ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

נוכח ונסתר לעומת קרוב ורחוק במזמורי תהילים

ע"י: הרב מומי פאלוך

במזמורי תהילים רבים ניכר שינוי חד בצורת הכתיבה של המחבר מגוף שני לגוף שלישי. הרב משה פאלוך מבאר מדוע שינוי זה נעשה ומהי משמעותה הרוחנית כלפינו.


פתיחה


ברבים מהמזמורים
בספר תהילים מוצאים אנו שינוי ומעבר משמעותי באופן הפניה לה' יתברך: מגוף שני לגוף
שלישי, היינו מנוכח לנסתר. המעניין והמיוחד בדבר הוא ששינויים אלו מתרחשים במהלך
המזמור עצמו. נציג כמה מן הבולטים ומוכרים שבהם:


"טוב ה' לכל
ורחמיו על כל מעשיו" (קמה, ט) - נסתר. בפסוק הסמוך לו: 'יודוך ה' כל מעשיך'
(שם, י) - נוכח.


"אל תסתר
פניך ממני..." (כז, ט) - נוכח. בפסוק הסמוך לו: "כי אבי ואמי עזבוני וה'
יאספני..." (שם, י) - נסתר.


י' טרופר[1]
בנתחו את מזמור צט בתהילים מתמקד במספר מעברים הקיימים בפרק. אחד ממוקדיו של מאמרו
עוסק במעבר מפנייה אל ה' בלשון נסתר, לפנייה אליו בלשון נוכח. למשל: "יודו
שמך" (צט, ג) לעומת: "קדוש הוא" (צט, ג, ה, ט). מעברים אלו קיימים
מספר פעמים בכל שלוש הבתים שבפרק.


לדעת טרופר
מעברים אלו נובעים מ"חילופי הלך רוח תכופים בלבו של המשורר. הוא שרוי במתח
רוחני בין תחושה שה' נסתר ממנו לבין תודעה שה' נוכח מולו 'פנים אל פנים'..."
(שם עמוד 51).


מתח זה, טוען טרופר,
מבוטא באופנים שונים בכתבי הרב סולוביצ'יק כמתח שבין "תחושת הטרנסצנדנטיות
לתחושת האימננטיות" (שם עמוד 52).[2]


מספר קשיים עולים
נוכח הסברו של טרופר לתופעת השינויים בין לשון נוכח ונסתר. מדוע קיים אותו מתח בתחושותיו
של המשורר ביחס לה'? מה גורם למעברים אלו?


על-פניו, ההיגיון
הנפשי מורה שמרגע שחש אדם תחושה של קרבת ה' אין היא חולפת ומתחלפת בתחושת מרחק?!


ברצוני להציע
הסבר אפשרי אחר[3]
למעברים אלו, להפנות לביטויים הלכתיים שלו, ולעמוד על המשמעות הרוחנית הגלומה בו.


מעמד אמירת מזמורי התהילים -
משורר וקהל


המעבר מלשון נסתר
לנוכח ולהפך נובע, לדעתי, מן המעמד בו נאמרו (או יועדו להיאמר) מזמורי התהילים,
ומאופן עמידתו הפיסי של המשורר - לעיתים נוכח פני ה' ולעיתים כשפניו אל הקהל.


מזמורי התהילים
נאמרו (או חוברו במטרה להיאמר) במעמד ציבורי נוכח קהל, בו הובעו רגשי הקודש. כך
למשל הפסוקים: "רוממו ה' ..." (תהילים צט, ט), או "גדלו לה'..."
(לד, ד), הנאמרים כפנייה לרבים לגדל ולרומם את ה'.


משינויי הסגנון
נראה שהמשורר פונה במהלך המזמור אל ה' ואל הקהל חלופות, ושומר על חיות השיחה עם ה'
וישראל כאחד. במהלכו של מזמור אחד פונה המשורר אל ה' באופן ישיר ובלשון נוכח ושוטח
את תחינתו או הודאתו לבורא על חסדו, ותוך כדי דיבור פונה אל ישראל ומעורר אותם
לתפילה והודאה. לאחר מכן שב ופונה אל ה' וחוזר חלילה.[4]


הפניה המתחלפת
לה' ולישראל מלווה, כך נראה בהפניית הגוף בחצי סיבוב. כאשר פנה אל ה' היו אחוריו
של המשורר אל הקהל, ולהפך.


