ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הפולמוס על מדע הרפואה

ע"י: עידו פכטר

באופן מעט מפתיע, מסתבר שלחכמינו לא היה כל כך פשוט שמותר לאדם חולה לבקר אצל הרופא. מאמר זה הינו הראשון מסדרת מאמרים בהן יעסוק עידו פכטר בפולמוס על מדע הרפואה ביהדות.


האם מותר ללכת לרופאים? שאלה זו אולי תראה כיום תמוהה, אך מסתבר שיש לה נוכחות לא קטנה בעולם ההלכה והמחשבה היהודית. נציג את השאלה באופן אחר כדי לסבר את האוזן: אדם חלה בשפעת, הלך לרופא, וקיבל אנטיביוטיקה. הרופא הבטיח לו כי תוך יומיים השפעת תעבור. האם אותו אדם ירגיש צורך להתפלל על מחלתו בתפילה? האם הוא יבקש שיעשו לו 'מי שברך'? קרוב לודאי שלא. אותו אדם פשוט ימתין עד שהאנטיביוטיקה תפעל, ושב ורפא לו.


מקרה זה מעמיד אותנו על הבעייתיות הגדולה מבחינה דתית שיש במקצוע הרפואה. שלא כבמקצועות אחרים, תחום הרפואה לכאורה חורג מגבולו ונכנס לתחומו של א-להים. הרי מי הוא זה ששולח רפואה לאדם אם לא א-להים? מי הוא זה שבאמת יודע כיצד גוף האדם בנוי אם לא מי שיצר אותו?!


בצל הא-ל


לא בכדי בתקופות קדומות מקצוע הרפואה התקשר ישירות עם פעולות של מאגיה וכישוף. המחלה לא נתפסה כהפרעה ביולוגית אלא כהשתלטותה של רוח רעה או לחילופין עונש שהגיע מאת האלים השונים. בהתאם לכך, כלי תשמישו של רופא האליל היו לחשים וקמעות. אגב, גם כיום, עם כל הידע הרפואי הרחב  שיש בידינו עדיין ישנם תחומים נסתרים ועלומים שאין לרפואה יד בהם. במקרים כאלה נמצא לא פעם את החולים מבקרים אצל בעלי כוחות שונים, באמונה כי יש לכוחות מטאפיזיים השפעה על פעולת הגוף.


גם בעם ישראל היה נפוץ שהנביא הוא זה שמרפא חולים. בתורה מסופר על מגיפות שונות שבאו על עם ישראל בעקבות חטאים ועל ההצלה מהם באמצעים לא ביולוגיים על ידי משה ואהרון (נחש הנחושת, קטורת ועוד), ואף בנביאים אנו קוראים על חולים שפנו לקבלת ייעוץ/טיפול אצל הנביא (נעמן אצל אלישע, חזקיה אצל ישעיה וכו'). ואכן, התורה מצהירה מפורשות על התלות שיש לחולה ברפואת שמיים (שמות טו, כו):


"אם שמוע תשמע לקול ה' א-להיך והישר בעיניו תעשה... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך".


לאמר: ה' הוא המביא את המחלות והוא גם המרפא. בריאותו של האדם תיקבע רק לפי מעמדו הדתי ורמת קיום המצוות שלו. ילך בדרך ה' - יתרפא; לא ילך - יחלה ח"ו.


לא ניתנה רשות


והנה, פסוק אחר בתורה מורה בדיוק את ההפך. כאשר שני אנשים ניצים ואחד מכה את חברו באופן כזה שהוא נופל למשכב אומרת התורה (שמות כא, יט): "...רק שבתו יתן ורפא ירפא".


לאמר: אם האדם המוכה לא מת, המכה נקי מעוון הרצח אלא שעליו לשלם לו דמי שבת - בטלה מעבודה - ודמי ריפוי. מכאן עולה בבירור שהתורה כן מכירה בערך הפנייה לרופאים, שאילולי כן איזה נזק כספי יש למוכה?! למסקנה זו הגיעו אף חז"ל שלמדו מכאן (בבא קמא פה ע"א): "מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות".


כיצד אפוא מתיישבים הפסוקים זה עם זה?!


לא ניכנס כאן לשיטות השונות בפרשנים ליישוב הסתירה, ורק נביא שניים מהבולטים שבהם. ראשון להם הוא הרמב"ן (ויקרא כו, יא):


...אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח... והסירותי מחלה מקרבך? והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו... וזו היא כוונתם באמרם מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו...


הרמב"ן טוען באופן חד וחריף - מי שעושה רצון ה' אין לו צורך ברופאים! תפקיד הרופאים הוא רק להזהיר על האוכל הבריא והמזיק ותו לא, אך לא לרפא. על מה א"כ אמרה תורה "ורפא ירפא"? על מי שלא שעה לדברים אלו ובכל זאת הלך לרופא כדי להתרפאות. במצב כזה התירה התורה לרופא לטפל בו, אך אין זה רק מפני שהחולה נהג בכך בראשונה.


כמו מזון?


כנגד דעת הרמב"ן יצא הרמב"ם באופן חוצץ. המשנה במסכת פסחים מספר על חזקיה ש"גנז ספר רפואות". ומדוע גנז ספר כה חשוב? מסביר הרמב"ם בפירושו למשנה כי היה זה ספר אותו ניצלו בני אדם כדי להזיק אחד לשני על ידי שיקויים שונים. ואז מוסיף הרמב"ם:


"ולא הארכתי לדבר בענין זה אלא מפני ששמעתי... (ש)ראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו. ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו... סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה'? והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה."


הנה הרמב"ם שולל מפורשות את הדעה שמעדיפה את התפילה על פני הרפואה. לשיטתו, הרפואה ניתנה לבני אדם כמו המזון - וכמו שעליו יש להודות לבורא, כך גם יש להודות על הרפואה.


החזון איש (אמונה וביטחון פרק ה) מתווכח עם עמדת הרמב"ם. לטענתו, אם זה כה ברור שניתן להשתמש ברפואה מדוע הדגישו חז"ל ש"מכאן ניתן רשות לרופא לרפאות"? מכך שהתירו, טוען החזו"א, משמע שזה לא כל כך ברור ובוודאי שלא נחשב כמו מזון שניתן להשתמש בו. מסקנתו: "חולי הוא עונש, וראוי להתחזק בתשובה ובבקשת רחמים, אלא שנתנה רשות להתרפא כי בני עליה מועטים".


פולמוס עקרוני


עומדים אנו אפוא בפני פולמוס עקרוני על מדע הרפואה - האם הוא מכחיש כוחו של מעלה או אדרבה, הוא חלק מטוּב ה' שניתן לנו. למחלוקת זו השלכה עצומה על מעמדו של הרופא והרפואה בהלכה; ועל כך נרחיב בפינות הבאות.

 

 

בית המדרש