ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הסוף לציניות וסוף העולם

ע"י: איתן קרויזר

לדעתי, העבודה העצמית על השימוש הנכון בציניות היא דבר שאסור שייפול מגבולות שדה הראייה. אחרי הכל, גם ליהדות יש תיאוריה לגבי סוף העולם, ושנת 6,000 הולכת וקרבה. מה תגידו אז?


האירועים בחודשים האחרונים בבית הלבן
ובקונגרס האמריקאי האפילו במקצת על אירוע אחר, אירוע בעל חשיבות פוטנציאלית לא
פחותה מהניסיונות הנואשים של אובמה להצדיק את הזכייה שלו בפרס הנובל לשלום, או
ממופע הסטנד-אפ של רה"מ בקונגרס. למה פוטנציאלית? משום שהאירוע הזה היה סוף
העולם. בערימת התיאוריות הרבות על סוף העולם, נחשי אש והכחדת האנושות, שכבה לה
נבואה של נוצרי-אמריקאי בשם הארולד קמפינג, שכבר סחפה אחריה עשרות ברחבי העולם.
לפי חיזוי זה, סוף העולם היה אמור להגיע בשבת שעברה, כשהוא לוקח מספר רב של
מאמינים טהורי לב לחוף מבטחים אי שם בגן-עדן, ומשאיר את שאר החוטאים למטה בארץ,
ומפקיר אותם להיכחד ע"י הסופות, הסערות והמטאורים שישמידו את הכדור שלנו.


אפשר רק לדמיין את גודל האכזבה הנופלת
בחלקו של מישהו שהתפטר מעבודתו, מכר את ביתו ואת כל חפציו ויצא עם משפחתו לעמוד את
איזו גבעה, כשהוא מסתכל לשמיים בציפייה ואמונה תמימה שתכף, כל רגע הוא יזכה לעלות
לשמיים יחד עם כל שאר הצדיקים ולהיפטר מתלאות העולם החומרי והגשמי. מהי התחושה
שמרגישים כשכבר מתחילים להעיף מבטים לשעון, מנסים לדחוק הצידה את מחשבות הכפירה
שצצות ומנסות להתפרץ החוצה אל התודעה ולגלות את האמת המרה - המציאות עוד פה, והיא
גרועה כתמיד. כל אחד יגיד שזו אמורה להיות מכה רוחנית ונפשית שאמורה להפיל כל אחד
לרגליים ולזרוק את האמונה שלו לפח, אם לא גרוע מזה. אך למרבה ההפתעה, רוב המאמינים
שנשאלו ביום ראשון את השאלה המתבקשת, "מה עכשיו?", המשיכו לדבוק
באמונתם, וחלק אף יצאו מכל הסיפור מחוזקים. חלקם אמר שכל העניין הוא ניסיון שהכל
יכול מעמיד אותו בהם, ושהם צריכים להמשיך להאמין ולהיות חזקים, וחלק פשוט הניח שכל
העניין הוא עיכוב קטן, או טעות קטנה בחישובים, ושבקרוב צדקתם תוכח.


העניין שאני חשבתי עליו כשקראתי על
הסיפור, בלי להיכנס לוויכוחים תיאולוגים בשאלה האם סוף העולם יכול להיתקע בפקק או
לקבל פנצ'ר, הוא רמת האמונה שאדם צריך להגיע אליה כדי לעבור אירוע כזה ולצאת מהצד
השני על הרגליים ואף מחוזק אמונית. להט כזה הוא סוג הלהט שאיתו יצאו שליחי הכנסייה
למסעות הצלב, וממנו שאבו כתות ברחבי העולם את הכוח לבצע התאבדויות המוניות באמונה
שכך הם ייגאלו ויצליחו לתפוס כיסא טוב בגן עדן. זוהי הרמה של האמונה אליה אנו
מצווים להגיע בפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך".
אמונה כזו בקב"ה, אמונה שמסוגלת לשאוב את כל האדם כולו, לב, נפש וגוף, היא
האמונה שאפשרה ליהודים בכל הדורות לשמור על גחלת היהדות בוערת למרות כל הצרות
והניסיונות להפסיק אותה.


אולם בעולם המודרני שלנו היום, קשה קצת
לראות אמונה ברמה כזו. האשמה בעמעום הזוהר של האמונה הזו, מוטלת, לדעתי, על
הציניות שהשתלטה על המיינסטרים של השיח היום-יומי. הציניות הזו מתבטאת רבות כשבאים
לדבר על נושאים כמו הסיפור של ה-15 במאי. התגובה הראשונית של האדם הממוצע לשיחה
בנושא כזה תהיה, ברוב המקרים, בדיחה על הנאיביות של אנשים, והמילה שכנראה תהיה
מילת המפתח בשיחה תהיה 'שטויות' או 'קשקושים'. זו הסיבה שהתיאוריה הנ"ל לא
ממש עלתה למודעות הכללית, שכן התיאוריות של סוף העולם בדרך כלל מקושרות עם
מיסטיקנים, מתקשרים על-טבעיים הזויים וכדורי בדולח. התיאוריה היחידה שהצליחה לצוף
מעל פני השיח הציבורי הייתה החזון של 2012, שהפך לספין תקשורתי ואף לסרט הוליוודי -
אולי בגלל שמקשרים אותו עם תרבות שכבר נכחדה מהעולם, ואולי בגלל שהתאריך שלו מגניב
- אבל בסופו של דבר, גם אליו רוב האנשים לא מתייחסים ברצינות.


