ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על הסבלנות

ע"י: רון הופמן

מידת הסבלנות היא מהמידות המאתגרות ביותר שקיימות בגוף האנושי. חובקת היא אותנו בכל רובד של החיים ומבקשת מאיתנו להיות קצרי רוח כלפי דברים רבים. רון הופמן פורס על היריעה את החזון של מידת זו ודרכים פרקטיים למימושה.


"משה,
אתה יכול לשטוף כלים? אמא, אני בדיוק באמצע הספר". אנו נתקלים פעמים רבות בסיטואציות
בהם נדרשת מאיתנו מידת הסבלנות. במבט ראשון, הסבלנות אינה קשורה ישירות לעבודת ה',
אלא בעיקר ליחסי אנוש. אמנם, במבט שני מידה זו מרכזית ביותר ומשפיע על מצוות רבות.
משפיעה היא על היחס שלנו לחבר ("ואהבת לרעך כמוך"), לאישה שלנו
("ואהבת לרעייתך כמוך"), וכן לכל אדם הנמצא בסביבתנו ולא תמיד חושב או
מתנהג כמו שאנו רוצים. היא משפיעה מאוד על מצוות כיבוד הורים, כאשר הרבה פעמים ההורים
רוצים שנעזור להם וזה בדיוק מתנגש עם מה שאנו רוצים לעשות באותו זמן. יש לחלק בין
שני סוגי סבלנות. ישנה סבלנות עם אדם חדש שאנו מכירים או עם חבר, וישנה סבלנות עם
האישה או בני הבית. הסבלנות עם בני ביתו הינה יומיומית מכיוון שנמצאים איתם במגע
כל הזמן ולכן צריך להתאזר ביתר סבלנות. מהי סבלנות?


האדם
הוא "יצור חברתי", כל ישראל חברים וערבים זה בזה. הסבלנות הינה כמו סבל
שנושא את המשא של חברו. כאשר חבר "נושא" את חברו ושכן "נושא"
שכנו. המשמעות היא שכאשר נעשה דבר לא כפי שאנו רוצים, איננו מתפרצים בכעס. אין אנו
פורקים את "משא" החבר אלא אנו צריכים להגיב בצורה רגועה ונעימה.[1]


אחת
מי"ג מידות של רחמים אותם אנו אומרים כל יום בתחנון וכן בסליחות הינה
"ארך אפיים". מה ש"אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות
שאינן חוזרות ריקם
" (ראש השנה יז, ב), אין
הכוונה רק לאמירה של המידות אלא לכך שאנו צריכים להדבק באותם י"ג מידות ואז
התפילה משפיעה וה' מרחם עלינו. ה"תומר דבורה"[2] (בפרק
א) מסביר כיצד אנו יכולים ליישם את י"ג המידות. לגבי אחת המידות הוא כותב כך-


"מי א-ל כמוך- מורה על היות
הקב"ה מלך נעלב סובל עלבון מה שלא יכילהו רעיון, הרי אין דבר נסתר מהשגחתו
בלי ספק, ועוד אין רגע שלא יהיה האדם ניזון ומתקיים מכוח עליון המשפיע עליו... ואם
היות האדם חוטא בכוח ההוא, לא מנעו ממנו כלל אלא סובל הקב"ה עלבון כזה להיות
משפיע בו כוח תנועות אבריו... והיינו אומרו "מי א-ל כמוך", אתה בעל כוח
לנקום ולאסוף את שלך ועם כל זה אתה סובל ונעלב עד ישוב בתשובה. הרי זו מידה שצריך
האדם להתנהג בה, רצוני (לומר) הסבלנות, וכן היותו נעלב ועם כל זה לא יאסוף טובתו
מן המקבל".


העובדה
שהקב"ה הינו "ארך אפיים" אומרת שגם אנו צריכים להיות כך. גם אם
אומרים לנו דבר שלא כרצוננו או אפילו מעליבים אותנו, אנו צריכים להיות סבלנים
ולהמשיך להיטיב למעליב. חשוב להדגיש שהסבלנות אין פירושה אדישות! הסבלנות הינה
תגובה שקולה. צריך לשלול דרישה בלתי מצודקת אבל מתוך מאור פנים, מתוך אהבה וללא
התנשאות.[3] צריך
לראות את השני כשווה לנו. עד כאן החזון כיצד צריך להיות סבלן. איך מורידים את
הדברים לפרקטיקה? ננסה לראות קצת את הסיפור על הלל (שבת ל, ב) ולדלות ממנו תובנות
בנושא- 


תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל
ואל יהא קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, אמרו: כל מי שילך ויקניט את
הלל - יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה, והלל
חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו.
אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! - מפני
מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? - אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת - מפני שאין להם חיות
פקחות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו.
אמר לו: בני, מה אתה מבקש?... אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס.
נתעטף וישב לפניו, - אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול - שאל.


