ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שתי ערים ואלוהים אחד

ע"י: אריאל הורוביץ

הפער שבין ירושלים לתל אביב יוצר שני דפוסים של חוויה דתית: האחת יציבה ומבוססת, והשנייה מעורערת ומלאת ספקות. לקראת יום ירושלים, אריאל הורוביץ כותב על הקשר שבין האדם למקום.

גם אם אגייס לעזרתי את כל המילים שבעולם, את כל הניבים והביטויים, אף
פעם לא אוכל להסביר עד הסוף את האהבה שלי לירושלים. נולדתי בה וגרתי בה כל שנות חיי. בילדותי הייתי הולך ברחוב עם אמי, והיא הייתה מצביעה נִכְחִי על בניינים ורחובות, מטעימה באוזניי את שמם כדי שלא אשכח. אבי הכיר את לי את שכונות ילדותו, את רחביה ואת טלביה, את בית כנסת הגר"א ורחוב אוליפנט וקרן היסוד. בשנות התיכון, כשרוב החבר'ה בכיתה סחבו בתיק ספרי לימוד במתמטיקה, אני הצטיידתי מדי יום בספרי סיורים, דוגמת "ירושלים וכל נתיבותיה" או "נחלאות בלב עיר", מוכנים ומזומנים לכל שעה - והיו לא מעט כאלה - שבה אברח מבית הספר ואצא לטייל בעיר, להסתובב בסמטאותיה וללכת לאיבוד בין בתיה. רוב הטינאייג'רים מתלהבים ממשחקים של מכבי או ממכוניות, אני התלהבתי מזכרון טוביה ומשכנות ישראל, התיידדתי עם רוכלים בשוק מחנה יהודה וגבאים זקנים ומלאי זכרונות רחוקים. הנה אני: רגליי ולבי חורשים את רחובותיה, אפי מריח את ריחותיה וידיי ממששות את אבניה. אהבה שרק מתעצמת עם השנים.

והנה, לאט לאט מתגנבת אל לבי אהבה אחרת, מתחרה, אהבת חטא כמעט, שבעטייה כמה מחבריי הירושלמים כבר הכריזו עלי כבוגד. אני אוהב את תל אביב. ודווקא בגלל שהיא שונה כל כך מירושלים. המרחב שלה, העבריות שלה, החילוניות שלה, הרעננות והטריות שהיא מייצגת, כל אלה עומדים בסתירה נעימה לכל מה שחוויתי בעיר חיי. שדרות רחבות שוליים עם שמות קסומים כמו "מזא"ה" ו"לילינבלום", אנשים הולכים ברחוב לאטם, נעדרי דאגות ומטענים אידיאולוגיים. והחופש ממחויבות ומהגדרות, ואהבת העכשיו, והזמן שחולף אחרת - בכל אלה אני מאוהב. בשנים האחרונות נחשפתי יותר ויותר לתל אביב ולתרבותה, ובאופן טבעי אני עורך השוואות בינה, העיר החופשייה, לבין הכרך הקדוש והמוכר שלי. רבות כבר נכתב על ההבדלים בין שתי הערים הללו, אך ברצוני להציע, בעקבות חוויות שחוויתי בכל אחת מהן וביניהן, ששתי הערים הללו מגבשות שני דפוסים שונים, מתחרים, של חיים דתיים. במאמר זה אני יוצא מתוך הנחה שחייו הדתיים של האדם מושפעים במידה רבה מן המיקום הגיאוגרפי שלו, ושישנה 'חוויה דתית של ירושלים' וכנגדה 'חוויה דתית של תל אביב' - שתי תודעות דתיות שונות, המשפיעות על אופן קיום המצוות.

 

אלוהים נוכח ברחוב

בירושלים אלוהים הוא מין תושב-על, הנוכח בכל רחוב ובכל פינה. הכל בה דתי יותר, רליגיוזי יותר. גם באיזוריה החילוניים מאוד, אדם דתי לא ירגיש נטע זר; הדת היא לא מטען נוסף בחיי התושבים, אלא מרכיב דומיננטי בקביעת סדר היום. אין כוונתי לכך שיש בעיר הרבה דתיים או שהיא מתחרדת, אלא לכך שהדתיוּת - ולאו דווקא הדתיים - היא חלק טבעי מהשיח בה. ושוב, לא רק במובן ה'דוסי' של המילה. רק בירושלים אפשר להתפלל תפילת ליל שבת בשטיבל חסידי במאה שערים, ולמחרת בבוקר לשמוע חזנית ב'שירה חדשה'. האווירה ברחוב היא דתית יותר, רוחנית יותר, יהודית יותר, והדבר משפיע על החוויה הדתית של הירושלמי.