הציניות, שהתחילה כדרך חיים וגישה
פילוסופית והפכה לסוג של מנגנון הגנה פסיכולוגי אישי, גרמה לכך שאנשים התחילו לשים
לב יותר לצורה בה הם נראים לשאר העולם, ולאופן בו המעשים שלהם משתקפים בעיני
הסביבה. עובדה זו הפכה את ההתמסרות המלאה לעבודת ה' ממשהו שצריך להיות בסיסי, מובן
ומקובל, למשהו שבו האדם צריך לעבוד על עצמו כדי להצליח. כמה וכמה פעמים כבר יצא לי
לראות מקרים שמישהו בבית הכנסת או בבית המדרש 'נכנס' לתפילה וצעק "אמן"
או "ברוך הוא וברוך שמו" קצת חזק יותר מכולם, וזכה לפרץ של פרצופים
עקומים במקרה הטוב, וצחקוקים מאחור במקרה הגרוע. התשובה הנפוצה ביותר לבעיה הזו
היא פשוט לשכוח שיש אנשים מסביב ולהתמקד בעולם הפרטי שלך. אולם מה שהופך את העניין
לגרוע יותר הוא שהמשפט "לא אכפת לי מה חושבים עלי" גורם לאדם לקבל תגיות
של ניתוק ואנטי-חברתיות, שבעולם החברתי של היום שוות ערך לחרם או נידוי.


אין בכוונתי לצאת פה נגד הציניות באופן
גורף. ציינתי כבר שהציניות משמשת כמנגנון הגנה 
פסיכולוגי שעוזר לאדם לשמור על עצמו מפני פגעים וטראומות נפשיות שיכולות
לדחוף את האדם מעבר לגבול השפיות. לכל אחד מאיתנו יש בעיות אישיות איתן הוא מתמודד
במהלך החיים, והומור הוא אחד הכלים השימושיים ביותר בהם אפשר להשתמש במהלך
ההתמודדות. היא יוצרת חיץ בין האדם וסביבתו, ונותנת לו את האפשרות לעבוד בעצמו על
עולמו האישי. אבל לציניות גם יתרונות בעייתיים. הומור הוא אחד משוברי הקרח היותר
נפוצים כשמגיעים לסביבה חדשה, ודרכו אפשר גם לנתב מידע לקהל רחב יותר. הוא יכול
להקל על העיסוק בנושאים שאחרת היו רציניים ו'כבדים'. דרך הציניות אפשר לדבר גם על
דברים שלא תמיד נעים או נוח ליצור עליהם שיח, והדף האחורי הוא דוגמה ליתרונות אלו
ועוד. אבל לא תמיד שמים לב כמה קל לגלוש מהשימוש הנכון בציניות לעיוותים בעולם
הפרטי והחברתי של האדם. במישור האישי, הציניות יכולה להשפיע את השקפת עולמו של
האדם ולהפוך אותו ליצור מריר שמחפש את השלילי בכל דבר ועניין - דבר גרוע בפני
עצמו, אך הפגיעה נשארת באדם עצמו. במישור החברתי לעומת זאת, שימוש מופרז בציניות
מהווה את הצורה הגרועה ביותר של פגיעה מילולית, שכן הבדיחה על חשבון מישהו אחר
מביאה לתגובה חיובית של צחוק בין האנשים, כך שהמעליב יוצא הגיבור, ולנעלב כבר לא
נעים להרגיש את העלבון, כי הוא יצא 'משבית השמחות'.


ככותב המשתמש פעמים רבות בכלי הציניות,
אני מכיר אישית את המאבק הפנימי בין הרצון לרצות את קהל הכותבים לבין הפחד מפגיעה
בקורבן כתוצאה מהבדיחה. אולי לכותב זה יותר קל מהבחינה שהוא לא נתון במצב של פנים
מול פנים, אולם אם הוא עושה טעות, ייסורי המצפון גדולים פי כמה, שכן אין לו שליטה
על החשיפה הציבורית של דבריו. אז אמנם, יש שיגידו שהנושא הזה הוא נדוש, ושכבר אמרו
בו את כל מה שיש להגיד. אבל לדעתי, העבודה העצמית על השימוש הנכון בציניות היא דבר
שאסור שייפול מגבולות שדה הראייה. אחרי הכל, גם ליהדות יש תיאוריה לגבי סוף העולם,
ושנת 6,000 הולכת וקרבה. מה תגידו אז?

 

 

בית המדרש