הפניית הפנים
בספרות חז"ל מבטאת הבעת התייחסות[5]
(והפניית האחוריים את הופכה[6]).
במחוות הגופניות המלוות את הלכות תפילה של חז"ל מושם דגש רב על אופני הפניית
הפנים. כך למשל: 'היה רוכב על חמור ... אם אינו יכול לירד - יחזיר את פניו"
(משנה ברכות, ד משניות ה-ו) וכן הוא בירושלמי (ברכות פ"ד ח ע"ב)
'העומדים ומתפללין בחוצה לארץ - הופכין את פניהן כלפי ארץ ישראל ... כלפי ירושלים ...".


הד לשינויים
במחוות הגופניות ובהפניית הפנים ישנו בדברי התורה המתארת את ירידתו של משה מהר
סיני: "ויפן וירד משה מן ההר" (שמות לב, טו)[7]
משה פונה מעמידתו נוכח פני ה' ויורד אל ישראל. פנייה זו היא פניית הגוף מאת ה'.


ביטוי נוסף להבנת
מקומה של המחווה הגופנית ומרכזיותם של הפנים בעת אמירת פסוקים מתהילים מצויה
בהלכות הוצאת ס"ת. בעת הוצאת הספר אומר שליח הצבור את פסוק מפרק לד בתהילים: "גדלו
לה' איתי...". פסוק זה מקביל לפסוקים המופיעים בפרק צט הנדון כגון: "רוממו
ה' א-לוהינו" (פסוקים ה ו-ט). לדעת אחדים מן הפוסקים,[8]
וכך מסתבר לאור הדברים שנאמרו לעיל, על שליח הצבור העומד נוכח ההיכל, להפנות את
פניו אל הקהל בעת אמירת פסוקים אלו. מחווה גופנית זו נועדה לבטא את העובדה שהוא
פונה מאת ה' ופונה אל הקהל בקריאה להצטרף אליו במתן שבח וגדולה לה'.


משמעות רוחנית


נמצינו למדים
ששינויי הלשון המופיעים בפרקי התהילים נובעים, כך מסתבר, מן המעמד הציבורי והמחווה
הגופנית המלווה אותו. כאמור, בעת אמירת המזמור פונה המשורר אל ה' ואל ישראל באופן
מתחלף. כאשר פונה המשורר אל ה' פונה הוא בלשון נוכח, וכאשר פונה המשורר אל ישראל
מתייחס אל ה' בלשון נסתר. שינויים אלו אינם מבטאים בהכרח עמדות דתיות סותרות או
שונות, אלא שינויי יחס. פניה בגרף שלישי אינה מבטאת ריחוק, להפך. תוך כדי ובד בבד
עם הפניה אל הקהל עם העיסוק המעשי והריכוז בתיקון העולם או בלימוד התורה, נוכח ה'
כמקיף, ממלא, ומעניק את ההקשר הכולל של עשייתנו.


מובן הוא שפניה אל ה' בלשון נסתר מלמדת על שינוי מסוים
בתודעת היחס ומיקוד קשב שונה, אך אינה מעידה על מרחק ושינוי 'אידאולוגיה' דתית.
הערה זו קשורה לסוגיות רוחניות כבדות משקל העוסקות בביטול היש ותודעת 'פנים אל
פנים'. דיון בסוגי תודעה שונים, בעיקר בעת פניה אל העולם הזה כגון: עבודה מעשית,
תלמוד תורה וכדו', מצויה בכמה פסקאות חשובות בשמונה קבצים (עיין למשל א, צה-צז וא,
שצג) וקשורה לויכוח של הרב עם החסידים. פסקאות אלו דנות בתודעת 'אין עוד מלבדו'
שהיא מקבילה לפניה פנים אל פנים ודבור נוכח, לעומת תודעה דתית אחרת ה'מתאימה'
לעבודה בעולם ולתודעת החופש והחרות של האדם.




[1]
י' טרופר, "קדוש קדוש קדוש" - עיון בתהילים צט, מגדים נא,
תש"ע, עמ' 57-41.


[2]
לדיון זה ראוי להוסיף את הערתו של הרשב"א. הרשב"א בתשובה (ה, נב) עסק
בשאלת האופי הכפול של היחס לה' בנוסח ברכות חז"ל: "מחצה נמצא ומחצה
נסתר". להלן דבריו:


'עוד שאלת: למה נתקן נוסח הברכה, מחצה נמצא (ברוך
אתה), ומחצה נסתר (קדשנו.. וציוונו)?