אך האווירה היא לא הגורם היחיד שמשפיע על החוויה הדתית של ירושלים. פעם שאלתי את הסופר מאיר שלו לפשר סלידתו מירושלים. שלו, שגדל בעיר ומתגורר בה, ואף הנציח אותה כמעט בכל ספריו, השיב כי הוא מרגיש שירושלים היא עיר שחיה את העבר ולא את ההווה, ומי שמכתיב בה את סדר היום הם דויד המלך, ישוע ומוחמד, ולא בני אדם החיים בה כיום. המטען ההיסטורי האוחז בעקבה של העיר, אמר שלו, יחד עם הסכסוכים הדתיים הרבים בה, שיסודם בחשבונות מרים של לפני 2000 שנה, המאיסו עליו את העיר. את מה ששלו דרש לגנאי, אני רואה כאחד מן הנדבכים המַבנים את החוויה הדתית של ירושלים. יש משהו בעמידה לתפילה בירושלים - ויהיה זה בכותל המערבי, ברמות או בגבעת מרדכי - שנושא עמו תחושה חזקה של המשכיות, של חולייה נוספת בשרשרת ארוכה של יהודים שהתפללו בעיר הזו. הקיום הדתי לא יכול להיות מנותק מעברה של העיר, מן העובדה שזהו המקום שבו התפללו דויד המלך, חזקיהו, מקהלות האשכנזים והחסידים ועדת התימנים והג'רמולקים והאורפלים. תפילה בכפר סבא או בברוקלין מקבלת משמעות היסטורית כמעט אך ורק מן העובדה שהמתפלל אומר את אותן המילים שאבות אבותיו אמרו; בירושלים נוסף לתפילה רובד נוסף, המעניק לה משמעות היסטורית: זהו גם המקום שהתפללו בו אבות אבותיו של המתפלל. שני המרכיבים הללו: האווירה - הקשורה למבנה האוכלוסייה בעיר, וההמשכיות - הקשורה לעברה של העיר, מבססים חוויה דתית יציבה, המעוגנת סביב קהילה המדברת שפה אחת, וסביב רחוב הרווי בסמלים דתיים מוכרים.

 

המוצר פג תוקף

יום אחד הלכתי ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, בואכה רחוב אלנבי, ולפתע, ברחוב צדדי, בין חנות הלבשה תחתונה לדוכן אבטיחים, הבחנתי בבית כנסת קטן ונחבא. פניתי לעברו, וראיתי כי זהו שטיבל של חסידי סוכטשוב, שבנו בבואם לתל אביב לפני עשרות שנים. כעת ישבו בו שמונה גברים מבוגרים, פועלים קשי-יום, עטורי זיפים וחבושי קסקט - לא בדיוק חסידי סוכטשוב - שהמתינו לעשירי למניין. התפילה איתם הותירה בי רושם רב: המילים העתיקות של תפילת מנחה בלב לבו של הרחוב התל אביבי היו מנותקות מן הסביבה לפחות כמו קריאת שירי יונה וולך באמצע בית כנסת במאה שערים. כשהייתי בתל אביב בהזדמנות אחרת, הגעתי אל בית הכנסת הספרדי המרכזי ברחוב שד"ל ורציתי להתפלל מנחה. בית הכנסת הזה, שבימיו הטובים ישבו בו הרב חיים דוד הלוי והרב עובדיה יוסף, הפך בימות החול להיות אולם שמחות, וכשביקשתי להתפלל סמוך לארון הקודש, נאמר לי שעובדי האולם מעמידים כעת את החופה, ועליי לצאת החוצה. המשכתי הלאה, לבית הכנסת האשכנזי הגדול ברחוב אלנבי. רק שם, בהיכל העתיק והשומם שכמותו ניתן למצוא כמעט בכל עיר באירופה, יכולתי להתפלל לבדי, בצל הנברשת וכיסאות העץ המאובקים ולוח הזיכרון לרבינו ח"ן ביאליק.

תל אביב היא סופרמרקט גדול, והדת בה היא מוצר שפג תוקפו ונדחק למדפים התחתונים. לא זו בלבד שהיא סתם עוד מוצר על המדף, בינות מוצרים רבים אחרים ומפתים, היא גם לא מוצר אטרקטיבי במיוחד. האווירה של העיר, העבר הקרוב שלה וההווה הסוער שלה, אנשיה  ורחובותיה, הדיבור שנשמע בה, כל אלה משדרים חילוניות מובהקת. העכשיו במרכז, העבר משומר היטב במוזיאון; האדם, על שלל יצריו ויצירותיו וכשרונותיו - בתרבות, בספרות ובתיאטרון - מחליף את אלוהים, שמורחק מן הזירה: צריך לחפש אותו היטב בעיר הזאת, בין החנויות והספסלים והשדרות ודוכני הלימונדה והבגדים הזועקים, וגם אז לא תמיד מוצאים. בתל אביב הבנתי לראשונה את "איש האמונה הבודד" של הרב סולובייצ'יק, את תחושת הבדידות החריפה הנגזרת מעובדת היותך אדם דתי, מאמין, שיש לו מערכת-על שבמסגרתה הוא מכונן יחסים אינטימיים עם ישות אינסופית. איש מן הסובבים לא מבין אותך ואת העולם שאתה מייצג, ומול החברה הלועגת, הקרה, המתקדמת, אתה מנסה לכונן את האמונה שלך, או לפחות את מה שנשאר ממנה.