שואל
השאלות מתייחס בזלזול להלל ושואל אותו שאלות שנשמעות מטופשות. השאלות נשאלות בזמן
הכי לחוץ במהלך השבוע, לפני שבת כאשר כולם ממהרים להספיק את ההכנות לשבת. דבר זה
מלמד אותנו שהסבלנות נצרכת במיוחד במצבי לחץ. הלל לא נבהל, והוא מסוגל להתייחס לכל
אדם ולכל שאלה בשלווה. כיצד הוא עושה זאת? הלל מסוגל לא רק לראות את עצמו ואת הדרך
שבה הוא הולך, הוא מבין שיש אנשים נוספים מסביב וגם הם חלק מהדרך שלו. הוא מפנה
חלל בתוכו והוא מסוגל להכיל שם כל אדם. הוא מסוגל לזרום עם המציאות ולהבין
שהמציאות לא פועלת רק לפי איך שתכננתי מראש, אלא הדברים ניתנים לשינוי. המפגש עם
אנשים במהלך היום אינו תאונה אלא ה' רוצה שנפגש איתם. הפעולות שמבקשים מאיתנו
לעשות בבית, אינם דבר שמפריע לנו אלא זה חלק מרצון ה' שכך יראו החיים שלנו. צריך
להשתחרר מהציור של איך העולם אמור להראות ומה אמור לקרות ולהבין שמה שקורה הוא
רצוי לפני הקב"ה וכך צריך להיות.


ניתן
לומר שהבעל שם טוב הלך בדרכו של הלל. מסופר על הבעש"ט שהוא אמר לקרובו:
"האמן לי שאני אוהב את הפחות שבפחותים בבני ישראל, הרבה יותר ממה שאתה אוהב
את בנך יחידך" ('שרי המאה', הרב מיימון, חלק ג עמ' 74). הוא אהב כל אחד
מישראל וראה בו את רצון ה' המיוחד שמתגלה במציאות. כל אדם שאיתו הוא נפגש הוא חיפש
איזה דבר טוב הוא יכול ללמוד ממנו ומה ה' מנסה ללמד אותו ע"י הפגישה עם אותו
אדם (ואולי זהו פירוש המשנה באבות "איזהו חכם הלומד מכל אדם" [ד, א]). בצורה
זו, מפגש עם כל אדם יכול להיות מהנה ומקדם.


כיצד
לא נתנשא על חברנו? הבעש"ט היה נוהג לומר שעבודת ה' של אדם פשוט יכולה לפעמים
להיות יותר גדולה מעבודת הצדיק, מכיוון שהאדם הפשוט עמל לפרנסתו ולאחר יום עבודה
קשה הוא מתאמץ ולומד כמה דקות או עושה מצווה כלשהי, לעומת הצדיק שיכול ללמוד או
לעשות מצוות ביתר קלות. כלומר, לא רק שאין עדיפות למי שלומד או יודע יותר מהשני,
יכול להיות שדווקא הוא יותר גדול ממך. גם כאשר מדובר על סבלנות עם בני ביתו, יש להתנהג
באותה דרך. כאשר האישה או הילד אינם מתנהגים כרצוננו, צריך להתמקד בדברים החיוביים
שהם עושים, להוכיח אך מתוך תגובה שקולה של אהבה, הארת פנים וללא התנשאות. בסוף
הסיפור על הלל הגמרא מביאה פן נוסף שהסבלנות עוזרת לו-


קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם,
ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה.


הלל
הצליח לקרב גרים תחת כנפי השכינה. כאשר האדם הינו סבלן, הוא עושה בכך קידוש השם
גדול מאוד ואנשים רוצים להיות כמוהו ולהדבק בדרכיו של הקב"ה. נסיים בדבריו של
ר' שמחה זיסל זיו מקלם[4] ('חכמה
ומוסר' חלק א עמ' תלב) על מעלת הסבלנות: "מי יתן ונתרגל במידת הסבל, כי זה
שורש כל המידות והמנוחה ושורש כל המעלות".




[1] 'עלי שור', חלק ב, עמ' ריד.


[2] ר' משה קורדובירו. תלמידו של ר'
יוסף קארו.


[3] 'עלי שור' שם.


[4] ידוע בכינויו "הסבא
מקלם". מראשי תנועת המוסר. תלמיד ר' ישראל מסלנט.

 

 

בית המדרש