלירמיה: לא מדובר כאן רק בציווי, אלא בקביעה א-להית שהארץ לא תמכר לצמיתות. הארץלא תינתן ביד מלך בבל, משום ש'לי הארץ', ולא למלך בבל או כל מלך אחר.

כעת מוארת באור אחרעסקת ירמיה וחנמאל. בשעה שירמיה עורך את השטר, בליבו הוא תוהה איך זה שהוא מתנבאתדיר על חורבן יהודה, וכעת הוא נשלח לקנות בה שדה ומשדר מסר הפוך.[2]ד' מבאר לו כי מדובר ברכישה סימבולית, שערכה הוא לטווח הארוך. ארוך מאד.

ירמיה לא חזרלענתות. יתכן ושבי ציון עברו שם, אולי גם יהודה המכבי וצבאו חלפו במקום. אולם מאותשנים שממה ענתות מאין יושב, שטר המכר אבד מכבר ומקום השדה לא נודע. בשעהשהמלב"ים כתב את פירושו לספר ירמיה, הוא לא ראה את שיבת עם ישראל לשם, כמושאף יהודי באף גלות לא חלם על חזרה לשם. אך המסר נותר אותו דבר: הארץ היא שלהקב"ה, ולא משנה למי היא תימכר - נאמן הוא בעל הקרקע שיבוא לתבוע חזקתו.

 

בשעה שחרב פינויריחפה מעל תושבי נצרים, פעלו הם בשני מישורים כירמיה בשעתו; ארזו חפצים ונטעועצים. נטיעת העצים לא באה מתוך תקוה נכזבת שהיישוב ישאר על תילו, כפי שרכישת השדהלא נערכה מתוך תקווה לשוב ולחורשו; שתי הפעולות הללו באו לבטא אמירה לטווח הרחוק -הארץ לא שלנו וגם לא של אף אחד אחר, יש מנהיג לבירה והוא הבטיח שנשוב שמה.

כיום ענתות מאוכלסתבערבים[3]מחד, ובבסיס צה"לי מאידך - ואולי יום יבוא וגם בה לא ישמע קול יהודים. אךשטרו של ירמיה מעיד לעולם ועד: בעל השדה הכריז שנשוב. לא משנה מי שולט בעיר, הארץלא ניתנה לו לצמיתות. לא למלך בבל, לא צלבנים, ממלוכים וטורקים, לא ירדנים ולאערבים. כל אלו יכולים לגור בארץ באופן זמני - אך אדון הארץ נשבע שבניו ישובו לשבתבה לבטח, ונטעתים בארץ הזאת באמת.

***

ואם בפרשת בהרובהבטחות א-להיות עסקינן, מן הראוי לספר על הבטחה אחת שקוימה מול עיני. מי שהוטרדמ"מה נאכל בשנה השביעית", נענה מראש בהבטחה כי בשנה השישית הארץ תצווהעל ידי הקב"ה ותוציא תבואה לשלוש שנים.[4]בשנת תש"ס ואני עודני ילד טרם בר מצוה, החלטתי לבדוק את גבולות ההבטחה. אותהשנה ערב שמיטה היה, ויבול הגפנים בגינת הורי היה באומדן זהיר פי שלוש מהשנההחמישית שלפניה (תשנ"ט), ומיבול השביעית שלאחריה. הורי לא מתפרנסים מגפנים,ולא מהן אכלנו שלוש שנים, ולמרות זאת היבול שילש את עצמו. איני חסיד גדול שלמופתים, ומאמין בכל ליבי שניסים מגיעים רק למי שזקוק להם. כאמור, לא היינו זקוקיםלענבים כל עיקר, ולא ידענו מה נעשה בכמות כזאת. נמצאנו למדים שאין כאן נס או פלא,אלא הקב"ה מצווה את ברכתו בשנה השישית, בדיוק כאשר הבטיח. ברוך שומר הבטחתולישראל ברוך הוא, ומי ששמר הבטחתו על תבואה שאין בה צורך, חזקה עליו שיקיים הבטחתועל ארץ ישראל.



[1] תהיותרבות מלוות את הסיפור; האם ענתות עוד היתה חופשית בשעת המעשה, ואיך ניתן למכור שדהשל עיר לויים.

[2] ניתןלראות זאת מלשון הנביא: פסוק א פותח ב"הדבר אשר היה אל ירמיהו", ואזמגיעים פסוקים המתארים את המצב ואת נבואות הזעם של ירמיה, ולאחר מכן בפסוק ו'נפתחת שוב הנבואה ב"היה אלי דבר ד'". מצורה זו אנו למדים כי הרקע לנבואהחשוב ביותר.

[3] היישובהיהודי 'עלמון' נקרא בעבר ענתות, שכן סברו שהוא נמצא סמוך לענתות הקדומה. שמו שונהלעלמון לאחר שהתברר כי ענתות אמנם סמוכה, אולם העיר הלווים השכנה 'עלמון' שכנהבאותו מקום.

[4] למהשלוש שנים ולא שנתיים? אולי משום שנת היובל שאז יש שמיטה של שנתיים. ובאמת ההבטחהבאה רק לאחר פסוקי היובל, אם כי אין זו ראיה מוכחת.

 

 

בית המדרש