תשובה: דע, דיש לבעלי החכמה, סוד נשגב, ואין לנו
כאן עסק בנסתרות. ואמנם, יש טעם נגלה, גדול התועלת, במה שתקנו נוסח הברכות כן,
ר"ל בנגלה ובנסתר (כלומר: בגוף שני, ובגוף שלישי). לפי שכבר ידעת, דשני
יסודות יש שעליהם נבנה הכל. האחד: לדעת שהוא ית' מחויב המציאות, ושאין ספק בזה
כלל, כמו שנתבאר ונתפרסם המופת עליו, ביאור רב. והב': שאין אמתתו ית' מושגב, כי אם
לעצמו ית' לבד, והוא במציאותו נגלה לכל, ובאמתת מהותו נסתר ונעלם מהכל. וכדי לקבוע
שתי הפנות האלה בנפשותינו, קבעו הנוסח בנגלה ונסתר. ברוך אתה, כמדבר עם מי שהוא
נמצא מפורסם, עם שהוא מדבר עמו פנים אל פנים. וכדי שלא תשבש המחשבה שהוא ית' נמצא
כמציאות שאר הנמצאים ושיש יחס בין מציאותו למציאותם, קבעו: אשר קדשנו; לקבוע
בנפשותינו שאע"פ שהוא מפורסם, מהות מציאותו נעלם ונסתר שאי אפשר לדבר בו, רק
בנסתר, ברוך הוא".


 


דברי הרשב"א כאמור עוסקים בנוסח ברכות
חז"ל בהם לא מתקיימים שינויים ומעברים, אלא ישנה כפילות קבועה של לשון נוכח
ונסתר. שניות זו נובעת מן היחס הקבוע של קירבה ומרחק בין האדם לה' המבוסס על פניה
השונים של ההתגלות הא-לוהית שהיא נגלית לכל ונסתרת, כאחד.


 


[3]
הרחבת כיוון זה מופיעה במאמרו של ז' ברויאר בספר היובל לכבודו של הרב מ' ברויאר,
י-ם תשנ"ב.


[4].
שניות זו בין פניה לה' בלשון נסתר לעומת לשון נוכח, בולטת נוכח קיומו של נוסח אחיד
בפניה לה' בברכות שמונה עשרה אותן עצבו חז"ל. במהלך תפילת שמונה עשרה נעשית
הפניה לה' בלשון נוכח בלבד (למעט מקרים ספורים אותם יש לבאר בהיגיון ספרותי) כגון
אתה קדוש, אתה חונן, כי אתה שומע וכו'. סגנון זה נובע מן העובדה שתפילת שמונה עשרה
מאופיינת בעמידה לפני ה' בלבד (ועיין חידושי ר' חיים על הרמב"ם, הלכות תפילה
פ"ד הל"א) ואין בה את המימד הציבורי הפונה לקהל כפי שקיים בפסוקי דזמרה.


[5].
א' ארליך, כל עצמתי תאמרנה - השפה הלא מילולית של חז"ל, ירושלים תשנ"ט,
עמודים 96-64.


[6].
כך למשל הלכות חבורה בקרבן פסח "שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד. אלו הופכין
את פניהם הילך ואוכלין ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין..." (משנה פסחים, ז,
יג) מובן הוא שבהקשר דידן בו חוזר המשורר ופונה אל ה' אין בהפניית פניו הבעת
התעלמות או התנגדות.


[7].
וכן הוא בדברים ט, טו.


[8].
קצות השולחן סי' כה סק"ו. לעומת אלו ישנם פוסקים, כגון ערוך השולחן
(או"ח סי קלד ס"ק ד), הסוברים שבעת אמירת פסוקים אלו על הש"ץ לפנות
אל ההיכל. אין להסביר את דבריו משיקולים של איסור הפניית אחורין אל ההיכל שכן בעת
אמירת שמע ישראל על ש"ץ, לדעת ערוה"ש, לפנות אל הקהל. נראה שבהבנתו של
ערוך השולחן הקריאה לקהל לגדל את ה' יחד עם הש"ץ, נאמרת כאמירתו של מפקד
הקורא 'אחרי' והוא צועד קדימה, ולא כדבריו של מורה המלמד את הקהל, כשפניו מופנים
כלפיו.

 

 

בית המדרש