 

לא זוכר איך שוחים

ובירושלים כל העסק יותר קל, ולא רק כי יש מניינים ובתי כנסת ושוק ארבעת המינים. כשאתה חי בסביבה דתית ושייך לקהילה, אתה נמשך לדת באופן אוטומטי, מכוח האינרציה. סביבה דתית אינטנסיבית מאפשרת הדחקה של שאלות תיאולוגיות וספקות אמוניים. יש מניין, אז מתפללים. יש שוק ארבעת המינים, אז קונים ארבעת המינים. זה לא שבירושלים הספקות נעלמים, אך קל יותר להדחיק אותם, או להקפיא את העיסוק בהם. בתל אביב, לעומת זאת, אתה לבד: אין קהילה, אין אווירה דתית וחברה דתית. והלבדיות הזו מעוררת מחדש את הספקות, באופן שלא ניתן להתחמק מהם. השאלה שנשאלת היא לא "איפה אמצא מניין", אלא "למה בכלל להתפלל". גם אם תמצא מניין, הרי שחמש-עשרה הדקות הללו שבהן התפללת תהיינה זרות ומנוכרות לכל מה שחווית היום ולכל מה שעוד תחווה, ולא יהיה קשר בינן לבין המקומות שתראה היום והאנשים שתפגוש. בתל אביב יש בהחלט צורך ב"קפיצה אל האמונה", בשפתם של כמה הוגים דתיים, אך המאמין התל אביבי כבר לא כל כך בטוח שהוא רוצה לקפוץ, וגם אם יקפוץ, לא בטוח שהוא זוכר איך שוחים.

אין חוויה דתית "נכונה" יותר לדעתי. אני מאמין ששני הדפוסים הללו - שבאופן יותר עמוק, מקבילים לשתי תנועות נפשיות - תלויים בתקופות שונות בחיים. יש שאני זקוק דווקא ליציבות, למשענת, לקהילה תומכת ולרחוב שבו אלוהים דומיננטי, מבלי לעסוק בספקות ובשאלות. ויש שאני זקוק לביקור בתל אביב, למקום שבו הדת מתערערת ונדחקת למדף התחתון בסופרמרקט, כדי לבדוק - האם החיים הדתיים אכן נכונים עבורי? האם הרחוב החילוני ורוח החופש המנשבת בו לא מתאימים לי יותר? האם האמונה שלי - שבירושלים ניצבת על עָמדה, נתמכת בעבר וברחוב ובקהילה - אינה אלא העמדת פנים, מוצר שתוקפו לא פג רק בזכות הסביבה הנוחה והמתאימה? האם בתל אביב, כשהיא לבד, חשופה ופגיעה, האמונה תחזיק מעמד? האם גם שם אני חי אותה? האם היא אמיתית לי גם במקומות כאלו?

אין ספק שהחוויה הדתית של תל אביב מאתגרת יותר. שם מתעוררות השאלות, צפים ועולים הספקות. שם ניצבת בפניך מראת המציאות, מאלצת אותך לעמת ולאמת את אמונותיך. קל למצוא את אלוהים כשהוא ניבט אליך מכל פינה; הרבה יותר קשה למצוא אותו ברחובות שמהם הוא סולק, בסביבת אנשים שמחקו אותו מלבם. רק שם תיבחן האמונה: באמצע רחוב הומה בתל אביב, בשטיבל קטן ועתיק, יחד עם שמונה גברים חבושי קסקטים, סמוך לשקיעת החמה.[*]

 


*[*]הערת מערכת: במאמר זה שם ה' נכתב בצורה שלא מצריכה את גניזת המאמר במקרה של הדפסתו. להרחבה ניתן לעיין בספרו של הרב אליעזר מלמד 'פניני הלכה' (ליקוטים א, עמ' 128) על כך שכאשר האות ו"ו כתובה באמצע המילה "אלוהים" אין כאן שם קדוש ולכן אין זה מצריך גניזה.

 

 

בית המדרש