ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חג שבועות - חג מתן תורתנו?

ע"י: הרב צבי יניר

חג השבועות שונה מהרגלים מהאחרים בכך שתאריכו לא נכתב בתורה. האם עובדה זו מעניקה לו מעמד מיוחד, ומה זה בא ללמדינו? על כך ועוד במאמרו של הרב צבי יניר.


פרשיות
המועדים הן רבות והארוכה ביותר נמצאת בפרשת אמור (שמות כג, טו-כב).


אחד הקשיים
הבולטים בפרשה זו וכן בשאר פרשיות המועדים הוא שלכל שלושת הרגלים  יש כידוע אופי כפול, הסטורי וחקלאי. אך בשבועות
נזכר בכל התורה רק המימד החקלאי.


מדוע אין
נזכר שחג שבועות הוא חג מתן תורה? הוא נזכר רק כיום שבו מביאים את שתי הלחם, היינו
כיום ביכורי קציר חיטים. וכהמשך ישיר להקרבת העומר מהשעורים ביום ט"ז
ניסן!  (לפי פשט התורה העומר מתיר את החדש
בכל מקום, וע"פ תורה שבע"פ בבית המקדש צריך להמתין עד הבאת  שתי הלחם בשבועות).


לפי פשט
המקרא אין בכורים שנזכרו בשבועות מתייחסים לפירות שמביאים בטנא מראשית כל פרי
האדמה, אלא על קרבן שתי הלחם בלבד "לחם בכורים". המינוח בכורים  בקשר לפירות שמביאים בטנא לא מתייחס בתורה כלל
לשבועות. ["ראשית בכורי אדמתך תביא..."]
גם מבחינה הלכתית שתי הלחם זה דווקא בשבועות, משא"כ מה שאנו קוראים ביכורים
שמביא וקורא  משבועות עד סוכות!.


מה שכתוב
בתורה ביחס לתוכן של חג השבועות זה רק 
שהיום נקרא 'מקרא קדש'!


שאלה נוספת,
הרי זמן מתן תורה שנוי במחלוקת בחז"ל במסכת שבת. לפי ר' יוסי תורה ניתנה בו'
סיון אך לפי חכמים  בז' סיוון. וכי פוסקים
אנו כר יוסי נגד חכמים?


לגבי השאלה
השניה מסביר הרש"ר הירש שאנו חוגגים את מוכנותנו למתן תורה שהתקדמנו
בספירה  לאט לאט ולא את עצם נתינת התורה.
(והיום בו היינו מוכנים הוא ו' סיוון וכחכמים).


לגבי שאלתנו
הראשונה התשובה היא די ברורה. תורה היא מעבר לזמן (ולכן גם לא מבואר מתי
באמת ניתנה).


לא יתכן
שספירה כה ארוכה  היא רק כדי לדעת מתי
להקריב את שתי הלחם. כותב בעל  ספר החינוך:
"להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו... להגיע לזמן ההוא...".


מצוות סוכה או
מצוות מצה ניתן לכתוב את הזמן כיוון שיש זמן קונקרטי מתי לעשותם. אמנם התורה לא
ניתנת להגבלה, שהרי אם נגביל אותה בזמן יכולים לחשוב שרק ביום מתן תורה לומדים
ומקיימים אותה.


אין ספק שהספירה
באה להראות את "החפץ" ולרומם את האדם, ולכן לא בכדי שהיא מתחילה בעומר שהוא
מאכל בהמה ומגיעה עד לשתי הלחם שהוא מאכל אדם. אנו מתחילים מהגאולה הפיסית בהמית
ומתקדמים לגאולה הרוחנית בשבועות.


חז"ל
גם מיקדו את הימים האלו לעבודת המידות. בראייתם הפנימית-רוחנית יחסו חז"ל את
חטאם של תלמידי ר' עקיבא (שמסתמא מתו במרד בר-כוכבא ) בזה שלא נהגו כבוד זה בזה.


זה  לא במקרה שבתקופה זו אנו חוגגים גם את יום
העצמאות ויום ירושלים בגאולתנו האחרונה. גם כאן הסדר מעכב: קודם כל מגיעה גאולה
פיסית ביום העצמאות בעשרים לעומר, ובהמשך סמוך מאוד לשבועות בארבעים ושלוש לעומר
אנו חוגגים את יום ירושלים שמסמלת את הקודש מעבר לגאולה הפיזית (לא לחינם יום
ירושלים הוא נחגג על ידי שומרי מצוות בלבד...)
והסיום הוא מתן תורה, מדינה שתהיה כל כולה על טהרת הקדש ממלכת כהנים וגוי קדוש.


תורה שבכתב
מגלה טפח ומכסה טפחיים. לעומתה, תורה שבע"פ באה וגילתה את זמן מתן תורתנו, אך
היסוד של תורה שבכתב שהתורה היא מעבר לזמן נשאר קבוע ועומד.

 

 

בית המדרש