ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הפולמוס על מדע הרפואה (ב)

ע"י: עידו פכטר

על אף שנפסק כי יש מצווה להתרפאות מסתבר שלא תמיד חייבים לקיימה. עידו פכטר ממשיך במסכת מאמריו בעניין הפולמוס על מדע הרפואה ביהדות.

בפינה הקודמת התוודענו למחלוקתם של הרמב"ן והרמב"ם ביחס למדע הרפואה. לדעת הרמב"ן אין לאדם השלם לדרוש ברופאים אלא לבטוח בה' שירפא אותו, ורק במקרה בו החולה ניגש מעצמו לרופא, אז ניתנה לרופא רשות לרפאותו, ולפי הרמב"ם יש להיעזר במדע הרפואה כמה שניתן שכן הוא חלק מטוּב ה' שניתן לנו בעולם, כמזון וכשתייה.


עתה נבקש לברר באופן עמוק יותר את דעת הרמב"ן (שהיה רופא בעצמו), ונבחן סוגיות הלכתיות שקשורות אליה.


 


מאיסור למצווה


בחיבורו תורת האדם (שער המיחוש - ענין הסכנה) כותב הרמב"ן:


ומסתברא דהא דאמרינן נתנה תורה רשות לרופא לרפאות... רשות דמצוה הוא, דמצוה לרפאות ובכלל פקוח נפש הוא... ופקוח נפש מצוה רבה היא, הזריז בחכמה זו משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים, וכל שכן המתייאש ואינו עושה. ושמע מינה [=מכאן] כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו הרי זה שופך דמים.


דבריו של הרמב"ן כאן נשמעים אחרת לחלוטין ממה שראינו בפינה הקודמת. אם בפירושו לתורה הוא כתב שהאדם השלם איננו צריך לדרוש ברופאים, כאן הוא מתייחס לדבר כפיקוח נפש, עד כי חובה על הרופא להתעסק בכך! וכיצד יעלה על הדעת שיהיה חיוב ומצווה על דבר שאיננו רצוי כלל?!


הגאון ר' אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל, בשו"ת ציץ אליעזר (ה, כ), התייחס לכך:


וכדי ליישב דברי הרמב"ן על התורה צריכים לומר דדבריו שם נאמרים ביסוד עיקרי הדברים בשרשן בזמן שאין שום גורמים חיצוניים מפריעים, אבל מכיון שלפי מציאות הדברים דכמעט רובא דרובא דבני אדם אינם זכאים לכך שתבוא רפואתם על ידי נס מן השמים... אם כן שוב כלול נתינת הרשות גם לחולה, ועוד יותר מזה דמצוה וחיובא נמי איכא בדבר...


היוצא מדבריו שהתורה לדעת הרמב"ן דברה במצב אידיאלי ותיאורטי, אך גם היא ידעה שבמציאות נוהג העולם אחרת ולכן התירה לרופא לרפאות ואת החולה להתרפאות (הציץ אליעזר למד מדברי הרמב"ן דלעיל שאין חילוק בין רופא לחולה). וכאן מצוי המהלך המחודש: היות והתורה התירה זאת, הרי שזה נכנס לגדר של מצווה וחובה.


ואכן, כך פוסק השולחן ערוך להלכה (יורה דעה שלו, א):


נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים.


הנה כך הפך לו האיסור להיתר, וההיתר לחובה.


זכר לראשונים


כל מי שחושב שבכך הסתיימה הסוגיה ושבה דעת הרמב"ן לדעת הרמב"ם - טעות בידו. אמנם גם לרמב"ן יש חיוב בהצלת נפשות אך מסתבר שעדיין יש זכר לדבריו הראשונים. נביא שתי דוגמאות הלכתיות לדבר:
א. הרב אברהם בורנשטיין, בעל שו"ת אבני נזר (חו"מ סימן קצג), נשאל האם מותר לחולה שרופאיו הורו לו לשתות חלב טמא לרפואתו, להחמיר על עצמו ולא לשתות ובכך לסכן נפשו. האבני נזר אמנם נזהר מלפסוק בכך הלכה למעשה אולם במהלך דבריו הוא נוטה להתיר את הדבר על סמך דברי הרמב"ן:ממילא באיש צדיק שרוצה להחמיר על עצמו במאכלות אסורות ובוטח בהש"י כדי שלא לאכול מאכלות... רוצה לסמוך עצמו על הרמב"ן ז"ל שפיר דמי.
ב. שאלה דומה אך מכיוון אחר נשאל הגאון הרב שמואל הלוי וואזנר לגבי סירוב של חולה לקבלת טיפול רפואי - האם יש כאן דין של כופים על המצוות, ומכיוון ששמירת הנפש והרפואה היא מצווה יש לכפותו לקבל טיפול או לא. הגר"ש השיב (אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ג, עמ' כג-כד):אם מונע עצמו החולה מטיפול רפואי מרוב בטחון בה', אין בהמנעו ביטול מצווה, כאשר יוצא מדברי הרמב"ן פ' בחקתי...


הנה כי כן, למרות שהרמב"ן סייג את דבריו והסכים שהרפואה היא מצווה, עדיין יש לדעתו המקורית מקום בשיח ההלכתי - חולה יכול לאמץ את דרכו ולהימנע מכל טיפול רפואי! לעומת זאת, נראה שלדעת הרמב"ם הפסק יהיה הפוך - החולה שאינו מוכן לקבל טיפול רפואי הריהו כמי שאינו מוכן לאכול או לשתות. יש לכך משמעות חמורה בהרבה יותר מחטא; יש כאן טיפשות.


בפינה הבאה נציג עמדה שלישית ואחרונה בנושא זה, המצויה בכתבי הראשונים ואומצה על ידי הראי"ה קוק, ונבחן את השלכותיה ההלכתיות.


 


 


 

 

 

בית המדרש